כבר אין קונספט משותף לשנה החולפת, שבה המגפה כבר שככה וחזרנו לדאוג מהאסונות הרגילים שמאיימים על הכדור הזה. בהתאם, עולם המוזיקה של 2022 הציג משהו שלא היה בו כבר זמן רב – שגרה. גם השנה מוזיקאים גדולים חזרו, כשרונות חדשים התגלו ופוטנציאלים מומשו, אבל ההנאה האישית שלי מכל אלו הייתה קשורה למוזיקה עצמה, ללא הקשר מסוים ששם עליה תגית של "חשובה" שמבטל בקלות כל ביקורת כלפיה.
השנה החלטתי לכתוב על שלושים אלבומים, כל אחד מהם הוא אלבום שהייתי שמח לצלול ולהתמסר אליו במשך פרק זמן לא מוגבל. ביניהם משובצות תוכניות סיכום השנה ששידרתי בקצה ומכילות חלקים נרחבים מהרשימה הזאת:
Open Mike Eagle – Component System with the Auto Reverse
הקורונה הביאה עמה מכה כלכלית וגירושים כואבים לאופן מייק איגל, הראפר העצמאי שמייצג את הצד ה־DIY ביותר של סצינת הראפ האלטרנטיבי. Component System מסמל את היציאה הראשונה שלו לאור, והוא מעוצב כמיקסטייפ ממנו לעצמו, עם סאונד ניינטיז אלטרנטיבי ומואר שמחזק מחדש את היסודות שהפכו אותו לאחד מהראפרים הייחודיים בסביבה. האווירה כיפית לחלוטין, אבל רגע השיא מגיע דווקא במחווה המרגשת עד דמעות ל־MF DOOM המנוח ב־"For Doom". הפרידה שלו מהראפר האהוב עליו היא גם מכתב אהבה לזוויות החדות שהמוזיקה שלו הביאה לעולם. "הסתכלתי לתוך עיניה של המסכה / זה לא באמת אתה", מסיים איגל את השיר באזכור למנהג של דום לשלוח אדם אלמוני שיתחזה אליו על הבמה, מעין הארה לגבי המשקל הענק שאנחנו מעניקים לאמנות שמתבססת על תעתועים ומיתוסים – רגע כזה מוכיח שגם כשהוא חוזר למקורות, איגל ממשיך ללמוד ולהתפתח בתור יוצר.
Fontaines DC – Skinty Fia
אם משברי הזהות של פונטיינס דיסי ב־A Hero's Death מ־2020 הושפעו מסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה המנוכרת, ב־Skinty Fia גריאן צ'אטן וחבריו חוזרים לאירלנד, ארץ מולדתם, ומגלים שגם בבית הם מרגישים אבודים. "בית הוא סיכה / שמחלידה על מפה" הוא שר ב־"Big Shot", מהדהד סנטימנט של צעירים רבים שחיים בממלכה הלא כל כך מאוחדת בשנת 2022. אין מספיק רגעים חדים כאלה בשאר הטקסטים של האלבום, וכך הצמיחה הגדולה של הלהקה מתבטאת כאן בעיקר באסתטיקות המפוארות של השירים, שרק מחכות לאצטדיון ענק שיוכלו לשרוף.
למרות שלקפיצה הזאת יש פוטנציאל להפוך אותם ללהקת הרוק הגדולה בעולם, החבורה האירית לא מוותרת לרגע על הזהות של היצירה שלה. הם מצדיעים לתרבות ולעבר שממנו הם מגיעים עם שירים כמו "In ár gCroíthe go deo" ו־"The Couple Across The Way", ומייצגים בגאווה את סצינת הפוסט־פאנק העכשווית שאליה הם משתייכים בשיר הנושא החלקלק. זה שמדובר באלבום הרוק הטוב של השנה, שבמקביל רחוק מלממש את הפוטנציאל של היוצרים שלו, מראה כמה הדרך שעומדת בפניהם היא ארוכה ומרתקת.
Bad Bunny – Un Verano Sin Ti
אחד הדברים שהופכים את באד באני לכוכב הפופ החשוב של הרגע הוא האופן שבו הוא לוקח את מודל האלבומים הארוכים להחריד שמיועדים לרסק שירותי סטרימינג, ומבצע אותו עם נשמה אמיתית. Un Verano Sin Ti הוא חגיגה של כמעט שעה וחצי שמפרקת את כל הפנים המוזיקליים של היצירה שלו, מלהיטים שורפי רחבות כמו "Titi Me Pregunto", דרך עירוב של ז'אנרים לטיניים מסורתיים כמו הממבו הקובני ב־"Despues De La Playa", ועד שיתוף פעולה עם להקת האינדי The Marias ב־"Otro Atardecer". יש משהו אישי במיוחד בחווית ההאזנה אליו: את המפלט מפרידה הוא מוצא בחוף, במסיבות ובפורטו ריקו, בית ומקלט שמייצר נרטיב מעניין בעולם התוכן של הראפר. תשמעו את "El Apagon" ("הפסקת החשמל"), ותשמעו שיר שהוא גם מחאה על מצב העוני הקשה במדינה, גם המנון אלטרנטיבי מלא באהבה אליה, וגם הדגמה של הרעב הבלתי פוסק של היוצר לחקור את השורשים המוזיקליים שמהם צמח. זה שיוצר סקרן כל כך הוא גם במקרה המוזיקאי הכי מושמע בעולם כרגע צריך לעורר אופטימיות עבור כל מי שמוזיקה חשובה לו.
Yaya Bey – Remember Your North Star
יאיא ביי ממשיכה מסורת R&B מתמשכת ושמה במרכז השירים שלה דמויות מופנמות על מנת להעמיק את הנרטיב שלהן. היא עצמה אולי לא נשמעת מופנמת בכלל ברוב שירי האלבום השלישי שלה, Remember Your North Star, אבל היא דואגת שכל הפגנת ביטחון מרשימה במהלכו תחשוף עבר של עלבון וכאב שהייתה צריכה להשאיר מאחוריה. המעבר שלה בין מוזיקה קאריבית ב־"Pour Up" להיפ־הופ ב־"Reprise" לג'אז בלוזי ב־"Street Fighter Blues" מספר סיפור שלם על האופן שבו מצאה מחדש את השורשים המוזיקליים שגדלה עליהם כילדה ברובע קווינס בניו־יורק. ברגעים אחרים, הכתיבה של ביי מתחדדת לכמה משירי ה־R&B הטובים של השנה – "Alright" ו־"Keisha" הן פצצות מוזיקליות עם וואן ליינרים מדויקים ושפה מיוחדת שמחכות, כמו כל האלבום הזה, שמישהו יגלה וישמור אותן קרוב ללב.
