צריך מידה של תעוזה כדי לפתוח אלבום ב־2022 עם המילים "במגפה הגדולה". זה מה שאולי דנון עושה באלבום השני שלו. בזמן שהקורונה רחוקה מלהסתיים, הוא כבר מעוניין להסתכל עליה מנקודת מבט היסטורית, לבנות סביבה מיתולוגיות שלמות. הוא לא שומר את הגישה הזאת אך ורק למגפה. לכל אורך ארבע עונות השנה הוא ממשיך להרחיב את העניין שלו במיתוסים של ההווה הכאוטי שבו אנו חיים. בזמן שבאירופה מתפתחת מלחמה בהיקף שלא ראינו מזה זמן רב, מופע השקת האלבום של דנון באוזן הרגיש כמו טעימה רלוונטית מרוח התקופה.
כל הרוקנ'רול הזה
ברגעים המרשימים ביותר באלבום החדש שלו, דנון מרגיש כמו אנטיתזה לכל מה שקורה סביבו. לעומת הסצינה התל אביבית שאימצה נקודת מבט צינית בשנים האחרונות, החשיבות העצמית והרצינות שבאמצעותם הוא מגיש את הסיפורים האפיים שלו לא נשמעים כמו שום דבר אחר בעולם המוזיקה הישראלית. לפעמים קשה לזכור שהוא בסך הכל בן 22, ושהכשרון שלו הוא עדיין יותר גולמי מאשר מגובש.
ההופעה שלו מגלה את הרוח הצעירה במפרשי המוזיקה שלו בקלות רבה. ניכר שהוא והלהקה החדשה שמלווה אותו (איתמר סגל על הגיטרה, יונתן פרחי על הבס, אופק רם על הקלידים ואיתי "חמודי" לוי על התופים) עדיין מנסים להבין לאיזה כיוון לקחת את השירים החדשים. הבחירה שלהם להטעין אותם באנרגיות רוקיסטיות אמנם קצת רידדה את העומק המוזיקלי של גרסאות האולפן, אבל הבוסריות החיננית הזאת הרגישה כמו ערך מוסף חשוב ליצירה של דנון. הוא מעוניין להדגיש כמה עושר נשאר בשירים שלו גם כשהם מופשטים מהכובד שלהם. סביב כל הרוקנ'רול הזה, המבט שלו נשאר רציני ומרוכז, עדיין מאמין לחלוטין בכל מילה שהוא שר.
דיאלוג בין־דורי
כשאביב גדג' עלה להתארח, זה הרגיש כמו העברת מקל מתבקשת. אף מוזיקאי ישראלי לא מושפע באופן כל־כך ישיר מהרוק הדרמטי והמפואר של גדג' כמו דנון. במקום דואטים צפויים, שיתוף הפעולה של הזמרים התנהלה כמו החלפת רעיונות הדדית. כל אחד לקח על עצמו את ההובלה של שירים שנכתבו על ידי האחר, לא כדי להעניק להם פרשנות חדשה, אלא כדי לגלות סוד כמוס שהיה קיים בהם.
גדג' הגיש את השירים של דנון עם דחיפות של נבואות זעם, אנרגיות שהוא יודע לתעל יותר טוב מכל אחד אחר, והצליח להבליט כמה מהשורות הטובות ביותר שחבויות באלבום (אני בשוק שפספסתי משפט מהמם כמו "ודרכנו על הירח / ותקענו בו דגל שחור / וחוררנו לו את הצורה" ב"דמעות תנין"). דנון, מצידו, השתלט לחלוטין על שירים שנראה שבחר מתוך הערצה עמוקה. מתוכם בלט "כמעט אמיתי", שמפיו של היוצר הצעיר נשמע כמו קלאסיקה מוחלטת. זה הוציא ממנו צד אישי שבדרך כלל חבוי מתחת לסיפורים ודמויות. כשהוא חזר על המנטרה "אני לא לבדי" בסוף השיר, הוא הרגיש חשוף מתמיד.
ציפיתי שסינגלים כמו "בין הענפים" ו"בכבישים" יזכו לשירה קולקטיבית מהדהדת מצד הקהל, אבל זה היה דווקא "מזל" שמילותיו הושרו בצעקות מלאות אהבה. הרבה זמן לא ראיתי שיר שנהפך לפייבוריט בצורה כל־כך אורגנית, רק בזכות אוזניים טריות שהופכות אותו להמנון של ממש. זה גרם להופעה להרגיש כמו חוויה הכרחית בעולם היצירה של אולי דנון. כל מי שהגיע לערב הזה זכה לראות את הכשרון שלו ממשיך להתעצב בזמן אמת, ולשמוע את הרעיונות של ארבע עונות השנה כשהם נטמעים בלבם של כל מי שמוכן לשמוע.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
