סוף העולם תמיד היה נוכח בשירים של קנדריק לאמאר. בראיונות לאורך השנים הוא התבטא מספר פעמים על כך שהוא מרגיש ש"אלו הימים האחרונים שלנו" על פני כדור הארץ. למרות שהאפוקליפסה מרגישה קרובה מתמיד ב־2022, המקום שלה במוזיקה של הראפר המהפכני נותר יותר פואטי מממשי. הוא כתב על סוף כאמצעי להתחדשות ולחשבון נפש: באלבומים שהוציא בין השנים 2011-2015, הוא השתמש ברעיון הזה כדי לבטא את השינויים שהקהילה האפרו־אמריקאית הייתה צריכה לעבור בינה לבין עצמה. ב־Damn, האלבום המופתי שהוציא ב־2017, הוא ניסה להגדיר את המציאות שהתהפכה בין לילה כאשר דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית, רק כדי לנסות להבין לאן ממשיכים מכאן.
לרצות בשינוי
בקליפ הבולט ביותר שהוציא לאמאר באותה תקופה, הוא היה לבוש בבגדים של קדוש, לבד לגמרי בפריים, וצעק ש"אף אחד לא מתפלל למעני". בעטיפת האלבום החדש שלו, Mr. Morale and the Big Steppers, הוא עוטה כתר קוצים שמזכיר את ישו הצלוב בכבודו ובעצמו, אבל הפעם הוא לא לבד – הוא מחזיק בידיו את בתו הבכורה, כשמאחוריו אשתו, ויטני, מחזיקה את בנם התינוק. זאת המחשה בולטת לשינוי הגדול ביותר שעבר לאמאר, יחד עם העולם כולו, בחמשת השנים שחלפו מאז האלבום האחרון שלו – המגפה אילצה אותנו להתעורר מהטראומה שהגדירה את ימי טראמפ ולשנות את סדרי העדיפויות שלנו, להכיר במצב המורכב שבו אנחנו נמצאים ולנסות לשפר אותו.
באלבום החדש, קנדריק מחיל את התהליך הזה על עצמו. הוא חוצה אותו לשני חלקים של טיפול פסיכולוגי שלם. החלק הראשון מבטא את ההכרה בבעיה. הוא משתמש בראפ אגרסיבי ואפל שלא שונה מדי מפלטת הצבעים המודרנית של הז'אנר, דווקא כדי לערער את המוסכמות והמגבלות שלפיהן הוא פועל. ב־"N95" הוא משתמש בכפל לשון: הביטוי "Take Off" גם במשמעות של הדומיננטיות שלו בעולם המוזיקה וגם בתור שאיפה למצוא את הזהות האמיתית שלו מאחורי ההצלחה והעושר; בית אחד ב־"Purple Hearts" שבו הוא מתרחק מהדת ובוחר במשפחה ("אני בקושי הלכתי לכנסייה / מעדיף לצום איתך") מראה עד כמה הוא התקדם מהגישה מלאת החשיבות העצמית של האלבום הקודם שלו.
זהו גם השיר שמוביל לחלק השני של האלבום, שמוגדר כ"פריצת הדרך" בתהליך של לאמאר. כבר ב־"Count Me Out" שפותח אותו הוא עובר מהסתכלות פנימית אל שאיפה להשתפר ולהשתנות. כמזל תאומים שתמיד אוהב למצוא את הדואליות שביצירה שלו, קנדריק בונה את החלק הזה כתמונת מראה מוחלטת למה שקדם לו. אם הסגנון של החלק הראשון התחבר לגבריות הרעילה ותסביכי האב שלו, אפשר למצוא כאן צד נשי ורגוע יותר שקיים בו, וגם עוסק באמו בהרחבה ב־"Mother I Sober". הראפ שלו רך בחלק הזה ומייצר כמה מהרגעים החריגים ביותר ברזומה שלו, כמו למשל ב־"Crown" המלודי לחלוטין.
לא המושיע שלכם
בזמן הפגרה של קנדריק, ההיפ הופ העולמי הגיע לפרשת דרכים מורכבת. לאט לאט, כוכבים משפיעים כמו דרייק וקנייה ווסט מאבדים את הרלוונטיות שלהם; בני דורו של לאמאר כמו ג'יי קול וטיילר דה קריאטור עדיין כאן, אבל עסוקים יותר בלעצב את המורשת שלהם מאשר לפרוץ גבולות חדשים עם המוזיקה שהם מוציאים; בינתיים, עולם הפופ חוזר לגבולות מסורתיים יותר של כתיבה (תחשבו איך האלבומים הגדולים של התקופה, מאוליביה רודריגו בשנה שעברה ועד הארי סטיילס השבוע, משתמשים בנוסטלגיה כדי לשייף את הלהיטים שלהם), ומאיימים לדחוק את הז'אנר בחזרה אל מחוץ למיינסטרים.
