אם לא הייתי רואה אותו בחיים האמיתיים, הייתי בטוח שגיאגיא (גיא בן עמי) הוא דמות וירטואלית לחלוטין. אלו לא רק החושים הקומפוזיטוריים שלו, שמצליחים לייצר הלחם ז'אנרים שרק אלגוריתם היה מסוגל לחולל, אלא גם האופן שבו הוא מנצל את מלוא כוח האלמוניות שהאינטרנט מספק לו. יוטיוב היא הפלטפורמה המועדפת עליו, והמקום שבו נמצאים כל עשרות הריליסים שלו (באנדקאמפ מכיל רק כמות חלקית, וספוטיפיי מכיל רק שני אלבומים); כמו כל מה שהגיע לפניו, גם האלבום החדש שלו, הצוויץ צוויץ, מרגיש כמו תיקיית קבצי MP3 שהוא העלה באמצע הלילה מהלפטופ האישי שלו; למוזיקה שיוצאת הוא לא מספק אף הקשר – אין מילים, קרדיטים או הסברים מיותרים אודותם, מהרגע שהם נשלחו לאוויר זה תפקידו של הקהל להבין מה לעזאזל גיאגיא רוצה להגיד.
חלום זר
ואז ראיתי אותו על הבמה, וראיתי איך הקהל הזה מגיב לו. אם למוזיקה המוקלטת שלו יש וייב של לו־פיי היפ־הופ שמרגיש כמו כניסה לאמצע החלום של מישהו אחר, בהופעה הוא והלהקה שלו מקרינים אנרגיות של להקות פוסט־פאנק מודרניות, מאזנים בין התחכום המרוחק של השירים לבין אנושיות בימתית שאפשר להזדהות ולהריע לה. ראיתי איך אנשים ממלמלים איתו את המילים שלפעמים נראה שהוא מורח במהירות רק כדי שיישארו עמומים, זזים ורוקדים למוזיקה שהיא הכל חוץ ממובנת מאליה. שם ניתנה ולידציה ראשונה לגיאגיא כיוצר בשר ודם, כזה שמטעין כוונה אמיתית בתוך מוזיקה צינית ומתעתעת.
הכוונה הזאת נשמעת מנומקת מתמיד בהצוויץ צוויץ, נקודת כניסה מצוינת אל תוך מחילת הארנב שלו. גם אם הוא קצת מבוגר מכדי להשתייך לדור ה־Z, הוא מציג כאן פלואו רגשי שרק נוער שמוטמע לחלוטין במרחב הדיגיטלי יכול להבין לעומק. השפה שבה הוא משתמש, עם בדיחות פרטיות שלפעמים מרגישות כאילו הן לא משותפות עם אף אחד מלבד עם עצמו, מעבירה את התקשורת הבינאישית המנותקת שנראה שכולנו מנהלים בשנים האחרונות. ככל שהוא מעמיס יותר מלל, המילים שלו מגיעות מהר יותר למבוי סתום וחסר ממשמעות. "מרגיש כמו אחושרמוטה / כולם מזיזים את התחת היפה שלהם" מ"אומייגאד כן" הוא המשפט שפותח את האלבום, והוא מדייק את מסיבת האדישות הכאוטית של השירים שלו לכדי שלמות.
אוי ואבוי
כרגיל, השדים הפנימיים מאחורי הכאוס הזה נחשפים ברגעי מפתח שמשמשים כקונטרה אישית לאנרכיזם שמסביבם. "אם היה חלון לתוך הראש שלך / אוי ואבוי" הוא מכריז ב"אומייגאד לא", תשובה לשיר הפתיחה של עצמו. רק ה"אוי ואבוי" הזה מספיק בשביל לבטא את הפחד מכנות וישירות שקיים אצל כולנו; ב"בק טו סקוור וואן", הפסקה מתודית ראשונה מהאווירה הדחוסה של האלבום, הוא מסוגל לדבר רק אל הקירות של הכלא המנטלי שיצר לעצמו. זאת תזכורת לבדידות, ההרס העצמי, החיטוטים באגו, והעמדות הפנים שעומדים מאחורי השירים שלו, כל אחד מהם משמש כחלק מהפרעת האישיות הקולקטיבית שפיתחנו אחרי שנים של גלילה בפידים של רשתות חברתיות שונות.
היתוך הסגנונות שלו מרגיש פרוע ובו בזמן הגיוני. הוא משתמש בהיפ־הופ בצורה שמזכירה את האופן שבו בק השתמש בסגנון בתחילת דרכו, כשפה שמאפשרת לספוג לתוכה את כל ההשפעות האחרות של המוזיקה שלו. "חבר חדש" מזכיר את הזיקה החזקה שלו לז'אנר באמצעות לחן שחולק די אן איי עם האלבום של הראפר רון עשהאל, שגיאגיא לקח חלק משמעותי בהפקתו. ברגעים מסוימים הוא אוהב להפגיש זהויות מוזיקליות שונות לחלוטין באותו השיר, משחק בחבל עם הגבול בין פאנק עצבני לאינדי חצי־רדום ("חולה") או בין האוס רקיד לטכנו תעשייתי ("בריפיט" ו"אמבולנס").
ברגעים אחרים, הוא מפרק סגנון אחד לשני צדדים מוחלטים על אותה הסקאלה שמרכיבה אותו. "אאאאאאאאאאאאאאנשים לא משתנים" הוא זעקת אימו מתמשכת שבדרך לא דרך נמנעת מלהפוך לכבדה. מולו עומד "כאבי גדילה", סחרחורת מרוחה ומהפנטת של סערת רגשות כל כך מציפה שהיא סוגרת מעגל לאדישות מוחלטת. אלו לחנים שמסרבים להיות רק דבר אחד בכל רגע, והם מוצלחים בזכות היכולת של היוצר שלהם למצות ביד רמה את התועלת של כל החלקים שמרכיבים אותם.
היי, טמבל
גיאגיא לוקח לקיצון את היכולת של תופעות פופ חדשות דוגמת נונו או נוגה להצליח בזכות היכולת שלהם להפוך את השירים שלהם לחריגים בנוף. בניגוד אליהן, הוא ניחן בנקודת מבט מופשטת של אמנים כמו פרנק אושן, שמשתמשים בה כדי להטיל עלטה על החלקים הנגישים והמתקשרים של המוזיקה שלהם. כל שיר בהצוויץ צוויץ מרגיש כמו תחנה במשחק מסוג Choose Your Own Adventure, יכול לגרום למאזין להיכנס עמוק יותר אל תוך העולם של היוצר, או באותה המידה, לגרום לו להרגיש עוד יותר מנותק ומנוכר ממה שמתרחש לו באוזניים.
נראה שיותר מתמיד, האלבום החדש מכיל רגעים רבים שישכנעו את המאזין לבחור את האפשרות הראשונה. גיאגיא דואג להזריק במהלכו רמזים של בהירות נדירה שמתיימרת להתגבר על כל הכיעור והלכלוך שבהם המוזיקה שלו רגילה להתעטף. השיא מגיע ב"טמבל", קריאת השכמה שכתב לעצמו. על גבי אינדי גיטרות נעים ומרענן, הוא מזכיר לעצמו לא להתבוסס ברחמים העצמיים והרגשות הקיצוניים שהוא כל כך אוהב לחקור ככותב. בשיר הבא, הוא סוגר את האלבום עם סאונד של פלוץ מהפה – כאילו מבהיר שהוא לא שוכח את הזהות המוזרה והייחודית שלו, גם בזמן שהוא בוחן את השלב הבא בהתפתחות שלו כיוצר.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
