יש הרבה מה לספר על השנה האחרונה במוזיקה העברית. הפופ המשיך להתעדכן ולייצר מציאות חדשה למיינסטרים הישראלי, פוטנציאל הקרוסאובר של השוליים הפך להיות גדול ובולט מתמיד, וכמה מהמוזיקאים הבולטים והמוכשרים של הרגע הגיעו לשיאים חדשים עם האלבומים החדשים שלהם. כמסקר מהצד, שנה מוזיקלית כזאת היא לא פחות מאוצר. כל הוצאה מוזיקלית בולטת היא סיבה לחקור לעומק ולגלות כיוון מעניין חדש שאליו הסצינה שאנחנו חיים ונושמים הולכת.
בשנה האחרונה הצטרפתי למגזין החדש של רדיו הקצה (שחגג שנה ביולי!), וחוויתי באופן צמוד יותר מתמיד את העשייה המקומית שלא מפסיקה לשכלל את עצמה סביבנו. בתחילת השנה הלועזית הזאת גם התחלתי לכתוב את סינגלס, מדור שבו ניתחתי בכל שבוע שירים חדשים מכל קצוות הסקאלה הישראלית. לכן, הרגיש לי נכון מתמיד להתמקד בסיכום הזה רק בשירים, וכתבתי על תשעה כאלו שמראים כמה פנטסטית הייתה השנה הזו.
מוזמנים לקרוא, וגם לשמוע את הפלייליסט המורחב שיצרתי עם כל שירי השנה שלי:
נונו – סתם עוד איזה דוד
באחד מהרגעים האהובים עליי באלבום הבכורה של נונו, היא מספרת ב"גוליית 2" על שני נימוקים לתשלום שהיא הייתה מעבירה לאקס בביט בימים יפים יותר – "חרא" ו"סקסי מלוואח". זה רגע שהוא גם מצחיק וגם מעורר הזדהות, כי מי מאיתנו לא ניצל את הסעיף המיותר הזה כדי לכתוב משהו טיפשי לחלוטין או בדיחה פרטית שאף אחד אחר לא יבין, אבל יותר מכך הוא מבריק כי הוא מהול בהמון אישיות וכנות מצד האדם שעומד מאחורי הדמות. נוטים לקשר את הקומדיה של השירים של נעמי אהרוני גל להרכבי פארודיה כמו ערוץ הכיבוד או דודו פארוק, אבל המטרה של האלמנט הזה ביצירה שלה היא שונה – הרגעים המצחיקים שלה לא מפרקים את הז'אנר או את הדמות שהיא מייצגת, אלא משמשים ככלי שחושף אותה ומאפשר לה לבטא רגשות גדולים בתוך מוזיקת פופ "שטחית".
בגלל זה "סתם עוד איזה דוד", לכאורה השיר שהכי יכול ליפול תחת המשבצת הפארודית, הוא בעיניי גם הניצחון הכי גדול של נונו באלבום הבכורה שלה. כן, יש בו המון קריצות ז'אנריות: הוא נשמע כמו בלדת פופ של שירי מימון פינת קרן פלס שכבר לא נשמעת במיינסטרים הישראלי בימים כאלה, וגם קצת כמו מערכון בארץ נהדרת עם סיפור על שברון לב שנגמר בהצתה מלאת נקמה, אבל נונו לא עוצרת כאן. הבתים שהופכים את העלילה ליותר ויותר דרמטית בזמן שנונו מתעקשת שהיא בסדר הם הומוריסטיים, אבל הם בעיקר ביטוי לחוסר היכולת שלה לאזן בין הרצון לשכוח ולשים את העבר מאחוריה לבין הרגשות שעדיין יש לה לאקס.
אותו עומק נמצא גם במשפטים קטנים־גדולים כמו "באישה קשה נמצאות תחושות קשות", משפט מוגזם במכוון שהיה יכול להיות אייקוני אם הוא היה מושר על ידי ריקי גל בשנות השמונים. שירים כמו "סתם עוד איזה דוד" מציבים את הקומדיה כחידוש הכי גדול שלה, מחסום שהיא פורצת בכל פעם מחדש בין הציניות ללב. זה אולי הפן הכי פחות מובן ומוערך במוזיקה שלה, וכנראה שרק הדור שגדל עליה כרגע יבין אותו לעומק ויושפע ממנו בעתיד. זאת חדשנות במלוא מובן המילה.