Charlotte Adigery & Bolis Pupul – Topical Dancer
שרלוט אדיג'רי ובוליס פופול מתחילות את אחת המסיבות הטובות של השנה בניסיון מלא חן לשנות את השיח העולמי בכל מה שנוגע לגזע, מגדר ומין. לאחר מכן, ב־"Blenda", אדיג'רי פונה לסירי בשאלה לגבי מוצאה לאחר שצועקים עליה פעם נוספת לחזור למקום שממנו היא הגיעה. כמו שורה של מוזיקאי ומוזיקאיות ארט־פופ לפניהן, הן פועלות מתוך אמונה שמוזיקת פופ יכולה להציל את העולם, משלבות את האינטילגנציה הגבוהה שלהן עם אנרגיות מזמינות כדי לתרגם כמה מהסוגיות החברתיות המורכבות ביותר בעולם בשנת 2022.
הרגע הכי טוב באלבום הוא זה שמשלב באופן הטוב ביותר את הצורה והתוכן שמוצגים בו. "It Hit Me" מכיל שני סיפורים מפורטים ומרתקים על התבגרות מינית ומגדרית, שמגיעים לשיאם ברגע של "אין פזמון, תרקדו" – רק המשפט "ואז, זה הכה בי" שלאחריו מגיעה התפרקות מועדונית שמעבירה כל כך הרבה תחושות שלא ניתן לתאר במילים. האיזון הזה בין הדידקטיות של היוצרות לבין הרגשות המופשטים שהמוזיקה שלהן מייצרת הוא מה שהופך את ההאזנה ל־Topical Dancer לחוויה סוחפת במיוחד.
FKA Twigs – Caprisongs
ההתמודדות של פק"א טוויגס עם הפרידה מהשחקן רוברט פטינסון, שהובילה אותה ליצור אלבום אבסטרקטי ומהמם לפני שלוש שנים, עדיין נוכחת ומשפיעה על המוזיקה שלה גם באלבומה החדש. הפעם, היא בוחרת להתמקד בריפוי במקום בכאב: Caprisongs היא אסופת שירים פופית, אקלקטית ומלאת אורחים שמוציאה אותה אל האור. נראה שטוויגס למדה מההצלחה של יוצרי ז'אנר ההיפר־פופ, שהוכיחו שאפשר ליצור שירים מורכבים ובמקביל לתקשר עם המאזינים שלהם: שירים כמו "Oh My Love" ו־"Meta Angel" הם בדיוק כאלה, מזריקים חוצפה וכאב לחזון השמיימי שלה, והקלטות של שיחות שלה מתנחמת בזרועות של חברי אמת מעוררת את התחושה שאנחנו קרובים אליה מתמיד, וגם אנחנו יכולים לשבת איתה על גלידה ולהגיד לה שאנחנו יודעים שהכל יהיה בסדר.
Leikeli47 – Shape Up
מבין כל הדברים שהופכים את לייקלי47 לראפרית כל כך ייחודית, העובדה שאפשר להבין בקלות מי היא ומה היא מנסה להגיד דרך המוזיקה שלה עומדת בראש סט היכולות שלה. האלבום השלישי שלה, Shape Up, אמנם ממשיך את אותו כיוון ומבנה של אלבומיה הקודמים, עם שירים שנעים בין באנגרים ("Secret Service"), סמפולי סול מרגשים ("Free To Love") וביטים שמיועדים לשבור רחבות ריקודים ("Jay Walk"), אבל הוא מרגיש כמו המימוש הכי מדויק של הזהות והחזון שהפגינה דרך המוזיקה, כלי הביטוי היחיד שמאפשר לנו להכיר את הראפרית האלמונית יותר טוב. כשהיא פותחת בסערה את האלבום עם הביט של "Chitty Bang", שנשמע כאילו היא מתפרצת מתוך קיר לבנים כבד, האנונימיות שלה מרגישה כמו הצהרת כוונות מנומקת – הדמות שבנתה שמאפשרת לה להיות אגרסיבית, מלאת בטחון, ותאבת בצע וכוח, מבלי המגבלות שהחיים האמיתיים מציבים לה בדרך.
Earl Sweatshirt – Sick
כש־Sick! יצא בינואר 2022, עוד היה טבעי לקשר את הדימויים והרעיונות שעולים בו למגפה ולמשבר העולמי שעוד נתן את אותותיו. בסוף השנה הזאת, השירים של האלבום מתחברים למעגל שארל סווטשירט סוגר עם המסע שעבר בעשור וקצת האחרונים שעברו מאז שפרץ לראשונה. ההורות הטרייה שלו מרככת טקסטים אניגמטיים של שירים כמו "2010" ו־"Old Friend", והשיאים מגיעים בדמותם של שירים כמו "Tabula Rasa" שחוקרים פילוסופיה של התחדשות והשלמה. ההפקה האבסטרקטית אמנם מייצגת את המקום הנוח שמצא סווטשירט בשולי עולם הראפ, אבל היא גם מייצגת את חוכמת החיים השלווה שסיגל לעצמו – הוא רק בן 28, אבל כאן הוא כבר למוד קרבות ומאבקים, עם המוזיקה הכי שלמה ובוגרת שהוציא עד כה.
לקריאה נוספת: ארל סווטשירט מוצא את דרכו אל מחוץ למטריקס
Kevin Morby – This Is A Photograph
קווין מורבי חזר כבר בעבר לשורשים המוזיקליים שלו, אבל מעולם זה לא היתרגם ליצירה כל כך יפה ומדויקת כמו ב־This Is A Photograph. אל השירים שהוקלטו בממפיס במהלך הקורונה, לאחר שאביו עבר אירוע לב מטלטל, הוא יוצק מחשבות על העבר, ההווה והעתיד, על הזמן ועל החיים שדוהרים ולא עוצרים. התוצאה היא אנרגיה מחודשת שמטעינה רגעים כמו שיר הנושא ו־"Rock Bottom", שיש עוד לפחות ארבעה־חמישה כמוהם ברזומה של היוצר הפורה הזה. שירים מורכבים יותר כמו "A Coat of Butterfly" שנכתב על ג'ף באקלי או "Five Easy Pieces", שיר אהבה אקזיסטנציאלי ומושלם, מרגישים עמוקים ומפותלים כמו זרם התודעה שעומד מאחוריהם. אחרי תקופה כל כך אוורירית ביצירה של מורבי, האלבום הזה מספק שיאים חדשים של רגש מהורהר.
