להסתכל לכאוס בעיניים: פסטיבל גרזן 2021
רד אקסס בפסטיבל גרזן. צילום: רועי טרגן

ביקורות

להסתכל לכאוס בעיניים: פסטיבל גרזן 2021

באווירת בוטיק ולצד חוויה מוזיקלית מלאת סתירות, המחתרת התלאביבית הייתה מחושבת ומסודרת מתמיד

ירדן אבני 28.11.2021

ההופעה של המפשעות הייתה אמורה להישמע ולהיראות כמו כל הופעה אחרת שלהם. היה בה את כל הכאוס המוכר והאהוב שהרכב הפאנק הפולחני יודע להגיש בנדיבות, שמכיל בדרך כלל קרב צעקות נפלא בין כל חברי הלהקה, עלייה על עמודי תאורה וצלילות אל תוך הקהל. כל זה קרה כצפוי, עד שבאמצע ההופעה הגיע רגע שכמעט כל מוזיקאי מכיר מקרוב – הסולן אילון קורח שכח את המילים ל"אסיר ציון", שיר חדש שהלהקה מבצעת בהופעות האחרונות שלה, ולאחר כמה נסיונות להתחיל מחדש, נאלץ לוותר ולהמשיך הלאה בהופעה.

הקושי שלו להמשיך הלאה, בשילוב עם מספר פעמים שהוא התנצל על כך בהמשך, שברו לפתע את אשליית הפאנק המופרעת שהמפשעות יודעות לייצר כל כך טוב. זאת הייתה תזכורת שלא רק אנרכיזם יושב במרכזה של "משפחת גרזן המורחבת", חבורת האמנים שהגיעו להופיע בפסטיבל של הלייבל המוערך של רד אקסס, אלא גם פרפקציוניזם. יש המון כובד ראש והשקעה בקרב כל האמנים שעלו על הבמה כדי ליצור את המוזיקה החופשית וחסרת הגבולות שלהם. זה לא אומר שהם מזויפים או שקרנים, זה רק מראה שבסופו של יום הם בני אדם.

נראה שזה ההבדל הגדול בין פסטיבל הגרזן הרביעי לראשון (הגרסה האחרונה של הפסטיבל שאשכרה נערכה בשטח מדברי פתוח, לפני האתגרים שעמדו בפני המארגנים בשנים האחרונות). אם אז הייתה באמת תחושה של מקוריות פראית, משולחת רסן, המחתרת התל־אביבית של 2021 מרגישה הרבה יותר מחושבת ומסודרת, ללא זכר ללכלוך שתיארה אור אדרי כשהכניסה את הפסטיבל לפנתיאון באלבום החדש שלה עם "יום בגארזן".

בסך הכל בני אדם. המפשעות בפסטיבל גרזן (צילום: רועי טרגן)
בסך הכל בני אדם. המפשעות בפסטיבל גרזן. צילום: רועי טרגן

חוויית בוטיק של אינדי

הביטוי המוחשי ביותר לאותו שינוי ברוח הפסטיבל היה ברמת הארגון המרשימה שלו. במהלך היום הראשון והמרכזי, הכל היה מתוקתק – ההופעות עלו בזמן, החדרים והאוהלים היו נגישים ומסודרים, והיו מספיק שירותים ודוכני אוכל כדי שאנשים לא יישברו במהלך הלילה הלבן שעתיד לבוא. כמובן שמימדי הפסטיבל, שהיה קטן ואינטימי ונפרש על פני יום וחצי במדבר, הוא שאיפשר למארגניו להפוך אותו לחוויית בוטיק של אינדי. בלוקיישן המהמם של כפר הנוקדים הייתה במה מרכזית אחת, אוהל אלקטרוני אפלולי וזהו.

ולמרות הבוטיקיות של האירוע, אם מטרת הפסטיבל הייתה להיות שואוקייס של כוכבי הלייבל (ומוזיקאים חיצוניים בעלי זיקה מוזיקלית ברורה אליו), החוויה המוזיקלית שהם סיפקו הייתה מלאת סתירות. כמו צמד הגרזנים בעצמו, כל אחד מהמוזיקאים שעלה לבמה הציג יצירה מוזיקלית שהשורשים הז'אנריים שלה הרגישו כמו דיסוננס מוחלט.