לקריאה נוספת: נונו היא כל מה שדור ה־Z צריך כרגע
יהוא ירון – ילדים שלא נולדו
יש הרבה ילדים ביהוא ירון נגד השטן. ב"לשמוע כל החבר'ה ב־2019", שיר על תרבות אונס מעוותת, ירון שר על "ילדים בני שטן / שיווצרו מכוח / ויוולדו מחורבן"; ב"במכרות" בעל פני השטח הרכים, הוא "ילד בודד" שלומד לראשונה שהעולם לא צודק; הוא מקדיש לבנות שלו שירים כמו "פיקחת" ו"בוץ", וזה נשמע כאילו הוא מדבר ישר אליהן כשהוא מתאר את התקווה שלו לחברה מכילה יותר ב"מה זה מין".
ואז מגיע "ילדים שלא נולדו", אחרי שעה פלוס של מוזיקה, והתפקיד של התמה הזו באלבום מרגיש ברור מתמיד. כשהילדה הגדולה של ירון מוזכרת בבית האחרון, היא "מפלסת דרך / בין כל הילדים שהיא יכולה להיות", עומדת בניגוד מוחלט לתפקיד של היוצר בתוך השירים שלו. כשהוא שר על עצמו באלבום, הוא רקוב ומיושן, מציג עולם שנאחז באמת עד שהיא מתעקמת ורואה כאוס בחוסר וודאות. הבת שלו היא נקודת אור בעתיד הלא ברור, מלא בפוטנציאל.
מאז הפריצה שלו ב־2011, שנה מלאת תפניות פוליטיות בישראל, ירון שימש כקול הבולט ביותר שיצא מגל הרוק הישראלי הנוקב של המחאה החברתית. הוא היה מוכן ללכת למרחקים ארוכים יותר מכולם, ליצור שירים מורכבים יותר עם טקסטים ארוכים יותר כדי לדייק את כל מה שראינו והרגשנו בעשור האחרון. "ילדים שלא נולדו" מציג בצורה ברורה מתמיד את יהוא ירון של ההווה, שיש לו מטרה כמעט הפוכה – דרך התעסקות במאקרו, עולם קשוח וקודר שמעיב על כל החיים בו, הוא מוצא את המיקרו, הפרטים הקטנים שיעזרו לו לנווט קדימה. ב־2022, התקווה הזו היא האקט הכי חתרני שיש.
לקריאה נוספת: יהוא ירון מקרין אנושיות בוהקת דרך האפלה
גיאגיא – אומייגאד כן
יש שירים הרבה יותר מופרעים, יצירתיים ומוזרים מ"אומייגאד כן" בצוויץ צוויץ של גיאגיא, אבל לא הייתה יכולה להיות נקודת כניסה יותר מושלמת לאלבום הזה, ולעולם המתרחב של המוזיקאי שהוא חצי אדם, חצי קהילת מימז בפייסבוק. קריאת ה"אהההההה" הארוכה שפותחת את השיר היא הזמנה מסקרנת והזויה לתוך הראש שלו. מיד אחריה מגיעה מסיבה שהיא כאוטית ואדישה כאחד.
"מרתון של דייב שאפל / ראש 2005" מעידים על כך שחלק מפוטנציאל הקאלט של היוצר נובעת מהנונסנסיות המהנה של היצירה שלו. אבל כמו כל שיר באלבום הזה, לא מדובר רק בשיר דאחקה. הרצון של הקהל לחזור לשירים של גיאגיא היא בגלל שהשורה "לא רוצה / מתנהג בנאדם משעמם" היא מנטרה שיותר ויותר צעירים חיים לפיה.
על גבי ביט שמרגיש אלקטרוני וקליט אבל הוא בעצם אנלוגי ועצבני, היוצר תופס היטב את החרדה והדהירה שקיימים ברוטציה שגרתית לכאורה שכוללת מקלחת, שיניים, כדורגל, ים וטלוויזיה – רוטציה של דור שלם שמנסה לסמן וי על כל מה שנכון, ומתמוטט כשמשהו משתבש. "כולם מזיזים את התחת היפה שלהם" הוא קורא בסוף הפזמון, כמו שם פילטר יפה על כל הכיעור העקום שממלא את השירים שלו.
לקריאה נוספת: הכל מוזר ומרתק באלבום החדש של גיאגיא
אור אדרי – יום בגארזן
אור אדרי הייתה יכולה להיות סטנדאפיסטית טובה. לא רק בגלל שהיא מצחיקה (למרות שהקטע שכתבה למגזין על קטע הגיטרה האהוב עליה הצחיק אותי מאוד), אלא בגלל היכולת המרשימה שלה להוציא אבחנות מדויקות מכל סיטואציה מהחיים, קטנה ופרטית ככל שתהיה. את האלבום השני שלה, עשרים צעדים, היא מתחילה בניתוח של כמה מהחלקים הכי חשובים ואישיים בחייה. בשיר הנושא וב"על המסך", היא נוגעת בנושאים כמו אמהות, זוגיות ומשפחה. כמוזיקאית שמשתפת פעולה עם כשרונות רבים וטובים, היא חושפת את המאבקים שלה עם היצירתיות וההשראה מאחורי הקלעים ב"מוזה" וב"דלק".