לקריאה נוספת: קווין מורבי מחפש את ההווה דרך העבר
Angel Olsen – Big Time
החזרה של אנג'ל אולסן לשורשי הקאנטרי שלה היא דוגמה לאופן שבו נוסטלגיה ב־2022 הופכת לכלי שלא רק מאפשר לאמנים לבטא את הרקע לזהות שלהם, אלא גם מאפשר לספר נרטיב עגול ושלם של ממש. כשהיא שרה כמעט נואשות את השורה "אני חיה ואוהבת" ב־"Big Time", כנראה שיר האהבה הגדול של השנה, היא מאחדת את ההתאהבות של מערכת היחסים החדשה שלה ואת ההתפכחות מהאבל על מות הוריה הפתאומי לתהליך שלם אחד. הפעם לא יוצא לה אלבום מופתי לחלוטין, בעיקר בגלל חצי שני שקצת נופל באיכותו מהראשון, ובכל זאת, גם כשהיא כותבת בלדות מרחיבות לב כמו "Ghost On" וגם כשהיא חוזרת בזמן לסיקסטיז ב־"All The Good Times" היא מוכיחה שוב שהיא בשיא כוחה כאחת מהכותבות הטובות ביותר שפועלות כיום, שיכולה להיטמע בכל יקום מוזיקלי שבו היא תהיה מעוניינת.
Black Midi – Hellfire
מאז שפרצו ב־2019, בלאק מידי נראו והתנהגו כמו להקת פרוג־רוק טיפוסית, ובו בזמן הציגו גישה שהופכת את עקרונות הז'אנר על פיהן. Hellfire לוקח את האנרגיות המוטרפות של הלהקה לרמות הקיצון שתמיד הרגיש שהיא מסוגלת להגיע אליהן. כמעט ובלתי אפשרי לעקוב אחרי כל מה שקורה כאן: סיפורים על קרבות היאבקות שנגמרים ברצח ("Sugar/Tzu"), אימה קניבלית בעיירת כורים ("Eat Men Eat") או מה שנשמע כמו מירוץ שהמשתתפים בו הן דמויות משירים קודמים של הלהקה ("The Race Is About To Begin") מלאים בדמויות, אזכורים של ספרים ואירועים היסטוריים איזוטריים. ביחד עם הלחנים שכרגיל מתפזרים ומתפתלים גם בשירים רגועים כמו "Still", יש כיף טהור בכאוטיות שמציגה כאן הלהקה – בתקופה כל כך קודרת בכדור הארץ, חוסר הרצינות הזאת היא מה שעוזר להשאיר את עולם הרוק חי ובועט גם השנה.
Hurray for the Riff Raff – Life on Earth
אחרי שכתבו כמה מהשירים הטובים ביותר על ההיסטוריה המדממת והארוכה של מהגרים בארצם/ן, אליסיה לי סגארה משתמשים/ות ב־Life On Earth בקונפליקטים פנימיים כדי להמחיש את ההשפעה של הסביבה עליהם/ן. תחושת הרדיפה ב־"Wolves" ואובדן הזהות ב־"Rhododendron" תופסים סיטואציות רגשיות מטושטשות שמדגימות כיצד תחושת חוסר השייכות מלווה אותם/ן לאורך כל חייהם/ן. אפילו בעיות האמון במערכות היחסים בחייהם/ן, שמתוארות בשירים כמו "Pierced Arrows", מתקשרות באופן טבעי לרקע הקשה שתיעדו בעבר באדיקות. בזכות הגשה ספרינגסטינית ולחנים שתופסים את האוזן בצורה מיידית יותר מבעבר, סגארה מצליחים/ות לגרום לחווית ההאזנה להרגיש אינטימית במיוחד – כשהם/ן חוזרים/ות בדחיפות על השורה "אף אחד לא האמין לי" בסוף של "Saga", שיר שעוסק בטראומת ילדות קשוחה, הם/ן יודעים/ות לכוון את הזרקור על המסר שהם/ן מעוניינים/ות להעביר בצורה מדויקת וכואבת מתמיד.
Beyonce – Renaissance
Renaissance מהווה קריאת השכמה למי ששכח מה הופך את ביונסה לכוכבת כל כך מוכשרת: היא מדגימה את היכולת שלה כמבצעת ב־"Cuff It" המהנה וב־"Plastic Off the Sofa" הסקסי, עוברת בין ז'אנרים כמו דיסקו ("Virgo's Groove"), האוס ("Break My Soul") ובאונס ("Church Girl") ומספקת שיעור מלא בידע ובאהבה על ההיסטוריה של הדאנס, ועל השורשים האפרו־אמריקאיים העמוקים עליהם הוא מתבסס. יותר מלבסס את עצמה בהווה, היא מכינה את עצמה להיכנס לראשונה לשלב חדש בקריירה שלה. כמו מדונה ודונה סאמר, ההשפעות הגדולות של האלבום הזה, היא מתמקדת אך ורק במה שהיא יכולה לעשות, מבלי להתחשב בכל מה שקורה סביבה בעולם הפופ. עבור אחת הכוכבות הגדולות של דורנו, זה הישג אפילו חשוב יותר מלהוציא את האלבום הטוב של השנה.
לקריאה נוספת: ביונסה מוצאת גאולה ברחבת הריקודים
Sudan Archives – Natural Brown Prom Queen
בריטני דניס פארקס, מספרת את סיפורה באמצעות מסע אקלקטי בין ז'אנרים, מהיפ הופ דרך סול ועד האוס, ומתארת כמה מהמאבקים הגדולים שהיא צריכה להתמודד עמן כיוצרת אפרו אמריקאית צעירה: מהמכשולים הגזעניים והסקסיסטיים שהתעשייה מציבה עבורה ב־"Home Maker" וב־"NBPQ" ועד לדימוי העצמי הנמוך שהשיער הטבעי והקצר שלה מייצר ב־"Loyal". האלבום השני שלה היה יכול להיות יצירה אוונגרדית ומופשטת שמזכירה את שני האלבומים האחרונים של סולאנג', אבל פארקס מתעקשת להעניק חשיבות עליונה למימד החגיגי שבו. כשבאמצע האלבום היא עוברת לבאנגר העצמה כמו "OMG BRITT" ואז לשיר האהבה החרמני "Chevy S10" היא מרשה לעצמה ליהנות מהצמיחה והפריחה שהיא עוברת במהלך האלבום. השאלות הפתוחות שהניסויים המוזיקליים שלה מספקים מרגישות חשובות לא פחות מההצהרות השלמות שבו.