כפר הנוקדים. לוקיישן מהמם עבור הפסטיבל. צילום: נועה אברבנאל
כפר הנוקדים. לוקיישן קטן ואינטימי עבור הפסטיבל. צילום: נועה אברבנאל

היה ניתן להרגיש את זה כבר בהופעה של זואי פולנסקי שפתחה את הפסטיבל. אולי היה זה המיקום המוקדם בליינאפ שהוציא ממנה סט לא שגרתי – לאט ובסבלנות, היא יצרה חוויה אמביינטית מהפנטת, עם לופים של צלילים משונים, גיטרה שהפכה בידיה לעשרות כלים שונים, והקול שלה שעבר דרך מיקרופון עמוס באפקטים והגיע בדיליי מובהק אל הקהל.

כשהיא בכל זאת ביצעה שירים מהאלבום החדש שלה, שבמקור הם בהירים ומתקשרים בהרבה, הם עברו עיבוד שמתאים לסט המסחרר הזה. ברוב הזמן מחיאות הכפיים של הקהל הרגישו מיותרות וחריגות – זאת הייתה חוויה שהרגישה כמו מיצג אמנות, ולא הייתה דומה לאף הופעה שהגיעה אחריה.

ברגעים אחרים, הדיסוננס הזה איים לנתק את הקהל מהמבצע על הבמה. שן (שאירחו את קסן, בשיקול שאני בטוח שאחוז גדול ממנו התבסס על השמות הדומים) הגיעו לעשות כמה שיותר כאוס, גם אם המוזיקה שלהם לרוב התבוססה במחוזות של גרוב, דאב ואלקטרוניקה. גם אוטרקי, שהגיע אחרי שהוציא אלבום חדש טכנואידי וקריר במיוחד, ערבב את הצלילים האלו עם הרכב חי שהכניס אנרגיות פאנק למוזיקה המיזנטרופית שלו. בשתי ההופעות האלו, היה קשה לפענח איזה מוזיקה בעצם ההרכבים האלה עושים, אבל תחושת התעתוע הזאת הרגישה מכוונת ואפקטיבית.

זואי פולנסקי. סט אמביינטי מסחרר. צילום: רועי טרגן
זואי פולנסקי. סט אמביינטי מסחרר. צילום: רועי טרגן

לאן נעלם המתופף?

האיזון המושלם בין בלגן למקצועיות הגיע בהופעה של ביטפוט, הרכב הטכנו־רייב של אודי נאור. מהרגעים הראשונים של ההופעה' – בהם נאור הזמין את כולם ל"מסיבת ריקודים" בצרחות אימה – ועד סופה, חברי ההרכב לא הרפו לרגע מדוושת הכיף והשיגועים. ככה זה כשעדי ברוניצקי מדף צ'ונקי ונימשי (נמרוד גולדפרב הבלתי נלאה, שהופיע עם שני הרכבים נוספים במהלך האירוע) נמצאים איתך על הבמה ומשלחים את אנרגיות העל שלהם על הבמה. מעבר לזה, זאת הייתה הדוגמה הטובה ביותר מאותו ערב של השילוב בין הצלילים המוטרפים והניסיוניים של מחוזות האלקטרוניקה, יחד עם האנרגיות החייתיות של עולמות הפאנק. זאת לא הייתה סתם פגישה בין מוזיקאים שמגיעים מרקעים כאלה – בכל שיר הם מצאו את המחאה שבטכנו, את הדיוק והמיומנות שבפאנק, וכל זה בנונשלנטיות מוחלטת.

