פסגות חדשות: הילה רוח בבארבי

״לקום מסוחררת במאה אחרת״. זה משפט שצף לי בראש לא מעט מאז שהילה רוח הוציאה את אלבומה החדש, בת ים. הוא מגיע בפזמון של הסינגל "ספרינט", וממחיש את מה שהיא עושה כל כך טוב באלבום כולו. "לקום במאה אחרת״ נשמע כמו הגזמה מכוונת שמשתמשים בה בסיפור שמספרים לחברים בפאב, אבל מאחוריו עומד תיאור מדויק של האתגר מולו ניצבה היוצרת בזמן הקלטת האלבום. אולי לא מאה אחרת, אבל השנים שעברו מאז אלבומה הקודם ב־2018 עיצבו מחדש את העולם שבו היא חיה. אמנם הכאוס אותו שיקפה היטב המוזיקה של רוח נשאר, אבל הלך הרוח של כולנו, למודי מגפות משברים ומאבקים על קיום, השתנה.

היהלום שבכתר

גם באלבומה החדש, מייצגת רוח את סצנת האינדי התל־אביבית, פילוסופית שכותבת מתוך הפינות האפלות של העיר שלה. הביטוי הכי חזק לכך הוא בהופעות, שנדמה שהן בלתי נפרדות מתהליך היצירה שלה. להופעת ההשקה של האלבום החדש בבארבי היא מגיעה קודם כל כמבצעת מנוסה, שיודעת כיצד למצות את המקסימום מהשירים ומהלהקה שלה (קוסטה קפלן, בן אבגיא, עדיאל גולדמן ואורי קוטנר). ניתן לראות זאת בשירים המוקדמים שלה – ראיתי אותה מבצעת בהופעות את "דובה גריזלית" לפחות עשר פעמים בדיוק באותה הצורה, אבל רוח עדיין מצליחה להתלהב ולתעל את האנרגיות של השיר כאילו היא מבצעת אותו לראשונה.

בת ים הוא אלבום של התבוננות פנימית מצד היוצרת שלו. לכל אורכו, היא לומדת את הדברים שהשתנו בתוכה ובסביבתה לאור המציאות החדשה שנכנסנו אליה. זה מתבטא גם בפן המוזיקלי, עם השירים הכי עדינים ורכים שהוציאה עד כה, וגם בכתיבתה האישית, דרכה היא חושפת, אולי יותר מאי־פעם, רבדים רגשיים, כדי למצוא את עצמה מחדש.

החיפוש העצמי הזה נמשך גם על הבמה. במהלך ההופעה, אפשר לראות אותה מחליפה אישיות בימתית בזמן אמת: ברגע אחד, כשהיא מבצעת את "משפחת מלוכה", היא מקרינה את החספוס הפאנקיסטי המוכר שלה, נכנסת לתוך הקהל ורוקדת איתו. מיד לאחר מכן, כשהיא חוזרת לבמה כדי לבצע את "חדשות טובות" מהאלבום החדש, היא ממש נראית כמו דייויד ביירן מטוקינג הדס, עושה סדר בבלגן במקום להיטמע בתוכו. כל צעד שלה מרגיש כמו פרפורמנס ארט.

פגיעה וחשופה

ניכר שרוח תרגלה מספיק הופעות עם "סופרמן" ו"שמש גבר" כדי לדעת להתאים אותם לליינאפ של ההופעה. לעומתם, הביצוע של "מאליבו", האינטימי ביותר מבין השירים השקטים באלבום, הרגיש יותר גולמי. נראה שרוח עדיין מתנסה בכיוונים השונים אליהם היא יכולה לקחת אותו. לפעמים היא מוותרת על מניירות בשירה שלה כדי להגיש אותו בפשטות ובישירות, לפעמים היא מדגישה כל מילה והברה, כדי שכולם יוכלו לשמוע ולהרגיש את מה שהיא שרה. הביצוע הפגיע הזה עוזר לה לחשוף את הלב לקהל בקלות.

כיאה לכל הופעת השקה שמכבדת את עצמה, אורחים מיוחדים הגיעו לחגוג ביחד עם היוצרת האהובה. מוטי רודן עלה למופע חימום בלי דיבורים מיותרים. גם כשזה רק הוא עם גיטרה על הבמה, הזוויות החדות שמעצבות את פני השטח הנעימים של שיריו מורגשות היטב. קרני פוסטל ורונה קינן עלו להתארח לשיר אחד בלבד, הקאבר של קינן ורוח ל"חמדת אבות 2" של ענבל פרלמוטר. בתוספת המיתרים והקול של פוסטל, היה מדהים לראות איך הקלטה שנשמעה כל כך מבודדת ומסוגרת בגרסת המקור הופכת לזעקה קולקטיבית של המבצעות והקהל יחד.

קורה מה שצריך לקרות

השיר האהוב עליי עד כה מהאלבום החדש (ועל פי Q&A שהיא עשתה באינסטגרם לאחרונה, גם על רוח) הוא "חדשות טובות". שיאו של השיר, כשהיא מכריזה ביחד עם הקהל "אני כנראה מדברת על כסף / באסה" וממשיכה לפזמון שבו היא קוראת לאביה ("אבא בא לי לבכות"), זרק אותי לשיר ישן של דני הדר. כמו החשיבות של "כסף מאמא" (שזכה לביצוע מפורסם יותר של חיה מילר, להקתו הקודמת של קוסטה קפלן) בעידן המחאה החברתית של 2011, גם רוח מספקת בשיר תמונת מצב של כל החרדות והפחדים שלה, ושל כל מי שחי ונאבק במציאות האבודה של ישראל בשנת 2022.

אפילו מהאזנה שטחית, "חדשות" נשמע כמו קלאסיקה מיידית ברפרטואר שלה, וניתן היה לראות איך הוא משתלב טוב יותר מכל שיר חדש אחר בין להיטי הרוק המרימים הקודמים שלה. אבל מדובר ביותר משיר כיפי שמגיע מאזורי הנוחות של רוח – ההפקה של אורי קוטנר משלבת היטב את האלמנטים המוכרים שלה עם הטריקים החדשים בכתיבה שלה. זה הרגע על הבמה שבו היא משחזרת את ההישג הגדול של האלבום החדש שלה, מצליחה להמציא את עצמה מחדש דווקא דרך היסודות הכי מגובשים שלה.

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00