Mitski – Laurel Hell
האלבום השישי של מיצקי תופס אותה כשהיא מנסה לשחרר מהכל: לשחרר מהצורך שלה לרצות את הקהל ("Valentine, Texas"), את שותפיה הרומנטיים ("Stay Soft" האדיר) ואת חבריה הקרובים ביותר ("Should've Been Me"). יותר מכל, היא לומדת לשחרר מעצמה – אם עד עכשיו המאבקים הפנימיים שלה היו נוכחים תמידיים בשיריה הגדולים ביותר, כאן זה מרגיש כאילו היא מנסה להמשיך מהם הלאה. אחרי ששקלה לפרוש מעולם המוזיקה, חזרה לאולפן ההקלטות בגלל אילוצי חוזה ואז נשלחה שוב הביתה בצל הקורונה, מיצקי מצאה את עצמה מחדש דרך המכשולים החוזרים והשבים שהחיים הציבו לכולנו בשנים האחרונות. "חשבתי שאני אהיה גמורה בגיל עשרים / עכשיו בגיל 29 / הדרך שלפניי מרגישה אותו הדבר" היא שרה ב־"Working For the Knife" ומסכמת את הקריירה המוזיקלית שליוותה אותה לאורך שנות העשרים לחייה. "אולי בגיל 30 / אמצא דרך להשתנות", היא מוסיפה – לצד כל הקשיים שהיא מתארת באלבום, היא מקפידה להציב קרני אור אופטימיות שכאלה.
לקריאה נוספת: ביקורת ההופעה של מיצקי בפסטיבל מונטרו
Maria BC – Hyaline
אלבום הבכורה הפנטסטי של מריה BC מראה כמה השתנה התפקיד של הגיטרה גם בתוך עולמות הרוק. הסאונד הדומיננטי ב־Hyaline שייך לפריטה העגמומית של השירים, אבל הוא משרת את הקול והלחנים הפנטסטיים של מריה, ולא להפך. הכשרון שלהם/ן לכתיבה מופגן בכל אלמנט של השיר, ומאפשר להם/ן לספק כמה מהמלודיות היפות ביותר של השנה, מהיללות הקסומות של "The Only Thing" ועד לפזמון הממגנט של "Good Before". רגעי אלקטרוניקת DIY כמו הסינתיסייזר הדוהר ב־"Keepsakes" בהחלט תורמים לתחושה האמביינטית המעוננת שנוצרת כאן, אבל לפעמים דווקא הגולמיות במוזיקה שלהם/ן מרגישה כמו מפגן ייחודי לחלוטין. קשה שלא לחשוב על קייט בוש כששומעים את הקול המלאכי של מריה מתמסר אל תוך האפלה של המוזיקה שלהם/ן. הטקסטים שלהם/ן, שמפרקים רעיונות של רומנטיקה, מגדר וגוף, מדגימים איך בדומה לבוש, גם מריה שואפים/ות לייצג זהות קווירית שהעולם עדיין מנסה לעכל ולהבין לעומק.
Perfume Genius – Ugly Season
עטיפת האלבום השישי של מייק הדריאס היא כנראה העטיפה הטובה של השנה. הגוף שלו, שהוצג על גבי עטיפות אלבומיו האחרונים ברמות כאלו ואחרות של חושפנות, עובר כאן שלל פירוקים ומריחות שמעוותים אותו עד שהוא הופך לכמעט חסר צורה. זאת עונת הכיעור עבור פרפיום ג'יניוס, שלוקח את ההתנסויות הארט־פופיות שתיבלו את הלחנים של אלבומיו האחרונים והולך איתן רחוק יותר מבעבר. השירים ב־Ugly Season נכתבו כפסקול למופע מחול של הכוריאוגרפית קייט וואליץ', ולכן המסגרת הנגישה הרגילה של היוצר כמעט ולא קיימת כאן – בין אם הוא שר על חוסן נפשי ב־"Pop Song" או הופך את רחבת הריקודים לגן עדן הפרטי שלו ב־"Eye In the Wall", השירים האלו מראים כמה רחוק הרעיונות שלו יכולים להגיע כשהם משוחררים מרסן וניתנים לפרשנות שמשנה ומעצבת אותם בכל האזנה מחדש.
Oso Oso – Sore Thumb
"כששום דבר לא הולך כמו שתיכננת / תקליט 12 שירים" שר ג'ייד ליליטרי בשיר הפתיחה של האלבום הרביעי שלו. זאת גם בדיחה פרטית שלו על הצורך להקליט את האלבום מכיוון שהוא וחבריו היו מרוששים, אבל זה גם מוטו שמשמש את הלהקה שהוא מוביל בכל אלבומיה – בשירים שלו, ליליטרי תמיד מציג עצמו כאנדרדוג אל מול המציאות האכזרית שחוזרת ומכה בו, מאתגרת אותו למצוא עוד סדק באפלה שדרכו האור יכול להיכנס.
בתקופה שבה כולם מנסים להכניס השפעות של אימו לתוך המוזיקה שלהם, מראפרים ועד כוכבי פופ, אין מישהו שמבין יותר טוב את יסודות הז'אנר מליליטרי. הוא והלהקה מספקים איזון מרשים בין ריפים ממגנטים לבין פזמונים קליטים שכמעט ונעלם מהנוף של גל האימו הנוכחי. הם מתבלים את רוב שירי האלבום עם רגעים אמיתיים מתוך האולפן, שמעניקים את ההרגשה כאילו אתה מעביר את הזמן עם חבורת סטלנים במרתף של אחד מההורים שלהם. אפילו המחווה לטאביש מאלוני, בן דודו של ליליטרי וגיטריסט הלהקה שנפטר זמן קצר לאחר ההקלטות, היא שיר מאולתר על וויד באורך דקה שמתחבא בסוף האלבום, הנצחה של חברות טהורה שמוזיקת רוק יכולה וצריכה לשמר לנצח.
