ב"כוכבים", סינגל מהאלבום החדש של יהוא ירון ואחד מהשירים הטובים שבו, מוזכרת דווקא כותרת של אלבום אחר. השיר נכתב במקור עבור אם לא נרקוד לא נבין כלום, הניסיון הכנה והמרתק של ירון ליצור אלבום פופ בשנת 2018, והיה אמור לשמש כשיר הנושא שלו. אם אז המשמעות של הכותרת הזאת הגיעה ממקום מוזיקלי (מוזיקה המונית יכולה להיות גם מהותית), בגרסתה החדשה היא מייצגת את האמירה אליה מכוון היוצר בכל שיר שהוא כותב – להכיל את שני האלמנטים המנוגדים של היצירה שלו, האישי והפוליטי, כיין ויאנג שמשלימים אחד את השני.
כך וכך
נראה שביהוא ירון נגד השטן, הניגודיות הזו משמשת כמגדלור שמכוון באופן תמידי את האלבום הכפול והעמוס אל חוף מבטחים. ירון בונה את השלד של האלבום על בסיס הקונפליקט הזה – את הקרב בין הראש ללב שהוא מתאר ב"הטרגדיה של ווייל אי קויוטי" הוא מנסה לפתור בשיטת "הפרד ומשול". החצי הראשון של האלבום, כך בעולם, אמור לעסוק בנושאים קולקטיביים וגלובליים יותר, והחצי השני, כך בארץ הזו, בנושאים אישיים ולוקאליים.
זה לא באמת מחזיק מים, וזאת כנראה הפואנטה – על אף שכך בעולם מכיל כמה מהשירים הכבדים ביותר שכתב עד כה, ירון מצליח להקרין דרכם אנושיות בוהקת. "השטן בחלון" היה יכול להיות עוד מאבק פנימי אלים ואפל, אבל יש אנרגיות של מופע סטנדאפ באופן שבו ירון מפליג אל עומק מחשבותיו בדקלומים מהירים שמגחיכים אותן; "צייתנות", שנכתב על החוויות של היוצר כסוהר בכלא צבאי, הוא אפקטיבי להחריד דווקא בגלל שירון מציב את עצמו באופן תמידי במרכז של השיר, אף פעם לא מסיר מעצמו את האחריות.
בכך בארץ הזו, הכתיבה האינטימית שלו עוזרת להבליט כמה משירי המחאה הטובים ביותר שכתב. "איך יוצאים מכאן", שבו אלה רונן שרה על המציאות המדינית הרקובה שבה אנחנו חיים, לא מוצלח רק בגלל ההלבשה של בלוז אמריקאי על האקלים הים־תיכוני, אלא בעיקר בגלל המנטרה המדכאת והכואבת שלו, שמגיעה לשיאה בוויכוח אקפלה בין רונן ללהקה שמאחוריה שמרגיש מוכר מדי.
לבד ביחד
לראשונה, אין שום תחושה של חידוש בלחנים של ירון, והחזון המוזיקלי שלו מרגיש כמעט צפוי – מפגש של ג'אז עם מוזיקת רוק קברטית, בשילוב של קריצות מוכרות לעבר ז'אנרים כמו גוספל, מטאל ופופ. בשלב שבו הוא מרגיש כל־כך שלם עם היצירה שלו, הצעד הזה הוא מבורך. הוא לא צריך להתמקד או להתנסות בסגנון אחד בלבד, אלא ליצור רק את המוזיקה שנוח לו ליצור ושתתעל את השיר בצורה המיטבית ביותר.
זה מוביל אותו להקיף את עצמו בנגנים האהובים והקרובים אליו ביותר, שהם במקרה גם חבורת נגני־על: גיא שמי, ניר שלמה, אביב ברק, עדי רנרט, גור שפיגל, גל עצור, רונן רוט, שחר חזיזה, דניאל רובין ועוזי רמירז היא רשימה מגוחכת של כשרון שנוכח ברוב שירי האלבום. זה נראה שיש סינרגיה אמיתית בין ירון והלהקה שלו. זאת המוזיקה שמבטאת את ההיבט החברתי והאינקלוסיבי של השירים שלו יותר טוב מאי פעם – אפשר להרגיש איך הגיטרה של ניר שלמה או הקלידים של עדי רנרט מדברים את הנגנים שלהם, מרגישים משמעותיים לאמירה של השירים לא פחות מהמילים של ירון.
התנגשות פנטסטית
זה כמעט בלתי אפשרי ליצור אלבום באורך של שעה וחצי מבלי להכיל כמות כזו או אחרת של פגמים, והאלבום הזה הוא לא יוצא דופן. אני לא בטוח כמה היצירה הזאת עושה עבודה טובה בלהזמין מאזין קז'ואלי אל תוך המסע הסבוך שלה. השירים הפותחים של האלבום צריכים לאתגר את האוזן, מדובר באלבום מאתגר אחרי הכל, אבל המעבר ביניהם מרגיש רעוע ולא רציף, התנגשות של רגעים פנטסטיים.