האלבום החדש שלו, אולי האירוע המוזיקלי המצופה ביותר של השנים האחרונות, אמור היה להיות ההצהרה הגדולה הבאה מהגיבור הכי אהוב ומוערך של עולם ההיפ הופ. והנה הוא, בעומקו של החצי השני של האלבום, מבקש מאיתנו לשכוח מזה. "קנדריק גרם לכם לחשוב על זה / אבל הוא לא המושיע שלכם", הוא מודיע ב־"Savior". בעיניו, הדרך היחידה שבה הז'אנר יכול להישאר רלוונטי היא לבטא את אותה נטייה עולמית לתיקון מוסרי, להתנגד לעקרונות פגומים שעדיין תופסים חלק מהותי ממנו.
בדרך למטרה הזאת, הוא מתיימר לתקוף כמה מהנטיות הרעילות והבעייתיות יותר שעדיין צפות מהשירים של הראפרים המובילים בעולם. שירים כמו "We Cry Together" ו־"Auntie Diaries" זכו לדעות לכאן ולכאן בנוגע לרמת ההצלחה שלהם ביצירת שיח ראוי על נושאים כמו מגדר ואלימות מינית. תהיה דעתכם אשר תהיה, אי אפשר לקחת מקנדריק את ההשקעה והמוטיבציה בניסיון להרים את הדיון הזה לרמת מורכבות שלא נראתה עדיין בחזית הראפ (עדיין לא עברה שנה, להזכירכם, מאז שדרייק שר על זה שהוא "לסבית" כי הוא אוהב בנות).
ברגע מדובר אחר, "Mother I Sober" המרשים (שמארח את בת' גיבונס מפורטיסהד לפזמון קטן ויעיל) מתייחס להיסטוריה של אלימות מינית בתוך המשפחה של לאמאר. מהתגלית על אונס שאמו עברה ועד לאירוע שבו הוא עצמו היה מעורב והדחיק, קנדריק משרטט דיוקן מהמם על האופן שבו גברים גדלים לתוך תפיסות עקומות של מין ומערכות יחסים. "הם אנסו את האמהות שלנו / ואז אנסו את האחיות שלנו / ואז גרמו לנו לצפות / ולאנוס אחד את השני", הוא שר בבית שהוא סדרה של אגרופים מדויקים לבטן. תחשבו על ראפרים הטרוסקסואלים אחרים בסדר הגודל של לאמאר, על ההיסטוריה הבעייתית של גברים כמו אמינם או ד"ר דרה שחלשו פעם על פסגת המיינסטרים, ותבינו מהי החשיבות של טקסט כשהוא מגיע מאחד הדמויות המוערכות ביותר בעולם המוזיקה.
רק בן אדם
אחרי רצף של שלושה אלבומי מופת, כל אחד מהם בעל סיכוי סביר להיות האלבום המשפיע ביותר של העשור הקודם, זה אולי לא כזה מפתיע ש־Mr. Morale מרגיש יותר רופף ומשוחרר מהיצירות הקודמות של לאמאר. זה מאפשר למצוא בו בקלות חורים ובעיות. למרות שמסגרת הזמן לא שונה מידי מאלבומיו הקודמים, אלבום שמכיל 18 שירים תמיד יכול היה להסתדר גם עם פחות ("Rich Spirit" ו־"Mirror", למשל, הם החוליות החלשות שכאן). ברגעים אחרים, האלבום יכול להרגיש כמו פלייליסט יותר מיצירה אחת זורמת: האם באמת יש היגיון שבין שיר על טרנסג'נדרים בקהילה השחורה לשיר אחר על אלימות מינית נדחף "Mr. Morale", שנשמע כאילו יצא היישר ממועדון חשפנות באטלנטה?
גם אם אחד מהמוזיקאים האחרונים שעדיין אכפת לו מפורמט האלבום לא יצר מלאכת מחשבת ברמה שהתרגלנו אליה, האלבום הזה עדיין מתפקע מבחירות מוזיקליות יצירתיות ונפלאות שראפרים אחרים היו הורגים בשבילן. לופ התופים המהפנט בחצי השני של "United in Grief" הוא מהלך הפקתי פשוט ויעיל; הפזמון של "Die Hard", בקלות הדבר הכי קרוב ללהיט מהאלבום, מבוסס על להיט דו־וופ עלום. רק הסיפור מאחורי היצירה של השיר הזה מראה כמה לאמאר משקיע בלהט בכל פרט בשירים שלו.
יכול להיות שחוסר השלמות של האלבום הזה מעידה על עוד ניסיון של לאמאר לוותר על התדמית של משיח על־אנושי. במובן מסוים, לחזות בו כבן אדם "רגיל" שמפגין כל כך הרבה כשרון ויצירתיות הופך את חווית ההאזנה אליו לעוד יותר מרשימה. הציניות האינטרנטית כלפי כל מה שהפך להיות מוערך וסט הציפיות העצום גרמה לכולנו לקחת ממובן מאליו את זה שעדיין מדובר בראפר זוכה פוליצר שכל שורה שלו יכולה להתפרק למולקולות של משמעויות ומשחקי מילים. גם אם הוא לא הוציא את האלבום החשוב של השנה או של העשור, גם ב־2022 אין דרך יותר טובה לבזבז שעה מאשר להאזין לקנדריק לאמאר.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
