בהופעה שלה בבארבי בתל אביב בשנת 2016, מיצקי מיאוואקי התחבאה מאחורי הגיטרה החשמלית שלה. התזוזה הגדולה ביותר שלה במהלך ההופעה ההיא הייתה כשצעקה אל תוך הגיטרה החשמלית שלה בשיר "Class of 2013", אבל היא לא עושה את זה יותר. אפקט ההרתעה, הצורך לצעוק אל תוך הרעש, עדיין שם, אבל נוכח בדרכים מעודנות יותר. בהופעה ההיא (שהייתי חלק מההפקה שלה) היא עדיין לא הייתה כוכבת העל של האינדי העולמי. היא הייתה מוכרת, אבל עוד לא ברמה של סלבריטאית עולה כפי שהיא כיום: חתומה בלייבל גדול ומחממת אמנים כמו הארי סטיילס באולמות ענק.
לא לחלוטין שייכת
לאורך כל המופע בפסטיבל מונטרו, שסוגר את טור הקיץ הסולד אאוט שלה לקידום האלבום Laurel Hell, היא לא מנגנת כלל. היא מתרכזת בשירה שלה, שכוללת את העקרון הפיקסיזי האהוב של חלש־חזק־חלש, ורוקדת כמו קייט בוש בתקופת "Wuthering Heights". הכוריאוגרפיה שלה עדינה, אניגמטית: היא בלרינה שהגיעה מהגיהנום, רדופה על ידי שדים שאנחנו לא יכולות לראות. היא מתבוננת אל נקודה שמעבר אלינו, הקהל, או מעבר לעולם הזה בכלל. היא מתרסקת ונופלת על הבמה בסיומם של השירים, ומתרוממת ומזדקפת באיטיות. היא נראית לעתים כמו רוח רפאים, מישהי שלא שייכת לחלוטין לעולם הזה. אחרי רצף שירים מוצלח, שבו השירה הנלהבת של הקהל גוברת על שלה, היא מתייחסת לנוכחים באולם לראשונה, מודה לנו על תשומת הלב בדיבורה החרישי בעל הטון ההתנצלותי, ואז אומרת "טוב, אני חוזרת לדמות", כדי שלא יהיה ספק שיש הבדל בין מיצקי האדם למיצקי המוזיקאית.
לדבריה, הגבול הזה הפך למטושטש ומעורפל. בכמה מהראיונות שכללו את קידום האלבום האחרון שלה, אלבום השנה של ריוט! לשנת 2022, היא סיפרה על כך שהיא הרגישה כמו "בית שימוש" שכל אחד יכול היה לזרוק אליו את כל השיט שלו. היא הרגישה מותקפת על ידי התקשורת, לא מובנת על ידי המדיה, וסיפרה שחברת התקליטים הראשונה שלה, בתחילת דרכה, לא "שמרה" עליה כראוי. "אני יודעת מי אתה מעמיד פנים שאני", היא שרה בשיר "Washing Machine Heart", שזוכה לתשואות התלהבות בקהל. לכאורה, השורה הזו נכתבה בהקשר של מערכת יחסים, אבל אולי אנחנו אלו שרואים בה דמות, ״קולו של דור״ כפי שנכתב עליה לא פעם, מבלי להכיר אותה באמת.
מיצקי־וורס של טירוף
הקהל מתלהב מכל שיר כבר מהתו הראשון. רבים מהשירים שלה הם להיטים עצומים בטיקטוק. בכלל, מיצקי היא כוכבת שם מבלי שהיא צריכה לעשות דבר בעניין. מי שעבר את גיל שלושים לא יודע, אבל ישנו יקום מקביל של #mitskitok, מיצקי־וורס של ממש. השירים שלה מככבים בפלטפורמה: בין אם מדובר בקטעים נבחרים מההופעות החיות שלה, קהל שואג לצלילי "Nobody" באצטדיון, או ז'אנר אחר לגמרי – המוני סרטונים שילדים מצלמים בחדר שלהם, בהם הם תוהים "איזה שיר של מיצקי את/ה" או "מה השיר הזה של מיצקי אומר עליך". חידוני מעריב לנוער של פעם, גרסת המיצקיטוק. מיצקי עצמה לא מעורבת כלל בתופעה. אין לה יוזרים במדיה החברתית, שהיא טוענת שרעילה עבורה. הרבה מוזיקאיות בוחרות דווקא להתנתק ממקדם המכירות המטורף הזה (לורד, למשל), ולמיצקי זה עושה רק טוב – הלחצים של הפרסום הם די והותר עבורה.
