ב־Heartworn Highways, הדוקו הפולחני על סצנת האאוטלו קאנטרי (Outlaw Country) בדרום ארה"ב של שנות השבעים, יש סצנה שאני אוהב במיוחד. היא מתעדת בפשטות ובלי טריקים קולנועיים את לארי ג'ו וילסון בזמן שהוא מקליט שיר בשם "Ohoopee River Bottomland". וילסון מתכונן בקלילות להקלטה, מתחמם עם הגיטרה ומצחקק עם הטכנאי. כשהוא עומד ליד נגן המפוחית בזמן שהוא מקליט את הקטע שלו, הוא מתמוגג מהנאה. התוצאה הסופית מעבירה את התמונה המלאה של כל מה שקרה באולפן ההקלטות – האנושיות והחום שהוקרנו מכל המעורבים בשיר הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.
חלון אל העבר
גם באלבום החדש שלו, קווין מורבי מנסה להעביר תמונה שלמה דרך המוזיקה שלו. בתחילת 2020, שנייה לפני שכל העולם הלך לעזאזל, אביו התעלף במהלך ארוחת ערב משפחתית. הוא הובהל לבית החולים, שם התגלה שהוא לקח בטעות כמות כפולה של כדורים ללב. בזמן השיקום של אביו, מורבי חזר לבית נעוריו בטקסס ומצא תמונות ישנות של הוריו. תמונה אחת מהתקופה שבה היו הורים טריים, בגיל דומה לזה של היוצר בן ה־34, תפסה את תשומת ליבו.
לכל אורך האלבום This is a Photograph, מנסה מורבי לתפוס דרך התמונות האלו רגע בזמן, חלון אל העבר, אבל ממשיך לחזור אל ההווה. כשהוא מנסה לתרגם את המחשבות של הוריו בצעירותם ("זה מה שאתגעגע אליו לאחר שאמות"), הוא במידה רבה חושף את הפחדים שהציפו אותו בתקופה שבה הקליט את האלבום.
הזמנים, הם משתנים
"הזמן הוא בלתי מנוצח / אלוף במשקל כבד" הוא שר בשיר הנושא של האלבום. העימות עם "אבא זמן" הוא עקרון עתיק של קאנטרי קלאסי. הז'אנר עמוס ביוצרים שמרגישים כאילו נולדו בעשור הלא נכון, שרים על הזמן והמקום בהם הם חיים, שמשתנים באופן קבוע. מורבי מנסה להביט על האמת המהותית שמאחורי הטרוניות המוכרות האלו. "הקדשתי את חיי / לבזבוז של זמן" שרה היוצרת ארין ריי בדואט "Bittersweet, TN", משפט שממחיש היטב את השיטוטים חסרי הדאגות שאפיינו את העשור הקודם של חייו של מורבי. עכשיו, הוא מודע מתמיד לסופיות של החיים ("כשאתה לא מופיע / אתה נע-" הוא שר בקטיעות מכוונת ב־"Disappearing"), ומבלה את רוב האלבום בהערכה מחודשת של החיים שקרו סביבו.
באלבום מתייחס מורבי לא רק לשדים הפנימיים שלו, אלא גם לדמויות מפתח שליוו אותו. הוא הקליט את האלבום במיסיסיפי, עיר עם היסטוריה מוזיקלית חשובה, בין שמדובר בז'אנרים שצמחו ממנה או באגדות שמצאו בה את מותם. ג'ף באקלי הוא אחד מהם, ושמו מוזכר במשך כמה פעמים במהלך האלבום. "ג'ף, אם יש בך משהו שדומה לי / זה שאכפת לך רק מאמריקה" הוא שר לו ב־"A Coat of Butterflies", "כי היא אלימה ועקשנית ומכוערת / אבל אני אוהב אותה". זאת לא סתם מחווה קלישאתית לדמות אהובה, אלא ניסיון אמיתי למצוא את עצמו בתוך הגיבור שלו.
אם לחבר את השיר לקונספט הכללי של האלבום, הסאבטקסט שלו הוא ברור – מורבי היה יכול לזכות לגורל דומה לזה של באקלי, להילקח על ידי כוחות הטבע של המקום שהיווה השראה גדולה כל כך ליצירה שלו. מדובר בשיא המאבק שלו עם הכוחות הבלתי נמנעים של ההיסטוריה המתחדשת, ומיד אחריו מגיעה רגיעה. "Five Easy Pieces", השיר היפה באלבום, הוא תזכורת של היוצר לעצמו שאם הקרב הוכרע מראש אז אין לו באמת ממה לדאוג. "כל כך הרבה זמן התבזבז עלייך, בייבי" הוא שר לאהובתו, "את שנותיי הטובות ביותר ביליתי בגסיסה לצדך". במובן מסוים, זה שיר אהבה – אם החיים האינדיבידואליים הם זמן סתמי אל מול שנותיו של היקום הגדול, הבחירה לבלות אותם לצד אנשים מסוימים היא אצילית ומשמעותה עולם ומלואו.
טנסי פינת טקסס
ההתפכחות הזאת מתבטאת גם בחזון המוזיקלי של האלבום. מורבי בילה חלק גדול מהקריירה כשהוא מרחיב ומעוות את החוקים של הז'אנר שלו. כבר באלבומו הקודם, Sundowner מ־2020, הוא התחיל לחזור לשורשי טנסי־פינת־טקסס שלו, אבל ההגשה המרוחה והמנומנמת של השירים מנעה ממנו להגיע לשיאי העבר. נדמה שבאלבום החדש, הוא מבין יותר טוב כיצד להגיש שיר קאנטרי איכותי.
גם השירים המורכבים ביותר מבוצעים בדרך שחפה מיומרות והתחכמויות. אפשר להרגיש אותו קרוב לקרקע ולמאזין יותר מאי פעם, נוכח ומתקשר בשיאים הרגשיים המפתיעים של שירים כמו "A Random Act of Kindness" או "Stop Before I Cry", או מקדיש תשומת לב מקודשת לכל מכה של תוף ופריטה של גיטרה בשירים כמו "Rock Bottom". כשהוא צוחק באותו השיר בקולי קולות ביחד עם חבריו, השחקנים טים היידקר ואליה שוקט, הוא מזכיר את הזמנים הטובים שהועברו מהאולפן אל התקליט במוזיקה של לארי ג'ו וילסון וחבריו משנות השבעים. אין דוגמה חזקה יותר באלבום לכך שמורבי הבין יותר מתמיד את היסודות האמיתיים של הז'אנר שעליו גדל והתחנך, ודרכם הבין גם משהו מהותי על עצמו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