Charli XCX – Crash
בזכות ההשפעה של צ'רלי XCX וגל ההיפר־פופ שעזרה לעצב, כל יוצר מנסה להשאיר את חותמו במיינסטרים דווקא דרך זוויות חדות שסוטות מהנורמה. הבחירה שלה למלא את Crash, אלבומה החמישי, בכמה משירי הפופ הטובים של השנה מרגישה כמו תגובת דווקא לכל מה שקורה מסביבה (היא כינתה את האלבום הזה כ"אלבום ההתמסחרות" שלה). כמו תמיד, היא יודעת לשחק עם העיבודים שלה באופן שמזכיר מפיקי היפ הופ שמתייחסים לשירים שלהם כמו מעבדה משוגעת של סמפולים ומהלכי הפקה – אני יכול להתאבסס במשך ימים על התופים האייטיזיים של שיר הפתיחה, או על האופן שבו היא חוזרת על מילת המפתח בפזמון הממכר של "Yuck" – וגם כי היא מבינה את המהות של המוזיקה שלה באופן שהיה חסר במיוחד בשנתיים האחרונות שהיו יבשות יחסית לזירתה.
כמו בכל אלבום פופ מושלם, גם כאן הסינגלים הם המייצגים הטובים ביותר למה שקורה פה – "Good Ones" הוא עדיין אחד מהלהיטים הרותחים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות, עם הוק ממכר והפקה שמתעטפת בסאונד ישן שאמור להיות משעמם אבל מרגיש כמו קוספליי בידיה של יוצרת כל כך סקרנית ואינטילגנטית. "New Shapes", ביחד עם חברותיה הקרובות כריסטין אנד דה קווינס וקרוליין פולצ'ק, כבר מסתכל קדימה. עם טקסט שנוגע ברעיונות של חופש מגדרי ואישי, שורה כמו "אנחנו יכולים/ות להתאהב בצורות חדשות" קושרת פעם נוספת את צ'רלי עם העתיד האופטימי של עולם המוזיקה הפופולרית.
Alex G – God Save the Animals
אלכס ג'י שר מתוך כמה נקודות מבט אפשריות באלבום החדש שלו. השירים שלו יכולים להיכתב על ידי מאמין שמתפלל לאלוהיו, כלב שמציית לבעליו או מכור שמחפש את הסוחר שלו. משפט כמו "אני מכיר את הטריגר שלך / כמו את אחורי כף ידי" ב־"Runner" ההמנוני מוצא את התלות והאובססיה של הקיום האנושי כאמת המשותפת לכל היקומים המקבילים שמתקיימים בתוך ראשו של היוצר.
מאז שפרץ כסינגר־סונגרייטר חוצני בבאנדקאמפ, זאת הייתה האיכות הייחודית במוזיקה של אלכס. הוא ידע לקחת רעיונות, קונספטים גבוהים וסיפורים למיניהם ולהקרין דרכם אמירות אישיות שהעלימו (או טיפחו) במעט את המסתורין מאחוריו. God Save the Animals מרגיש כמו היצירה השלמה ביותר שהוציא – דרך זוויות מוזרות משלו על רעיונות פילוסופיים של בחירה חופשית ושל תנועה מתמדת בין התמימות הטהורה של תחילת החיים לבין הציניות הקודרת של סופה ("המורה שלי הוא ילד / עם חיוך רחב וללא מרירות" הוא שר ב־"No Bitterness"), הוא מוציא את האלבום האישי ביותר של הקריירה שלו.
החזון המגובש שהוא מציג בטקסטים מתבטא גם בהפקת הלואו־פיי המפוארת של האלבום. הקלידים הגועשים רק מוסיפים לטשטוש המעונן של רוב השירים כאן. המלודיות היפות שקבורות תחתיהן מאפשרות לאלכס ג'י לתעל את האליוט סמית' הפנימי שבו. במובן מסוים, זאת הגרסה הכי קרובה של אלכס לישירות והכנות שהייתה במרכז השירים של סמית' המנוח – גם אם העיבודים המתוחכמים שלו ממשיכים לתעתע במאזינים, הכוונה מאחוריהם מרגישה נקייה ונגישה מתמיד.
Black Country, New Road – Ants From Up There
היסטורית, עזיבה של סולן בימיה המוקדמים של להקת רוק מצליחה נחשב בדיעבד ככאב גדילה הכרחי, צעד נוסף בדרך של להקה להתגבש באופן סופי. קשה להגיד את זה לגבי אייזק ווד, המשורר הצעיר שהוביל בגאון את אחת מלהקות הפוסט פאנק המיוחדות ביותר בתוך גל משמעותי של להקות כאלו בבריטניה של אחרי הברקזיט. במובן מסוים, העזיבה שלו סוגרת את המעגל של האלבום לטובה – הלהקה שתמשיך בלעדיו אולי עדיין מסוגלת לעשות מוזיקה טובה יותר בעתיד, אבל Ants From Up There מרגיש כמו החבילה השלמה של כל מה שהפך אותה לכל כך מסעירה ומרתקת בימיה עם ווד כסולן.
בזכות הרצינות הניק קייבית שלו, קל לתפוס את ווד כאמן שחוכמתו גדולה מגילו. בפועל, השירים של Ants מרגישים כמו הגרסה שלו למלודרמה טינאייג'רית מוחלטת. כמו באלבום הבכורה שהוציאו בשנה שעברה, גם כאן השירים מלאים במשפטים שנשמעים מגניב אבל מבטאים את אותה נפש שייקספירית קלאסית – מאוהבת בהכל אבל שבורת לב, חכמה להחריד אבל לא מבינה כלום עד הסוף. מושפעת יותר מתמיד מלהקות אינדי פופ שאפתניות כמו ארקייד פייר, הלהקה שמלווה את ווד ממשיכה להדגים כמה הם מבינים לעומק את הסולן שלהם. בין אם כשהם מנסים לעמוד בקצב שלו בשירים פטפטניים כמו "Show Me the Place Where He Inserted the Blade" או משלימים את התמונה שמציירות המילים שלו בקטעים אינסטרומנטליים כמו "Mark's Theme" היפהפה, זה מרגיש שהלב שלהם נמצא במקום הנכון שיאפשר להם להמשיך ולהתפתח גם בלי הכשרון החד פעמי שנפרד מהם.
Florist – Florist
הכותרת של השיר הכי טוב באלבום הרביעי של Florist, "דממת מד"ב", קולעת בדיוק לקסם שהלהקה מייצרת במהלכו. כל אחד משירי האלבום מתעל את הטבע השלו שהקיף את הבקתה בעמק ההדסון הניו יורקרי שבו הקליטה הלהקה – ככל שבוהים בו יותר, כך היופי הסטטי שלו נהיה דינמי, מתעצב בכל רגע נתון. כך קורה גם בעשרת הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את האלבום, לופים אמביינטיים שצומחים ומתפתחים כמו אורגניזם חי, וכך קורה גם בתשעת השירים שבהם אמילי א. ספראג תורמת את קולה, ואבחנותיה הקטנות הופכות לעולם ומלואו ככל שמבלים יותר זמן בלחשוב עליהן לעומק.
