השיר האולטימטיבי לפיצוח התופעה שהיא גיאגיא נותר "ילד פח מספר אחת". הווירדו האהוב ביותר באינדי המקומי ממזג בו בין כנות לאבסורדיות, שילוב שעדיין נמצא במרכז של כל ריליס שהוציא עד היום. משפטים כמו "זנזיבר נראית אותו דבר אצל כולכם" או "חלום הומו אירוטי על חבר ממונטיפיורי" שנזרקים לאוויר במהלכו מרגישים אקראיים ומדויקים במקביל – מי שלא מבין אותם עדיין נהנה מזרם התודעה הקטוע והלא צפוי של היוצר; מי שמוצא בהם הגיון אמיתי, כבר מוכן להישבע אל גיאגיא אמונים.
פלואו אקזיסטנציאלי
ניכר שהרבה מהקהל שהגיע בשלישי בערב להופעת ההשקה של האלבום החדש שהוציא ביחד עם איילו (אייל ערב), 2, היה שייך לסוג השני. הדרך שבה הגיבו למה שקורה על הבמה הייתה יכולה ללמד על מה שהופך את השירים של השניים לכל כך אפקטיביים: הם פתחו את ההופעה באנרגיות גבוהות עם "טריקים", באנגר קופצני וקינטי שהיה אמור למלא את המשבצת הלהיטית שבעבר מילאו שירים כמו "אומייגאד כן" ו"ילד פח". בפועל, זה היה "הפורנו בחינם", קטע קצרצר עם ביט מלוכלך ומהיר, שהעיר את הקהל וגרם לו לשאוג לראשונה את המילים ביחד איתו. "ועשיתי טעויות כמו כל אחד שקיים" הייתה השורה שכולם הקפידו לדקלם ולנסות לחקות את ההגשה חסרת המאמץ של גיאגיא, אולי בגלל שה"ו" שפותחת אותה והאופן הזרוק שבו שאר המילים יוצאות לו מהפה מתחברות למשבר הקיומי התמידי שבו המוזיקה שלו נמצאת.
חמש שנים לאחר לא אלבום אבל הנה, גיאגיא ואיילו חוזרים לשתף פעולה כשהם מנוסים ובטוחים ביותר בחזון שלהם. גם הרגעים הכי מכוערים ועקומים ב־2 מופקים וממוקססים לעילא, עם עיבודים שמספקים מרחב גדול יותר להשתעשעויות מוזיקליות מחד ("שעון חול"; "מפלצת מיפן"), ולתיעול רגשי ממוקד מאידך ("תמידשניעוברפה"). המקצועיות שלהם הייתה ניכרת גם על במת הבארבי החדש – כמו שהמועדון האגדי שימר את האותנטיות שלו בתוך אריזה גדולה ומהוקצעת יותר, כך גם הצמד התאים את מעבדת הניסויים המוטרפת שלו לבמה המפוארת שעליה בוצעה, והפך אותה למופע מתוקתק שכל פרט בו מתוכנן. כשגיאגיא ואיילו יושבים אחד מול השני, הראשון על התופים והשני על סמפלר וקלידים, וכשהם מלווים על ידי אורי קוטנר בשלל כלים נוספים, הם הקרינו פאסון שלא היה רחוק מסרט ההופעה האייקוני של הטוקינג הדס ששודר בארץ לאחרונה – מופע פוסט־פאנק קלאסי, שמכניס בלאגן יפהפה לתוך מיצג אמנותי מלא בכוונה.
לטבוע בתוך הסאונד
הקליניות והסדר של ההופעה הרגישו לעתים כמו אנטיתזה לכל מה שגיאגיא ואיילו ייצגו בתחילת דרכם. הפאנק תמיד היה חלק בלתי נפרד מהזהות של המוזיקה שלהם, בין אם דרך הסאונד או בין אם דרך הגישה שמסרבת לקחת ברצינות כל מעמד של חשיבות שניסו לייחס להם. עכשיו, הרגעים הרועשים והבועטים בהופעה הרגישו כמו הוכחה חזקה עוד יותר לוירטואוזיות ולדיוק שלהם כמבצעים. "לא בן אנוש" ו־"נווד" אמנם סיפקו את הכבדות המצופה מהם, אבל שימוש חכם בסמפולים של איילו ותיפוף חסר דופי של גיאגיא שאבו את הקהל עמוק יותר אל תוך סערת הצלילים המורכבת שהם בונים ביחד – זה מאוד מרשים לצפות בזה ולספוג את הכל בלייב, אבל התחושה הייתה שגם מי שיאזין להקלטה של ההופעה באוזניות איכותיות יכול לזכות בחוויה דומה.
ההצהרה האחרונה היא לא באג, אלא פיצ'ר. זה היה ברור ברגע שגיאגיא נפרד מהתופים כדי לבצע את "בריפיט" ו"חבר חדש" בעמידה מול מיקרופון, מרוכז במילים שלו ואדיש לחלוטין למסיבה המלהיבה שהשירים שלו מחוללים, שגם הוא רוצה להיעלם ביחד עם הקהל שלו בתוך המוזיקה שהוא אוהב. זה לא היה מרגיש אמיתי מצדו לעצור מדי פעם לדבר על השירים, או לנסות להפעיל את הקהל. חוסר הפרונטליות של ההופעה אפשרה לנו להתרכז בשירים עצמם, אלו שמרגישים כאילו הם זורמים בטבעיות בתוך העולם הפנימי של גיאגיא ואיילו, ואלו שמרגישים יוצאי דופן – "חלום מוזר" ו־"דמעות תנין" הם קטעים שונים מאוד, האחד מרוח וחוצני והשני מחוספס ורפיטטיבי, אבל הייחודיות המרשימה של שניהם ייצרה רגע דומה שבו הקהל השתתק לשנייה והקשיב.
בוא נסע הכי מהר
גיאגיא יודע לנצל את הקשב הזה. באלבום החדש הוא ממשיך להעמיק את היכולת שלו למצוא רגעים צלולים של שלווה בתוך בליל הפרעות הקשב של היצירה שלו. רגע כזה מגיע ב־2 בשיר "צוק", שמרגיש כאילו נכתב כדיאלוג פנימי שמתנהל בינו לבין עצמו. כשהוא שר בבארבי "לאן שאני נוסע / לא צריך כלום", לפתע הכמיהה שלו למציאות שקטה וחסרת מטענים הפכה לכמיהה של כולנו, ומגרש המשחקים המוזיקלי שהוא ואיילו יצרו לעצמם הפך להיות מפלט אסקפיסטי מכל הצרות שקורות בחוץ.
גיאגיא ואיילו ישיקו את האלבום החדש שלהם ביום חמישי, ה־28/03, במועדון הפרגמון בירושלים. ניתן להזמין כרטיסים כאן.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
