לאור אדרי אף פעם לא היה לב צר. להפך, השירים שלה תמיד נכתבו מנקודת מבט של יוצרת שפותחת את העיניים ואת הלב לכל היופי שהעולם מציע: בריו, הרכב הדרים־פופ שלה יחד עם זואי פולנסקי, צמד היוצרות הסתכלו בענווה על העולם הנוצץ מסביבם ונכנעו לחלומות והרגשות העמוקים שנבעו מתוכן. גם באלבום הבכורה האינטימי שלה, כידוד, היא מצאה את היופי ברגעים קטנים כמו תריסים מוגפים בחדר חשוך וצל שנופל על עצים בשלווה.
ובכל זאת, רגע לפני הסוף של עשרים צעדים, האלבום החדש והמהמם שלה, מגיע "לב צר". כפי שהיא סיפרה לגיא בהיר כשאירח אותה ב"אצבע בסכר", הלב הזה לא שייך לה אלא לבחור ששבר את לבה, אך שברון הלב הזה הוא לא המוקד בשיר, אלא אנקדוטה בדרך לאבחנה גדולה יותר. אדרי מתעסקת ברגשות רגעיים שכאלה, בהווה הדוחק ובצרות השוטפות שהוא מציע. היא שואפת להתגבר על האינסטינקט הבלתי־רצוני שבאמצעותו אנו מתמודדים עם היום־יום כדי להתרומם מעל הזמן, להיות נצחית לרגע.
הכל נעלם
אמנם מימדי הלב שלה לא הצטמצמו באלבום החדש, אבל טווח העדשה של הכתיבה שלה בהחלט התמקד. היא מגיעה לאלבום הזה כאמא לשני ילדים, ונראה שהעולם שלה התמלא והתחדד בו־זמנית בארבע השנים שעברו מאז כידוד. כל העולם הזה הוא בדיוק עשרים צעדים, כפי שהיא מתארת בשיר הנושא שפותח את האלבום, בו היא כותבת על המרחק בין המטבח לנוף המדברי שעליו היא מביטה. עשרים צעדים בין בית למרחבים פתוחים, לחופש. "הכל נעלם", היא מודה בסוף כל בית – אחרי שמצאה את היופי בכל־כך הרבה מקומות, היא מכירה בפעם הראשונה בשבריריות שלו.
המתח הזה, בין היציבות החדשה שמצאה אור אדרי לרצון להמשיך לדחוף את הגבולות שלה ולצמוח, מטעין את המוזיקה שלה באנרגיה אחרת. היא לא לוקחת אף רגע כמובן מאליו: חוכמת החיים השלווה שלה קורנת מ"על המסך", שיר אהבה נדיר שמתייחס לדיאלוג בין אדרי לבעלה (הבסיסט דני שניידרמן) ולאופן שבו הם מאזנים אחד את השני; ההשראה שהולכת וחוזרת ב"מוזה" עם קרני פוסטל מגיעה לשיאי רגש בכל פזמון מחדש, מדגימה את החשש התמידי של יוצרים מהיום שבו ייגמרו להם המילים או הרעיונות.
האלבום שמסכם את הכל
בעשור האחרון, אור אדרי חוותה כמעט כל פינה מעולם המוזיקה הישראלי. היא הייתה בחזית כאמנית סולו וביחד עם להקה; הבס האייקוני שלה ליווה כמה מהמוזיקאים המצוינים ביותר ברוק האלטרנטיבי, מאביב מארק, דרך יובל מנדלסון ועד רם אוריון; היא אפילו שיתפה פעולה עם כמה מוזיקאים מתקשרים ומיינסטרימיים יותר, מאסף אמדורסקי ועד יובל דיין.
עשרים צעדים מרגיש כמו האלבום שבו אדרי מבינה איך לאסוף את כל הניסיון שצברה מקצוות שונים של המוזיקה הישראלית. "עבים כבדים", שמכיל כמה מהרגעים המופשטים והחריגים ביותר כאן, מגיע מיד לאחר "על המסך", אחד השירים המתקשרים והמוארים ביותר שיצרה עד כה. באלבום שמלא בעולמות נגדיים שמתנגשים, היא נותנת לשני הרגעים האלו לשבת זה לצד זה ולהשלים אחד את השני.
האינדי הישראלי עבר הרבה תהפוכות בעשור הקודם, שהתחיל עם מחאה חברתית שהפכה את השוליים לרלוונטיים מתמיד והסתיים עם סצינה הרבה יותר נגישה ובוגרת, עם מוזיקאים שלרשותם יותר אפשרויות להרחיב את יריעת היצירה שלהם. במהלך התקופה הזאת יצאו אלבומים פנטסטיים רבים שהגדירו בזמן אמת את הסאונד של השוליים, אבל עשרים צעדים מרגיש כמו האלבום שמסכם אותו.
בין מדבר למדבר
הסיפור של אדרי וההתפתחות שלה כיוצרת הולכים יד ביד עם ההתפתחות של הז'אנר כולו. היא נשמעת כאן בוגרת ומגובשת מתמיד, מבצעת במיומנות אינדי־פופ חלומי שהפך להיות כל־כך שבלוני עבור מוזיקאים אחרים. היא מסיימת את האלבום ב"יום בגארזן", חוקקת באבן את האתוס של השוליים כמו מה ששלום גד עשה ב"אינדינגב" או מה שרם אוריון (שמנגן בגיטרה ב"עבים כבדים") עשה עם גרמנים באוגנדה – אלו דמויות שנשמו את מרחב היצירה שלהם עד שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המוזיקלית שלהם, ואדרי ראויה לעמוד באותה שורה איתם.
היא התחילה את האלבום במדבר, ומסיימת אותו במדבר. זאת לא סגירת מעגל, אלא תמונת מראה: אחרי אלבום שלם שבו היא מציבה את עולם היצירה והבית אחד מול השני, היא מוצאת נקודות השקה משמעותיות בין השניים. גם ב"גארזן" היא מוצאת נחמה במדבר, בהופעה בפסטיבל גרזן של שותף מוזיקלי משמעותי, אביב מארק. כמו בבית הפיזי שלה, היא מוצאת שבריריות גם בסצינה שאליה היא שייכת – "המפתחות שלך נפלו לתיק שלה / והיא נסעה" היא כותבת לאביב, אולי על עצמה. זאת אותה "התרסקות של ההמשך" שהיא מדברת עליה ב"לב צר", הרצון של אדרי להרוס את יסודות ההווה כדי לבנות עתיד חדש ומרגש. כשמאזינים לעשרים צעדים, קשה שלא להידבק ברצון להביט אל העתיד ולהמשיך קדימה. זאת גישה שראוי שתעבור לכל סצינה מוזיקלית באשר היא.
אור אדרי תשיק את האלבום החדש שלה יחד עם קרני פוסטל ועמיר לב בפסטיבל הפסנתר ביום חמישי, 28.10, בשעה 22:00
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