רוב הקהל מורכב מטינאייג'ריות נרגשות שנמצאות במקום כבר מהצהריים המוקדמים. רובן הגיעו מרחוק, מרחבי אירופה. חלקן מלוות על ידי ההורים, צעירות מכדי ללכת לבד. הן מעניקות למיצקי בובות פרווה, דובונים, הלו קיטי, סנופי. לכל בובה מתלווה מכתב שנכתב בכנות מוחלטת ויפהפייה, מלאה בהערכה. קשה לי שלא לחשוב שהלוואי שלי הייתה דמות כזו כמו מיצקי כשהייתי קטנה, במקום הבריטני־כריסטינה־ספייס גירלס שהיו לנו. הקהל נאמן מאוד, אך מצומצם. יתכן שמחיר הכרטיס היקר (כ־320 ש"ח) הוא זה שהוביל לכך שהאולם חצי ריק. הצעירים לא יכולים להרשות לעצמם את הכרטיס, והמבוגרים לא מכירים.
ילדה עצובה
מוזר לצפות במיצקי על הבמה, כי היא נראית לכודה בעולם מסויט. היא סובלת. היא עצובה. היא ה־Sad Girl, אחת מתופעות האינטרנט שיצרו ז'אנר שבו חברות גם לוסי דייקוס, פיבי ברידג'רס, וגם ג'וליאן בייקר, הלוא ביחד הן הסופרגרופ Boygenius. הסד גירל היא בחורה רגישה ועצובה שחווה את כל הרגשות. הקיום עצמו קשה ומורכב עבורה. בראיונות, מיצקי אמרה שהשירים "Stay Soft" ו־"Working For The Knife" מתוך האלבום החדש נכתבו על המעבר מלהיות ילדה עם חלום למבוגרת עם עבודה. אבל רוב הילדות כאן עוד לא עובדות, הן בנות 16. כשמיצקי תוהה מה היה קורה "אם היינו צעירים שוב" בשיר "Two Slow Dancers", בולט הדיסוננס האירוני בין הגיל הממוצע בקהל לבין הרטרוספקטיבה שרק ה"זקנה" של היוצרת (כלומר, גיל 30) מאפשרת.
למרות המוזרות בכך שמיצקי אינה מכירה כמעט בקיומו של קהל באולם, היא חופשיה מאי פעם. היא רוקדת כמו שילדות רוקדות לבד בחדר, בסוד מול המראה, לובשת שמלה לבנה רומנטית, יוצרת לעצמה דמות חדשה. היא כבר לא הנערה המחוצ'קנת של Bury Me At Makeout Creek, למרות שהיא עדיין מחבבת רפרנסים אניגמטיים (במקרה של האלבום ההוא, למשפחת סימפסון) ומשחקי מילים. היא גם כבר לא אותה נערה חסרת בטחון של "Your Best American Girl". היא פרפורמרית לכל דבר ועניין שלא מפחדת לתבוע את מקומה בפנתאון האינדי, עם אסתטיקה של הרומן הרומנטי וסאונד של סינתייסזרים מהאייטיז.
זו לא הופעה מושלמת. מיצקי מתקשה באופן בולט עם המעבר שביצעה בסוג הפרפורמנס. היא חומקת לאחורי הבמה בכל סיום של שיר, מתחבאת מהקהל ומהאורות החזקים. הלהקה שלה לא נשמעת קוהרנטית, והסנכרון ביניהם יכול היה להיות טוב יותר. נראה שכל אחד מהם מנסה לגבור בנגינתו על שירתה של מיצקי, בעיה ששום סאונדמנית לא יכולה לפתור. הנגנים נראים אדישים לרוב, ואף אחד מהם לא מתבלט לטוב או לרע. הכוכבת האמיתית של המופע היא מיצקי, והאור שלה מאיר חזק מתמיד. גם אם היא עדיין לא מרגישה בנוח בעור שלה, היא נותנת לנו להחזיק לה את היד כשהיא מגלה איך להתקיים, וזה המון. כשהיא שרה על בדידות בשיר ״Nobody״ וכולנו מצטרפות אליה, אנחנו מרגישות לרגע פחות בודדות בעולם, וזה כל מה שמשנה.
ניצן פינקו ייצגה את הקצה בשבוע האחרון בפסטיבל מונטרה שבשוויץ. היא הייתה וכתבה גם על ההופעות של ניק קייב וביורק בפסטיבל.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