תחושת הפספוס מורגשת עוד יותר כשהחצי השני של האלבום מתחיל ומציג ריצה הרבה יותר חלקה והגיונית של השירים שמרכיבים אותו. זה החלק שמדגים את הערכתו המוצהרת של ירון לרעיון הישן של אלבום כיצירה שלמה עם התחלה, אמצע וסוף (השיחה שלו עם קוואמי מלאה בתיאורים גיקיים על ההשקעה שלו בפרטים הקטנים של העולם שיצר). גם אם השירים הטובים ביותר עדיין שייכים לאסופה חסרת ההקשר של כך בעולם, הקונספט האישי של כך בארץ הזו מאפשר לשירים כמו "ילדים שלא נולדו" לצוף מעל הרדאר גם אחרי שעה של מוזיקה, ולקאברים לשירים ידועים כמו "מסמרים ונוצות" ו"סימני סערה" לקבל משמעות חדשה בעולם של האלבום. זה הופך את האלבום לכזה שרגעיו הגדולים נגלים וגדלים על המאזין ככל שהוא חוזר אליו, ומרחיק אותו ממעמד היצירה השלמה ביותר של האמן השאפתן שחתום עליה.
כולם כבר לא כל־כך
ב־2010, ירון שר על איך ש"כולם כל־כך שקטים פתאום". זה היה משפט שהפך לקפסולת זמן, סמל לישראל המדוכאת והמנומנמת של תחילת העשור הקודם. בשנה שלאחר מכן, המציאות עליה שר השתנתה אל מול עיניו. המדינה יצאה לרחובות, ומוזיקאי השוליים הפכו לרלוונטיים מתמיד. הסצינה המקומית הוציאה כמה מהיצירות המגדירות של התקופה, מאלבום הבכורה של ירון, דרך טרילוגיית אלבומי המצב של שלום גד, ועד ללא מקום לחלשים של אביב גדג', ולרגע הרגישה כאילו היא באמת הולכת לשנות את פני המדינה. 12 שנה ושלושה אלבומים אחרי הרגע הזה, נראה שאפילו ירון בעצמו לא מאמין בכוח ההשפעה של מוזיקה פופולרית על האקלים הנוכחי. "העולם לא ילמד משירים יפים / מי בכלל מקשיב למילים" הוא מכריז ב"לשמוע כל החבר'ה ב־2019", שיר שהאלימות המינית שבמרכזו, יחד עם הציניות כלפי קונספט האמת, הן עוד יותר רלוונטיות וכואבות ב־2022.
גם השאיפה המוקדמת של היוצר המוערך לנקיטת עמדה התהפכה על פיה בהווה – נראה שהיצר האנושי להתבטא ולהגיד הכל על הכל משמש כנבל המרכזי באלבום. הוא מתחיל עם רעש לבן של אנשים מדברים, עומס ורבלי שלא ניתן להבין ממנו שום דבר; מאוחר יותר, בבית הראשון של "אתה", הוא שולח חצים אל עבר רוע בנאלי שבוחר ברטוריקה ודידקטיות על פני אמונה מלאה בטובת העולם. המחאה של ירון לא מכוונת רק לביבי נתניהוים והיאיר לפידים של העולם בשיר הזה – אפשר למצוא גם חתיכה ממנו, כותב שהמילים שלו תמיד מתפתלות בתוך זרם תודעתי עמוס, בעולם שמנוון מדיבורים ונאומים. זה מה שהופך את ירון לכותב המחאה הטוב ביותר של דורו – גם ב־2011 וגם ב־2022, הוא יודע שאי אפשר להגדיר את הזמן והמקום דרך נאומי תוחכה, אלא דרך אנשים.
למרות כל אלו, השורה התחתונה של האלבום רחוקה מלהיות מרירה. ירון לא רק מסתכל על ההווה הקודר שלנו, אלא גם על העתיד. "בוץ" ו"פיקחת" נכתבו בניסיון לדמיין את העולם שאליו הילדות שלו יגדלו, חזון שמהול בחשש ובאהבה גדולה. אפשר להרגיש את ההשפעה הזאת גם בשירים פחות אישיים. "מה זה מין" עדיין גורם לשערות שלי להצטמרר רק מעצם קיומו. כשאדם בשנות הארבעים לחייו שר באמונה שלמה על היכולת של העולם להשתנות, גם אם עכשיו השינוי נראה רחוק ובלתי אפשרי, קשה שלא להרגיש את ניצוץ התקווה שנדמה שנעלם מכאן בשלוש השנים האחרונות. זה הטריק הכי מרשים שמבצע ירון בכל השעה וחצי של האלבום הזה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