היופי הגדול ביותר מגיע מהרגעים הקטנים ביותר שלהם היא מקדישה את תשומת הלב. "יום בגארזן" נכתב על סיטואציה פשוטה לכאורה, הגעתה לפסטיבל גארזן במסגרת הופעה של אביב מארק והמוות, אבל אדרי מכניסה טונות של יופי ואנושיות לכל פרט שהיא מתארת. "הנשימה שלך חורים חורים" היא מתחילה ומתארת את חברה ללהקה, ובדרך גם את כל הפסטיבל של הלייבל שאימץ את הלכלוך הרוקנרולי לזהות שלו. היא ממשיכה למצוא אבדון בשורות ציוריות ונפלאות כמו "מנסה לתקשר עם מגדל הבקרה / המפתחות שלך נסעו לתיק שלה / והיא נסעה".
בתור מי שהיה בגארזן השנה, כמה שבועות אחרי שהשיר הזה יצא, אני יכול להגיד שאפשר ליהנות מכל רגע ממנו באותה מידה שבה אפשר לסבול ממנו. כמו ב"בדרך לאינדינגב" של שלום גד, אדרי משתמשת בשיר שלה כדי לגרום לפסטיבל להרגיש אייקוני וקאנוני, מלא בקסם. נקודת המבט הפתוחה ומלאת האנושיות שלה מגדירה היטב את תרבות השוליים שאליה היא משתייכת, ומציבה אותה כחלק בלתי נפרד ממנה.
לקריאה נוספת: אור אדרי מזמינה אותך להתרסק אל ההמשך
אולי דנון – מזל
אולי דנון כותב על המציאות כאילו מדובר באפוס פנטסטי מלא בפאתוס ודרמה. באלבומו השני, המגפה היא "המגפה הגדולה", טיול בגליל מרגיש כמו מסע בארץ התיכונה, וסיטואציות מחייו מושלכות מיד אל דפי ההיסטוריה, תוך כדי שהוא חי ונושם אותן. זאת נקודת מבט של אדם צעיר שרוצה שהכל מסביבו יהיה גדול ובעל חשיבות, מה שמוביל לקונפליקט המרכזי של האלבום כשדנון מגלה ששום דבר לא חשוב. "כשאמות אהיה / עוד אחד שחי פעם" הוא שר ב"עוד אחד", כאילו מבין לראשונה את היותו בן תמותה.
אותה התגלות כזאת נמצאת גם ב"מזל", אם כי היא אופטימית יותר מכל שיר אחר באלבום. שורה כמו "גורד השחקים עוד יפול לבסוף / הוא פשוט לא ישרוד את הגל / אין לך מה לדאוג בכלל" מראה את השיעור שכולנו עברנו בצל המגפה. סוף העולם הגיע, וכולנו עדיין כאן עם מספיק זמן כדי ללמוד ולצמוח ולהשתפר. זה המזל שדנון מוצא בשיר, רגעים של אנושיות שעדיין מתקיימים למרות כל האפלה החונקת שנמצאת בחוץ. כשהוא חוזר ושר שהכל יישאר אותו דבר בפזמון, העובדה הזאת הופכת ממאיימת למנחמת.
לקריאה נוספת: אולי דנון מרגיש כמו אנטיתזה לכל מה שקורה סביבו
הילה רוח – מליבו/חדשות טובות
אני חושב שאין רגע מוזיקלי שיותר נהניתי ממנו השנה כמו מהאופן שבו הילה רוח שרה "מליבו-ו-ו-ו" ומפרקת את המילה למספר לא הגיוני של הברות. זאת לא רק השווצה ביכולות הווקאליות שלה, אלא עדות נפלאה לכוח החדש שמצאה בשירי האלבום השלישי שלה, בת ים. אחרי שנים שבהם המוזיקה שלה הייתה דחוסה ולוחצת, היא מאפשרת להכניס את כל הרגש והיופי שלה למילה אחת בלבד.
השירים השקטים והאניגמטיים של בת ים מרגישים כמו כלי חדש בארגז הכלים של רוח, אבל הם לא העיקר של האלבום. הם ביטוי לשאיפה של היוצרת לדחוף את היצירה שלה לכיוונים חדשים, אבל גם לעדכן את מה שכבר קיים ועובד. בגלל זה כל כך מהנה לשמוע את רוח חוזרת לאנרגיות הפוסט פאנק המלהיבות שלה ושל להקתה בשירים כמו "לייפסטייל" ו"ספרינט", ולהטמיע בהם את הרעיונות החדשים שלמדה.