אחרי שהאלבום הקודם של הלהקה הוקלט על ידי אמילי לבדה, כשבמקביל היא מטפחת את הקריירה שלה כמלחינת אמביינט ניסיונית, Florist מרגיש כמו האיחוד שלה עם להקתה. בין אם בשירים הליריים או האינסטרומנטליים, העבודה המשותפת שלהם מצליחה להרחיב ולדחוף קדימה את העולם הפנימי של ספראג יותר מבעבר. לא פלא שהתגלית המחודשת של המאמץ הקולקטיבי של פלוריסט מסייעת לספראג לסגור מעגל עם האבל ומשברי הזהות שמילאו את שיריה בעבר – זה אלבום שמחפש באופן תמידי את הנקודה שבה הביחד והלבד נפגשים, סופגים ומסייעים אחד לשני להתקיים בהרמוניה.
לקריאה נוספת: פלוריסט יוצרים שירים על להיות לבד, ביחד
Aldous Harding – Warm Chris
באמצע השיר הכי נגיש שלה עד כה, אלדוס הרדינג מתמקדת על תנועה חוזרת של כלי נשיפה ופסנתר – באמצעות מה שנשמע בפשטות כמו נשיפה אחת ולחיצת קליד אחד, היא מטיילת על גבי הסולם עד שהיא מגיעה לפזמון החוזר, שנשמע גבוה ואנרגטי יותר מקודמיו למרות שהוא כנראה מבוצע בדיוק באותה הצורה. זאת תנועה מוזיקלית חסרת יומרות ותחכום שמבצעת זום אין על המלודיה הישירה של השיר, בדומה מאוד למה שקורה בטקסטים של היוצרת הניו זילנדית – ככל שהעדשה שלה נהיית יותר מצומצמת, כך החיים שמתוארים בשיריה מרגישים יותר מוזרים וחריגים.
האלבום הקודם והקרוב לשלמות שלה הגיח בסוף העשור הקודם והציב אותה בחזית הפולק הפסיכדלי החדש, שבניגוד לגיבוריו הקודמים שהחצינו את החייזרות שלהם בכל שיר (אני מסתכל עלייך, ג'ואנה ניוסם, וגם שואל איפה את ומה קורה איתך), הכשרונות החדשים שבו טומנים את האקסצנטריות שלהם בלחנים נינוחים שהסערה בהם היא פנימית ולא חיצונית. Warm Chris לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, ומציג את הכתיבה הטובה והמתקשרת ביותר של הקריירה של הרדינג. זה הולך יד ביד עם הטקסטים שלה על זוגיות שנאבקת כל הזמן באפרוריות ושגרתיות, וממלאת את שיריה באבחנות ייחודיות לחלוטין שהן תוצאה של מוחה הקודח ויוצא הדופן. "אתה עושה את הפרצוף הבלתי אפשרי הזה" היא שרה בשיר הנושא – זה משפט שנשמע חידתי כשהוא יוצא מפיה, אבל הוא מעלה מיד את התהייה איך אף אחד לא שר אותו לפניה.
Mavi – Laughing So Hard, It Hurts
סוף העולם מחכה בסופה של כל שורה של ארל סווטשירט, מייק עושה ראפ מתוך ענן אפל של אבל ובדידות וויקי נלחם במחלות חברתיות כדי להציל את השכונה שבה הוא חי. לצד כל משוררי הזעם של הז'אנר שלו, ההתעקשות של מאבי למצוא את האור דרך המוזיקה שלו מרגישה חשובה מתמיד. באלבום הקודם שלו, החיוביות הקורנת של השירים שלו הרגישה חד־גונית, כמעט משעממת. ב־Laughing So Hard It Hurts התוצאה היא הפוכה לחלוטין – תיעוד מורכב ואקלקטי של הנפש הזוהרת של הראפר בן ה־23.
הגיוון הזה עוזר להבין לעומק את האופטימיות הטבעית של מאבי. דווקא דרך מאבקים נפשיים וחברתיים שעליהם הוא כותב, ניתן להרגיש יותר מתמיד את התשוקה הבוערת שלו להמשיך לצעוד קדימה, להבין את העולם ואת עצמו בצורה טובה ומדויקת יותר. האינטליגנציה הרגשית הגבוהה הזו עוזרת גם לחבר את סגנונות ההפקה והכתיבה הרבים של האלבום לאותו ראפר שמבין את כל הצדדים המנוגדים שבו. כשהוא מצמיד את הבלוז השבור של "Baking Soda" אל "Doves" הג'אזי והקנדריקי, או כשהוא פוצח ברצף Abbey Road־י של שירים קצרים ומרהיבים בחציו השני של האלבום, הוא מזמין את המאזין להמשיך ולחזור אל המסע הסבוך של Laughing So Hard It Hurts, ולגלות מה הוא פספס בכל האזנה מחדש.
Nilufer Yanya – Painless
המפגש של תופי הברייקביט עם הגיטרה השמיימית שפותח את Painless קובע את החוק שמלווה את נילופר יאניה לכל אורך אלבומה השני – ככל שהדרמה והאנרגיות של השירים שלה מתקרבות לשיאן, המלודיה והטקסטים שהן מלוות הופכות ליותר ויותר רכות וחשופות. באמצעות קול דק שמרגיש כאילו הוא עומד להישבר בכל רגע, היא מצליחה להעביר את הניגודיות בין מה שהיא מקרינה לסביבתה החיצונית לבין מה שהיא מרגישה מבפנים – ההגשה המכנית בשירים כמו "L/R" ו־"Stabilise" דווקא מסתירה את החרדה שהיא חווה בגלל חוסר היכולת לווסת את המחשבות שרצות בתוך ראשה; משפטים כואבים כמו "בזבזתי את חיי / אז אין ממה להילחץ" בפזמון של "Shameless" חושפים את המלנכוליה שעומדת מאחורי הרומנטיקה חסרת הדאגות של השיר.
הסינגל "Midnight Sun" הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לאמוציונליות האדירה שטמונה בתוך הריקנות עליה שרה היוצרת הבריטית. באחד מהפזמונים היפים של השנה, היא שרה על חוסר העניין שלה באהבה או בשקט. הכאב הוא מה שמרגיש לה טבעי ונוח, רעש שמאפשר לה להטביע את האפרוריות של החיים. שירים כאלה הופכים את Painless לאחת מהיצירות השלמות ביותר שמתחברות לדור של יאניה, שמעבד את כל מה שקורה סביבו בצורה מנוונת ומרוחקת, ומראים את הפוטנציאל של היוצרת שלהם להפוך לכוכבת מרכזית בשמי האינדי העכשווי.
