בתאריכים 14 ו־21 באפריל 2018, ביונסה עלתה על הבמה המרכזית בקואצ'לה כהדליינרית מרכזית. מלווה בתזמורת שמורכבת מסטודנטים של אוניברסיטאות HBCU (מוסדות שהוקמו בתקופת ההפרדה הגזעית בארה"ב כדי לספק חינוך לאוכלוסיה האפרו־אמריקאית), היא העלתה את אחד מהמופעים המרשימים בהיסטוריה של הפסטיבל, עם ביצועים עוצרי נשימה, פירוטכניקה מרשימה ושלל רגעים אייקוניים – אחותה סולאנג' עלתה להשתולל ביחד איתה על הבמה, ביונסה העבירה טירונות לחבורת מעודדים תזזיתית שריירה עליה, וכמובן: "היא לובשת את האאוטפיט שלי, יואול".
עצירת ביניים
השנה שעברה בין ההופעות עצמן להוצאת הסרט והאלבום שתיעדו אותן ב־2019 הייתה אחת מהחלשות בקריירה שלה. חודשיים לאחר ההופעה היא הוציאה אלבום משותף עם בעלה, ג'יי זי. חוץ מאימג' אדיר של שניים מהמוזיקאים האפרו־אמריקאים המצליחים בהיסטוריה משתוללים בלובר, אף רגע אחר באלבום לא הרגיש מהנה או חיוני לקריירה שלהם. כשהיא הוציאה את הפסקול לגרסת הלייב אקשן ל"מלך האריות", אסמכתא סופית למעמד הדיסני שאליו הגיעה, פס הייצור של ביונסה התחיל כבר להרגיש כאילו הוא פועל על אוטומט, מבלי שמץ של יצירתיות ואנרגיות שאפיינו את הרגעים הכי גדולים של הכוכבת החשובה ביותר של העשור החולף.
כל זה הפך את Homecoming לצומת עוד יותר מעניינת בקריירה של ביונסה. מצד אחד הוא הרגיש כמו מופע שעובר בתחנות שונות בקריירה שלה ותופס במדויק את מה שאפיין אותן בזמן אמת – הקסם והאייקוניות של הלהיטים המוקדמים שלה, הבטחון וההעצמה של 4, הפופ החדש והמשפיע של Beyonce והקונספט המרתק של Lemonade. מהצד השני, כל הצדדים האלו התקבצו יותר מאי פעם לדמות אחת שלמה. ביונסה הזמרת והיוצרת התמזגה ביחד עם אשת העסקים המקצוענית, הרקדנית האתלטית והמנהיגה האקטיביסטית שהיא. אחרי כמה אלבומים שבהם המשיכה לחדש ולהרחיב את המותג שלה, המופע הזה הרגיש כמו עצירת ביניים, הסיכום של כל מה שהופך את ביונסה לביונסה.
זוהי תזכורת
חגיגת ההאוס והדיסקו ב־Renaissance, האלבום הראשון שלה מזה שלוש שנים, מציעה שהזמרת מוכנה להתקדם הלאה מהעשור שבו שלטה. למרות שהאריזה המוזיקלית הזו מרגישה חדשה עבורה, לא מדובר במהפכה מוחלטת, אלא יותר חקירה של האופן שבו היא יכולה להמשיך להפגין את יכולות העל שלה באופן שהכי מתאים לה. "זוהי תזכורת" מכריז קול עתיר אפקטים לפני שליין באס שמן ממלא את האוזניים ואת הביט של "COZY", הבאנגר הראשון של האלבום. בפן השטחי ביותר, מדובר בתזכורת לכך שהיא עדיין כאן, אחת מהזמרות הטובות בהיסטוריה וכוכבת שיודעת לבנות מוצר שלם ומהנה שמעטים יכולים להתחרות בו.
התזכורת המהותית יותר מועברת דרך המסיבה האפית שמתחוללת לאורך כל האלבום, שבנוי כמו סט של ממש באורך של שעה. עולם הדאנס חווה ביקוש מסקרן מצד המיינסטרים בשנה האחרונה. שניים מהכוכבים הגדולים בעולם, דה וויקנד ודרייק, ניסו לעצב את האלבום שלהם בצורה דומה. התוצאה של הראשון הייתה אלבום חביב שלי היה נשמע כמו דריכה במקום; האלבום האנמי של דרייק חווה את אחת מהתגובות הקרות ביותר שהראפר קיבל בקריירה שלו. ההתנסות של ביונסה עם הז'אנר היא הרבה יותר מוצלחת כי החיבור הזה מרגיש טבעי מרגעו הראשון. הטמפו עולה בתדירות קבועה ומחבר בין השירים היטב, דרך להיטים בפוטנציה כמו "Alien Superstar", רגעי דיסקו נפלאים כמו "Cuff It" וביטי היפ־הופ־באונס־באס דרומיים ומלוכלכים כמו "Church Girl".
עולם הרפרנסים של האלבום עשיר ומרתק, נוגע בעשרות פינות היסטוריות ותתי ז'אנרים שיגרמו גם לגיק המוזיקה שלא רגיל להעביר שעה במסיבה מיוזעת להשתוקק מהטריוויה שמספקים הסמפולים, הציטוטים והמחוות השונות. כהרגלה, ביונסה בוחרת למקד את העדשה על השורשים האפרו־אמריקאיים הגדושים של הסגנון שאותו היא חוקרת. חלק מהם ברורים וצפויים כשמש, כמו בסימפול של דונה סאמר ב־"Summer Renaissance" (עוד על זה בהמשך). חלק ממש מנקים את האבק מעל נרטיבים מוזיקליים נשכחים – הסמפול של להיט ההאוס הגדול ביותר של Robyn S מציב את היוצרת הבריטית כדמות מפתח בהיסטוריה של ז'אנר שחווה עלייה מחודשת בימים אלו.