"חדשות טובות" הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך, ובמהלכו רוח מצליחה להביא את החזון שלה לרמות חדשות של דיוק. כמעט בכל שיר שכתבה החיים שלה נעו בין ה"או" ל"או" שמניעים את השיר הזה קדימה. זה לא החלק שבו היא ממררת בבכי לאביה שמשחררים את המתח הזה, אלא דווקא ה"באסה" האגבי שהיא זורקת לאוויר בסוף הבית הראשון. כמו בכל האלבום, גם כאן החרדה המוכרת של היוצרת היא אילמת ושקטה מתמיד.
לקריאה נוספת: הילה רוח בבארבי
דניאל סאן קריאף – רגישה (אנדו)
לאורך כל האלבום החדש שלה, דניאל סאן קריאף מפרקת באהבה דמות קלישאתית עתיקה – האישה הרוחנית, שחזרה מהמזרח, מתלבשת רק בבגדים לבנים ומרחפת כמה סנטימטרים מעל האדמה כשהיא עושה מדיטציה על פסגה של הר בצפון. ביש לאן לחזור, קריאף מעניקה חמישים גוונים שונים לדמות הזאת. היא מאפשרת לה להיות עצבנית, מאוהבת, שבורת לב, חריפה ואינטיליגנטית מבלי להיות צינית. ברוב הפעמים, כל המצבים האלו מוגשים בבת אחת בתוך תערובת הטרוגנית מהנה.
"רגישה (אנדו)" מרגיש כמו ההמנון הרשמי של האלבום הזה בגלל שהוא חוזר לבסיס של הדמות הזאת. "אני כל כך רגישה / הדבר ההפוך מלהיות אדישה", היא שרה ומשכנעת במשפט אחד שהחלק הזה באישיות שלה הוא לא פחות מכוח על. גם את האמת הפשוטה הזאת היא מצליחה להעמיק ולעגל, לקשר אותה לכל פן בחייה. העיסוק שלה במיניות כאן הוא לא פחות ממרתק, והיא מציגה את ההכלה וההבנה של השותף שלה כתנאי קריטי בריקוד החיזור שלהם. אפילו הכותרת של השיר הופכת את הנושא שלו למורכב מהצפוי. אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית נוראית שסובלות ממנה אחת מעשר נשים וסובלת מזלזול ממסדי מחפיר. גם כשהשבריריות של נשות העולם היא פיזית ורפואית, היא מוצגת בזלזול ובקונוטציה שלילית, אם היא בכלל זוכה ליחס. ייצוג כל כך מעמיק של מוזיקאיות כמו קריאף הוא קריטי ומוערך בעולם ציני כמו שלנו.
עמיר לב – שרשרת
כשעמיר לב שר "יש לנו חבר בצפת" ב"שרשרת", הקול שלו מוכפל. זה קורה כי לא רק הוא שר את זה, אלא גם אני, וגם אתה ואת, וגם אתם ואתן. אפשר להרגיש את העולם כולו שר ביחד על שמות פרטיים ומעגלים ראשוניים ושניים ושלישוניים של היכרות שיוצרים מארג חברתי שלם. המארג הזה הוא לא חלק, אלא מחוספס ומוזר ולא הגיוני. הרי מה יש לי לחפש בצפת, אם אני גר במרכז, בדרום או בכלל בחו"ל. בעולם שהולך לאבדון דווקא כשהוא הכי בינארי ואלגוריתמי ומדויק, האקראיות שלב מוצא בחיים מקרינה אנושיות נדירה מתוך הטקסט.
הקסם הזה לא היה עובד בלי ההפקה והעיבודים של לב ביחד עם רונן סאבו. הדינמיות של השיר הזה היא אמנם אבולוציה של חזון מוזיקלי חדש ועשיר יותר שמצא כבר באלבומו הקודם, אבל המפגש בינה לבין נושא השיר, כיאה לשיר שסוגר את האלבום, מסכמת את כל מה שנאמר ונשמע עד כה מהשירים של רומה. אחרי כמעט 30 שנה שבהן הוא שכלל ופיתח את היצירה שלו, לב מגיע כאן לפסגה חדשה ולא מובנת מאליה, עד שימצא את הפסגה הבאה.
לקריאה נוספת: עמיר לב מפרק עוד רגע חשוב בחברה הישראלית
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