לקריאה נוספת: האלבום של נילופר יאניה הוא יצירת פוסט־ז'אנר מרתקת
Jockstrap – I Love You Jennifer B
אחת הבדיחות המוזיקליות הטובות של השנה שייכת לשיר הפתיחה של אלבום הבכורה של ג'ורג'יה אלרי וטיילור סקיי. הגיטרה האקוסטית המתכתית של "Neon" שמתפתחת לכדי דרופ ששמענו בכל כך הרבה שירי אינדי מודרניים מרגישה כמו קריצה שמכוונת ישירות להיפסטרים של 2022 – אלרי וסקיי כאילו אומרים "תראו! גם לכם יש קלישאות ומהלכים מוזיקליים חרושים והייפ מיותר". במקום שזה ייצא מתנשא ומעליב, האפקטיביות של השיר מזמינה אותנו להיכנס לתוך הראש של צמד היוצרים החכם ביותר בעולם המוזיקה כרגע, ששואפים להשמיד סופית כל גבול בין ז'אנרים וזהויות מוזיקליות שנותרו בעידן הפוסט־פוסט־אחושרמוטה־פוסט־מודרני.
אם ב־EPים שהוציאו בעבר הם השתמשו במהלכי הפקה מחורפנים ומאתגרים כדי להדגים את התחכום שעומד מאחורי כל בחירה שלהם, הפעם אלרי וסקיי בוחרים להרוג ברכות. שיאי האלבום מגיעים בדמות שירי נשמה נוגים: המיתרים המרשימים שמלווים את לחן הפופ־רוק האלניס מוריסט־י במיוחד של "Glasgow" או ההרצה המהירה של השירה של אלרי בסופו של "Angst" האינטימי מדגימים כיצד הרגעים הכי אישיים של ג'וקסטראפ טמונים במהלכים הכי חכמים שלהם; "Concrete Over Water" היא בלדת בדידות מעורבלת שמשמשת כמפגש של כל הסגנונות שאליהם היוצרים מרפררים במהלך האלבום, קרקס מודרני שבו פופ מלודי של שנות ה־70, אינדי דיגיטלי של ההווה וטריפ הופ מהניינטיז מתאחדים לישות אחת מהממת.
כשאלרי שרה שהיא "ה־מדונה", היא מזכירה את אינטילגנציית הפופ הגבוהה של צ'רלי XCX. בניגוד אליה, ג'וקסטראפ לא מנצלים את הידע הרחב שלהם כדי לחצות אל עבר מחוזות המיינסטרים אלא כדי להישאר אדג'יים, להמשיך ולהרחיב את השוליים החוצה במקום לקרב אותם אל המרכז. כשהם מסיימים את האלבום עם מקצב ההאוס הקלאסי של "50/50", זה מרגיש כמו הטוויסט השלישי ברציפות של סרט שמנסה להוכיח לך שוב ושוב כמה הוא חכם יותר ממך – זה פאוור מוב שאומר "אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו", ומזמין את המאזין לחזור ולשחק איתם את משחק הרפרנסים והזהויות המשתנות של המוזיקה שלהם.
Rosalia – Motomami
ארבע שנים עברו מאז שהיוצרת הקטלנית הסתננה אל המיינסטרים עם אלבום חריג שמשלב בין פלמנקו לבין מוזיקה עכשווית, ובמהלכן היא המשיכה להוציא סינגלים ולהתארח בשירים של אחרים שהוכיחו שוב ושוב שהיא דמות יוצאת דופן בעולם הפופ. החזרה שלה עם Motomami לא רק מעידה על שלב חדש עבורה כיוצרת, אלא על כמה היא השפיעה על כל מה שקורה סביבה – ההצלחה של האלבום, שנע בהיפראקטיביות בין סגנונות, סמפולים ורעיונות, מרגישה כמעט טריוויאלית ב־2022.
האופן שבו רוסליה בונה את האלבום משקף את האופן שבו אנחנו מקשיבים למוזיקה כיום. מעברים בין שירים שלא אמורים להיות הגיוניים (כמו המעבר בין "Bulerias" המסורתי, ל־"Chicken Teriyaki" הלהיטי ואז לבלדה החרמנית "Hentai") או סמפולי ג'אז שקורעים את המקצבים הרותחים של "Saoko" לחתיכות הם רגעים שמשמשים כשיאים שתוכננו להיצרך על ידי אוזניים שמורגלות לעבור בין סיפוקים ויצרים בכל כמה דקות. בעידן שבו היפר־פופ היא מילת באזז שרודפת גם את הכתבה הזו, המהות שמכניסה רוסליה אל גוף היצירה שלה הוא מה שעדיין מייחד אותה מכל דומיה. "לא ביססתי את הקריירה שלי על להיטים / יש לי להיטים כי בניתי לעצמי בסיס" היא שרה ב־"Bizcochito", ומחדדת את האג'נדה שהופכת אותה לכוכבת פופ מסוג חדש – כזאת שחותרת להצלחה מבלי להתפשר על הזהות המוזיקלית מלאת הרבדים שלה.
לקריאה נוספת: רוסליה היא תופעת הפופ המרתקת של הרגע
Alvvays – Blue Rev
בעידן שבו הנוסטלגיה לשנות האלפיים מושיטה ידיים גם לאינדי של אותה התקופה, שבמהלכה הוא הפך לגל עם זהות אופנתית של ממש שלא קשורה למקורות העצמאיים שלו, האלבום השלישי של אולווייז מרגיש כמו מדריך שלם עבור להקות הז'אנר הנוגע בכל מה שצריך לשפר ולשמר כדי להישאר רלוונטיים. בעולם הטיקטוק והגלילה לכל הצדדים, לרגשות המיידיים והמתפוצצים של מולי רנקין קיים ביקוש מיידי. היא כותבת על דרמות של בני עשרים ומשהו שתקועים בקולג' ונתקלים באקסית שלהם בבית המרקחת כאילו חלקה עם בן גיבארד את אותה דירה מעופשת בוושינגטון. זה היה מתבקש שהלהקה תסיר סוף סוף את הפילטרים המלוכלכים מעל מלודיות הפופ המושלמות שלה ותוציא את אלבום האינדי־פופ הטוב של השנה, שחושף דור חדש של פתיתי שלג מיוחדים ללהקה שנשמעת כמו הדבר הכי מגניב של הרגע שאף אחד לא מכיר.