ביטפוט בפסטיבל גרזן. מימין לשמאל: נימשי, עדי ברוניצקי ואודי רונן. צילום: רועי טרגן
ביטפוט בפסטיבל גרזן. מימין לשמאל: נימשי, עדי ברוניצקי ואודי נאור צילום: רועי טרגן

אם היום הראשון אופיין במקצועיות רחבה לכל אורכו, את בוקר יום שבת ליוו תקלות לא צפויות בכל רגע. זה התחיל מחיפושים אחר מתופף במשך כל השיר הראשון בג'אם של שאקטי סאונדסיסטם (גיאגיא, המתופף הנעדר, הצטרף במהלך השיר השני), והמשיך עם עוד הופעה שנאלצה להפוך לאלתור – דף צ'ונקי הגיעו לאחר הופעה מעולה באינדינגב (וסרטון "דוקותיים" של כאן שתיעד אותה), אבל תמר קמינסקי, המתופפת של ההרכב, הגיעה בטעות ללוקיישן של הפסטיבל הראשון, במרחק שעה ממיקום הנוכחי. זה אילץ את עדי ברוניצקי למצוא מחליף דקות ספורות לפני שההופעה הייתה אמורה להתחיל.

בהתאם לאופי הלהקה, זה נהפך מהר מאוד לחוויה מוזרה ומשעשעת. ההרכב החליף מתופף בכל כמה שירים, עד שבשיר האחרון הבסיסט תום מקינה עלה על התופים בניסיון לסגור את ההופעה. לברוניצקי וההרכב שלה עדיין יש מספיק כריזמה וכשרון כדי להעביר את ההופעה בשלום, אבל חסרונה של תמר, כמו שעדי הודתה בעצמה, היה גדול יותר מסתם מתופפת חסרה. הטלפתיה והכימיה שמאפיינות את הצמד, היו אלה שגרמו להופעה להרגיש כמו חצי ביצוע.

בוקר שלווה בתקלות. שאקטי סאונדסיסטם מימין לשמאל: נימשי, יוני שרוני, קסן, גיאגיא, זיו בראשי וגיא גפן צילום: רועי טרגן
בוקר שלווה בתקלות. שאקטי סאונדסיסטם מימין לשמאל: נימשי, יוני שרוני, קסן, גיאגיא, זיו בראשי וגיא גפן צילום: רועי טרגן

מתנהלים מתוך הבלגן

גם סיום הפסטיבל לא עבר חלק, כשההופעה של אבישג כהן רודריגס בוטלה ללא הודעה מראש, וההרכב של הילה רוח עלה להופיע מוקדם יותר מבלי שרבים מהקהל ידעו על כך. רוח היא גולת הכותרת של כל פסטיבל אליו תגיע, וגם בתנאים כאלו היא ידעה להגיש הופעה מהנה ומרימה כדי לסיים את הפסטיבל בטעם טוב. כמו המפשעות והמסך הלבן, ההרכבים האהובים האחרים ששימשו כהיילייט של האירוע, רוח מגישה את הכאוס שלה במקצועיות מרשימה, והיא יודעת להיות ברורה ומרימה גם כשהיא משתוללת.  

יכול להיות שהיום השני היה הכרחי. במידה מסוימת, הוא החזיר את הלכלוך לעולם של הפסטיבל והלייבל. במשך יום וחצי ראינו מוזיקאים שמתנהלים מתוך הבלגן, מדגימים מוזיקה שמתמודדת באופן תמידי עם ניתוקים, קרעים, סתירות וחוסר הגיון ומתקיימת למרות כל אלה. זה לא יכול לקרות בסביבה סטרילית – לפעמים צריך להסתכל לכאוס בעיניים כדי לשלוט בו.

הילה רוח. גולת הכותרת של כל פסטיבל שאליו תגיע. צילום: נועה אברבנאל
הילה רוח. גולת הכותרת של כל פסטיבל שאליו תגיע. צילום: נועה אברבנאל
מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    מיקסטורה: תחל שנה וברכותיה

    2022 נפתחת עם מבול של ריליס מעולים. הנה 13 מומלצים במיוחד

    תום גבעול 18.01.2022
  • פוסט  

    חדשות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    43 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 17.01.2022
  • סיוון רובין. צילום: נדב יהלומי
    פוסט  

    מאמרים

    נקודתיים: "נקודת חן" מארחת את סיוון רובין

    על ה־EP החדש, החזרה לבית הספר והקאבר לאחרית הימים

    חן ליטבק, ירדן אבני 16.01.2022