ריקוד בבידוד
בשלב הזה, זה מרגיש כאילו שמענו אלפי וריאציות של אלבום הקורונה, לפחות כמה עשרות מתוכם אלבומים של מסיבת ריקודים ביתית מתוך הבידוד. גם ביונסה עבדה על האלבום במהלך שיא תקופת הריחוק החברתי, והאינסטינקט המיידי שבה פנה ליצור מוזיקה רקידה ואסקפיסטית. איכשהו, היא מצליחה לקחת רעיון טחון ומאוס ולגרום לו להישמע כמו הדרך הנכונה והיחידה לבצע אותו.
באלבום הכי פחות דידקטי שהוציאה בעשור האחרון, היא חותכת בדיוק למהות של הכמיהה לתנועה ולחופש שכולנו חווינו לפני שנתיים, ומחברת אותה לשאיפה למצוא דרך ומטרות חדשות בקריירה שלה. המסיבה שלה מנסה לגעת בקשת רחבה של אנרגיות ותחושות, ומאזנת אותן בצורה שמבליטה היטב את השיאים הרגשיים שבה. "Break My Soul" מרגיש אפילו יותר כמו השיא של כל ערב אקראי כשהוא מגיע באמצע האלבום, אחרי כל כך הרבה שירים טובים – פתאום, רחבת הריקודים של Renaissnace מרגישה כמו המקום החופשי ביותר בעולם, התעוזה והחתרנות שבה מרגישים חדים וישירים מתמיד בסינגל המוביל שלה.
בסופו של דבר, הרגעים החזקים כאן תלויים ביכולת של ביונסה לכתוב שיר פופ מאוד מאוד טוב. באלבום חרמני במיוחד אפילו במונחים שלה, "Plastic Off the Sofa" בולט לאוזן לראשונה בזכות היותו שיר אהבה רך וחלקלק. תגיעו בשביל זה, ותישארו בשביל הקול הענוג של הזמרת והגרוב העדין והמלטף שלו. קשה לעמוד בפזמון האדיר של "Cuff It", אבל תואר שיר הדיסקו המצטיין של האלבום שייך בכלל ל־"Virgo's Groove", כדור מראות מנצנץ ואפי באורך שש דקות מהנות במיוחד.
האלבומים של ביונסה כל כך גדולים ומרשימים שקל להתעלם מהפגמים שבהם. גם כאן המקרה הוא דומה. לפעמים היא משתמשת בקול הדיוותי שלה ברגעים מכניים וקרים, כמו ב־"Energy" הרזה והאפקטיבי, והתוצאה מרגישה בעיקר כמו התנגשות מביכה. הגיוני שבאלבום רחב יריעה וארוך יהיו פילרים, אבל זה מבאס במיוחד ששירים כמו "America Has a Problem" בעיקר ממלאים את הבטן הרכה של יצירה שמרגישה כל כך מהודקת ומוקפדת.
מרגישה אהבה
מקובל להתייחס לביונסה כממשיכת דרכן של הדיוות הגדולות בהיסטוריה, ובצדק. בעשור האחרון, מאז שהיא הוציאה אלבום בהפתעה והפכה את כל התעשייה על פיה, היא התחילה להזכיר לי יותר ויותר כוכבת פופ מסוג אחר. האופן שבו היא לקחה שליטה על היצירה שלה, בין אם זה בבחירת משתפי פעולה או בלקיחת סיכונים דווקא על גבי הבמות הגדולות בעולם, מתחבר בראשי באופן ישיר לתקופת השיא של מדונה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, כשמאחוריה מספיק להיטים ופסגות כדי שהיא תוכל לעשות מה שהיא רוצה. קשה שלא לחשוב על הניסיון של ביונסה למצוא תחייה מחודשת ביצירה שלה דרך מוזיקת דאנס אלקטרונית מבלי לחשוב על מה שמדונה עשתה באלבומים כמו Ray of Light, שהאריכו את השיא שלה עם כניסתה לשנות הארבעים לחייה.
יש עוד דמות אחת שהופעתה באלבום מרגישה חשובה במיוחד. כאמור, ב־"Summer Renaissance" שסוגר את האלבום, קיים סמפול וציטוט ישיר של "I Feel Love", ההמנון המשפיע של דונה סאמר. זו לא המחווה היחידה שמכוונת אליה כאן: גם העטיפה של האלבום וגם ההוצאות המתוכננות הבאות של ביונסה מרגישות כמו מחווה מעניינת לאלבומי הקונספט שהוציאה סאמר בשנות השבעים. ברמה המוזיקלית, אפשר להרגיש את השאיפה של אלילת הדיסקו המקורית למצוא כוונה ורגשות אמיתיים במוזיקה הרקידה שלה בכל שיר מהאלבום הזה.
בהשפעת הגיבורות המוזיקליות שלה, היא יוצרת אלבום ששם את המוזיקה בחזית. אחרי שנים שבו המעשה הרדיקלי של הכוכבת היה ליצור להיטי פופ שמקדשים מסר ותוכן, היא חוזרת לתת לצורה של השירים שלה לדבר במקומה. הבחירה הזאת אולי מונעת מהאלבום להיות האירוע המוזיקלי הרלוונטי והמרכזי ביותר של השנה, אבל הוא מסייע לה להתבגר בחסד – זה כשלעצמו מרגיש כמו ההישג הכי גדול שלה מזה שנים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