ממרומי שנות השלושים פלוס שלה, רנקין לא מסתפקת רק במלודרמה אינפנטילית, אלא מעמיקה בעזרת כתיבה מצוינת את הקונפליקטים של השירים שלה. "Very Online Guy" הוא שיר הזעם התורני על דושים רעילים, שסכנת המדרון החלקלק מרחפת מעליהם כל הזמן, ו־"Many Mirrors" מדגיש את חוסר הפאר שברגעים שלאחר ההתאהבות, מכין את הקרקע של המאזינים לשלב שאחרי האופוריה שהמוזיקה של אולווייז תמיד מציעה.
Kendrick Lamar – Mr. Morale and the Big Steppers
בעשור שבו הז'אנר שלו הפך לשפה המשותפת של עולם המוזיקה הפופולרית, קנדריק לאמאר הפך למגשר המרכזי בין הצד המסחרי והאמנותי של עולם ההיפ הופ. המיתוס שנוצר סביבו צייר אותו כלוחם צדק חברתי, משורר זוכה פרס פוליצר, דמות רוחנית שמעריציו התייחסו למילותיה כדברי נבואת אמת. באלבום החמישי שלו הוא זוכה לחזור להיות בן אדם, וזה אולי הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לממלכת הראפ הדועכת שבה עדיין שולט ביד רמה – קנדריק מבלה חלק גדול מהאלבום בפירוק ותיקון של המחלות המוסריות והתרבותיות של הז'אנר שלו, בצורה מורכבת ורגישה שנמנעת מהתנשאות, וזאת כדי לדחוף אותו קדימה ולעזור לו להתפתח ולשגשג גם בשנים הבאות.
החזרה שלו לממדים אנושיים לוותה גם ביצירה הרבה פחות מחויבת לסטנדרטים המופתיים של קודמותיה. אחרי שנים של קונצנזוס אוטומטי, Mr. Morale זכה לתגובות מעורבות ממעריצים ומבקרים כאחד. נקודות המחלוקת של האלבום היו קלות לאבחנה מהאזנה ראשונה, וקל היה להיתפס על הקונספט הרפוף, ההתעסקות המפלגת בנושאים של מגדר ומיניות או המחסור הבולט בלהיטים מיידיים. היום, לפחות באוזני כותב שורות אלו, מדובר בהסחות דעת לאלבום שמגלה עוד ועוד פנים וזהויות מוזיקליות ככל שמתעמקים בו. תגליות קטנות, כמו האופן שבו הוא מכניס את משפחתו לשיריו על חשבון נושאים קבועים לשעבר כמו דת ומחאה שחורה, או מנטרות מהממות כמו "אני לא יכול לרצות את כולם" מ־"Crown" המושלם או "אני בוחר בעצמי" משיר הסיום מדגימות כיצד מדובר באלבום האישי ביותר שהוציא הראפר – כל בחירה שהוא מבצע כאן נובעת מהגחמות האישיות שלו, ללא התחשבות בגורל העולם שהיה רגיל לשאת על כתפיו.
לקריאה נוספת: קנדריק לאמאר הוא לא המושיע שלכם
Big Thief – Dragon New Warm Mountain I Believe In You
"מה עכשיו?" מצהיר קול לא מזוהה בסופו של האלבום הכפול והמפואר של ביג ת'יף. זאת לכאורה אמורה להיות המחשה של הרעב הבלתי פוסק של הלהקה ליצור ולהתנסות: אחרי שהוציאו שני אלבומים שונים לחלוטין ב־2019, UFOF הפסיכדלי והחוצני ו־Two Hands הרוקיסטי והמקורקע, Dragon רב הפנים מוצא את הלהקה המיוחדת כשהיא ממזגת את כל הצדדים המנוגדים של היצירה שלה. זה אלבום שבו הם מצליחים לגעת גם בסגנונות שוליים טהורים כמו טריפ הופ ולואו־פיי, וגם לגלות מחדש סגנונות מסורתיים יותר כמו קאנטרי ופולק. הדואליות שלהם יכולה להתבטא גם בשיר בודד, כמו האופן שבו "Spud Infinity" הוא גם שיר אקזיסטנציאלי ששואל "מה נדרש כדי לשחרר את הגוף השמימי?" וגם עוסק במחזור החיים שמתחילים וחוזרים אל האדמה דרך שורות על תפוח אדמה שנצלה בשמש.
בשנה מוזיקלית שרבים מהשמות הגדולים בה שאפו להתחמק ממשחק ה"פוליטיקה או אסקפיזם" הקבוע של השנים האחרונות, ביג ת'יף הצליחו ליצור מוזיקה שגם נמצאת מעל הזמן וגם מרגישה רלוונטית מתמיד להווה. אדריאן לנקר, באק מיק, מקס אולארצ'יק (הוא משלנו!) וג'יימס קריבצ'יניה נמצאים בנקודת שיא שאין כמותה בקרב מקביליהם. הם זזים כגוף אחד בשירים הנזילים שלהם, שולטים בכל אלמנט של היצירה שלהם ועדיין מצליחים לאפשר לה להתפתח ולהתקדם. בהקשר הזה, "מה עכשיו?" מרגיש כמו שאלה רטורית שנובעת מההרגל להמשיך ולחפש את הפסגה המוזיקלית הבאה עבורם.
המתכון לעל־זמניות של הלהקה הוא פשוט. המטרה של כל שיר היא לחתור אל היופי הכי עמוק ואמיתי שניתן להגיע אליו, מבלי צורך להתחכם או לגרום למוזיקה שלהם להרגיש זרה ומרוחקת. זה קורה המון בזכות הכתיבה של לנקר, שהרוחניות שלה מעוגנת מתמיד לאמיתות עכשוויות ואישיות של ההווה של כולנו. היא יכולה לשיר על מחוות אהבה עתיקות בשירים כמו "Certainty" ו־"No Reason" או על דילמות חברתיות מודרניות ב־"Simulation Swarm" ולספק את אותה מידה של הזדהות ואינטימיות. זה האלבום היחיד השנה שגרם לי להתמסר אל היופי הזה גם בתור מאזין אגבי וגם בתור מבקר ששואף להיכנס אל תוך הקרביים שלו, וזה מה שהופך אותו גם לחוויה המוזיקלית הטובה ביותר של שנת 2022.
המצעד האלטרנטיבי של רדיו הקצה לשנת 2022 ישודר ביום ראשון, ה־25/12, בין השעות 10:00-22:00. ההצבעה פתוחה עד התאריך 19/12 בשעה 23:59.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
