באמצע האלבום החדש שלה, רוסליה מצהירה שלא מדובר בחזרה על El Mal Querer, אלבומה פורץ הדרך מ־2018 שנתן טוויסט מודרני מרתק למוזיקת פלמנקו מסורתית. בשלב הזה ב־Motomami, קשה להבין למה היא בכלל טורחת להבהיר זאת. המוזיקה המרתקת וחוצה הגבולות של היוצרת הקטלאנית מוכיח בעצמו שהיא נמצאת במקום חדש לחלוטין ביצירה שלה.
שלל הפתעות ומקצבים
הצהרה שהרבה יותר מדייקת את האג'נדה החדשה שלה מגיעה בבית השני של "Bizcochito" הרקיד והאנרגטי. "לא ביססתי את הקריירה שלי על להיטים / יש לי להיטים כי בניתי לעצמי בסיס" היא שרה במשפט שנשמע הרבה יותר טוב בספרדית. עבורה, קרוסאובר לעבר המיינסטרים הוא בסך הכל הזדמנות לבטא את עצמה לקהל רחב יותר. היעדרם של שמונת הסינגלים שהוציאה בארבעת השנים האחרונות מעיד על הביטחון בזהות שלה כמוזיקאית שעדיין שואפת ליצור ממקום רעב וחסר נחת. אפשר לשמוע את זה כבר מ־"Saoko", השיר שפותח את האלבום בסערה. ביט הרגאטון הקלאסי נקרע לחתיכות על ידי מקצבי ג'אז ושלל הפתעות נוספות, ומדגים את האופן שבו היא אימצה את ההיפ הופ והפופ המודרניים כשפה החדשה שאיתה היא כותבת ויוצרת שירים.
המעבר שלה בין סגנונות ורעיונות הוא קונספט בפני עצמו באלבום הזה, המגוון ביותר שהוציאה עד כה. ריצה רצופה בין שירים סמוכים מציגה עולמות שונים לחלוטין שמתקיימים זה לצד זה – "Bulerias", הביטוי הכי טהור לפלמנקו שבו היא עדיין שולטת באופן מעורר יראה, מגיע בצמוד ל־"Chicken Teriyaki", קטע שמרגיש כאילו נשלף היישר מאלבום של באד באני. מיד אחרי אלו מגיע "Hentai", אחד הטקסטים המיניים והבוטים ביותר שכתבה רוסליה, שהעובדה שהוא מוגש בתור בלדה הורסת מיופי מרגיש כמו אצבע משולשת כנה מצדה. הרצפים מערבלי־הז'אנר האלו מרגישים משמעותיים יותר מניסיון לירות לכל הכיוונים – היא חוקרת כל אחד מהכיוונים המוזיקליים שכאן עם אותה עין בוחנת ומעמיקה ששימשה אותה באלבומיה הקודמים.
פופולריות אמנותית
נקודת המבט המסוקרנת שלה על עולם הפופ לא עוצרת רק במוזיקה. נסו לעבור את מחסום השפה של הטקסטים שלה ותמצאו רגעים רבים שבהם היא מביטה באייקונים מהתרבות המערבית הפופולרית ומוצאת בהם חלק מהותי מהאמנות שלה. יהלומים של ויויאן ווסטווד משמשים כמטאפורה לשינוי ב־"Saoko"; מפיקי־על כמו מייק דין ופרנק דיוקס מוזכרים כאן כסמלי סטטוס וכמנטורים משמעותיים. האופן שבו היא משקיעה ברפרנסים שלה מזכיר אלבומים כמו Lemonade של ביונסה או My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קנייה ווסט. הסמפול של סולג'ה בוי שמעצים את שברון הלב חסר האונים של "Delirio de Grandeza" מכיל לבדו את כל האקסצנטריות והחוצפה שהייתה גם אצלם.
כל זה עובר בקלילות בזכות הכשרון הגולמי שרוסליה מציגה בכל שיר. הקול שלה משמש ככוח משיכה עוצמתי שמסוגל להפוך כל שיר ליהלום אמיתי. "Candy" היה יכול להיות רגע מת באלבומים של יוצרים אחרים, וכאן הוא בולט בזכות היכולת של היוצרת להקרין טווח גדול מאוד של רגשות בתוך הפקה שמאיימת לבלוע אותה בכל רגע. "La Fama", הדואט המוצלח עם דה וויקנד, מצליח לצרוב את עצמו בתודעה למרות היותו הרגע הכי מסורתי מבין כל שירי האלבום.
האלבום נופל רק כשהרעיונות המצוינים שלה לא מצליחים להיתרגם לשיר של ממש. שיר הנושא הקצר מרגיש כמו שטח לא מנוצל, הביט חסר ההשראה שלו נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה. "Diablo" נשמע כמו השריד היחיד מהתקופה שבה רוסליה ניסתה לחפש את עצמה בהפקות שלא לגמרי תאמו לדרך האישית שלה. אפילו ההתארחות של ג'יימס בלייק מרגישה בעיקר מיותרת, בולמת את ההתפתחות של השיר במקום לרומם אותו. בכל זאת, אלו רגעים קטנים ונסלחים שרוסליה מצליחה להעביר באופן משכנע כחלק ממעבדת הפופ המשוגעת שהיא מנהלת כאן ביד רמה.
אלבומי הפופ הגדולים שיצאו מאז תחילת המגיפה היו מכונסים יותר מאי פעם. אדל, טיילור סוויפט ואוליביה רודריגו הן רק חלק מהיוצרות שביטאו את האווירה המפוכחת והמופנמת ששררה בעולם שלם שהסתגר בבתים. אירוע מסוג האלבום החדש של רוסליה, שמחזיר את המיקוד של הז'אנר לגלובליות וחדשנות, לא קרה מאז האלבום האחרון של באד באני, שיצא ממש רגע לפני שהקורונה נכנסה לחיינו. Motomami מציג כוכבת־על מהסוג שהיה אמור לפרוץ כבר ב־2020 – כזאת שזוכה להצלחה והערכה בדרך שלה, מבלי להתפשר על המוזיקה שבאמצע.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
