בשנת 2018, ארל סווטשירט הוציא אלבום בשם Some Rap Songs, כותרת שהפשטנות שלה עמדה באירוניה מוחלטת אל מול המוזיקה שיצר. סווטשירט הגדיר בו מחדש את גבולות היצירה של הראפר המודרני באמצעות קטעים שהתנגדו לכל מאפיין של שיר ראפ טיפוסי. הביטים שלו לא הציעו קתרזיס, וריחפו באוויר בזמן שהוא כתב על ההתמודדות שלו עם תקופה אפלה במיוחד.
דווקא האלבום החדש של אחד מהראפרים המיוחדים ביותר שפועלים כיום, !Sick, מתאים יותר לתיאור כמו "כמה שירי ראפ". מעבר לכך שמדובר באסופת שירים שמדפדפת בקז'ואליות בין סגנונות ומחשבות, מדובר בעיקר בחזרה של סווטשירט למבנה מסודר יותר של יצירה. גם אם מסגרת ההיפ־הופ האלטרנטיבי שבה הוא פועל מאפשרת לו להמשיך להישמע מוזר ומעניין (תום גבעול כינה אותו כאן פסיכדלי, ובצדק), כל אחד מהשירים באלבום עומד בפני עצמו כמיניאטורת ראפ איכותית.
במובן מסוים, זה האלבום הורסטילי ביותר של הראפר, שנע בין סגנונות שונים של מפיקים כמו Alchemist, Black Noi$e ועוד. אחרי ש־"Old Friend" פותח את האלבום עם מעטפת מוזיקלית עננית ומופשטת, מגיע "2010" עם ביט קליידוסקופי ודינמי. אחרי כל־כך הרבה זמן שהתרגלנו לקבל את המוזיקה שלו בעטיפה מעורפלת, קל היה לשכוח מה סווטשירט מסוגל לעשות כשיש קצב של ממש מתחת למילים שלו. הוא מזכיר שוב איזה ראפר מצוין הוא יכול להיות גם כשהוא מכייף קצת בין וידוי לוידוי.
עדיין מהמם
הכותרת והעטיפה לא משאירות מקום לספק – מדובר באלבום שבו המגפה תמיד נמצאת ברקע. אחרי אווירה אפוקליפטית במיוחד שאפיינה את הפרויקטים האחרונים שלו, מעניין לראות שסווטשירט מגיב לתקופה הזאת (במהלכה גם נולד בנו הבכור) בצורה רגישה וסבלנית. נראה שכמו מוזיקאים רבים לפניו, הוא בחר לחזור לבסיס שלו, להבין מחדש אילו אלמנטים מרכיבים את הדי אן איי של היצירה שלו. זה לא מרגיש כאילו הוא ממציא את עצמו מחדש או מתקדם לעבר כיוונים שעדיין לא ניסה, אבל המטרה הזאת מרגישה זניחה בעולם הפנימי של האלבום.
גם כשהוא עומד במקום, סווטשירט נשאר אחד מהכותבים היצירתיים והפואטיים ביותר בעולם הראפ. המשפטים הישירים ביותר שלו עדיין טומנים בתוכם טונות של יופי, וזה מתבטא פה בכמה תובנות שצבר מהסגר והבידוד. "יצאתי החוצה / ועדיין מהמם", הוא מספר ברגע קטן ומושלם, מזכיר כמה כולנו למדנו להעריך את המובן מאליו בשנתיים האחרונות. שיא היכולות שלו מתבטא ככל שהוא נותן לעצמו להשתולל יותר עם המכחול. "Tabula Rasa" מכיל את הבית הטוב ביותר שלו באלבום. הוא מתחיל ציורי ומפוכח ("אור קורן מבין העלים על שבילים מוכרים / אני יודע שזה אמיתי גם כשאני מרגיש רע"), וככל שהנרטיב שלו סובך את עצמו יותר בבדידות ואפלה, ההגשה של סווטשירט הופכת לתכופה ומורכבת יותר.
חגיגה אלטרנטיבית
האלבומים האחרונים שלו היוו נקודת מפנה עבור סצינת הראפ האלטרנטיבי בניו יורק, אליה התחבר בסוף העשור הקודם. הוא התווה את הדרך עבור ראפרים כמו מייק, נייבי בלו וויקי שפרצו והוציאו כמה מהאלבומים החשובים והטובים ביותר של הז'אנר בשנים האחרונות. לאלבום הזה, לראשונה, הוא לא מגיע במטרה לפרוץ דרכים חדשות אלא כדי לחגוג את ההצלחה של סצינה שלמה שצמחה סביבו.
הוא ממש מרגיש בנוח לצד הגחמות השונות והמשונות של האורחים שלו. Zelooperz מציע אנרגיות הכרחיות וחסרות מנוח בבית שפותח את "Vision". ארמנד האמר, הצמד המוערך שמורכב מהראפרים Elucid ו־Billy Woods, מגיעים ל־"Tabula Rasa" כדי לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: לבצע ראפ שאפשר להנות ממנו גם אם לא מבינים עד הסוף את השפה האניגמטית ממנה הוא מורכב.
מחוץ למבוך
בשורה התחתונה, האלבום הזה סוגר מעגל עם הדרך הארוכה שעשה סווטשירט לאורך כל הקריירה שלו. בעשור וקצת שעברו מאז מיקסטייפ הבכורה האינפנטילי והמהנה שלו, הוא הספיק להישלח למחנה בסמואה על ידי אמו, להתמודד עם המוות של סבתו ושל אביו, להתנתק כמעט לחלוטין מהקולקטיב האמנותי שבו גדל ולמצוא את עצמו מחדש כמנטור של סצינה שלמה.
ההשפעות של כל הדברים האלו עדיין נוכחות במוזיקה שלו. אם בעבר המשמעות של כך הייתה שהוא מגיש את הראפ שלו על גבי הפקה מפורקת ולוטה בערפל, מדובר באלבום שבו אנחנו מקבלים את הגרסה השלמה ביותר של הראפר עד כה. זה מרגיש כמו פרק אחרון בסדרה שבו כל הנרטיבים נסגרים באופן מושלם: הוא סולח לאימו שאליה התנגד ולאביו שנטש אותו; מקבל את אלוהים לאחר שנים של אתאיזם בוטה; מתאר איך השיניים שלו מתחילות להתנקות אחרי שנים של שימוש בסמים ומגיב לכל דבר שקורה סביבו, בין אם זה קורונה או צרות החיים שהיו גם לפניה, בחיוך וב"גב זקוף".
כשהוא שר שהוא "מחוץ למבוך כמו אאוטקאסט", קשה שלא לחשוב על הראפר אנדרה 3000, שאליו הוא מרפרר בשורה הזאת. אנדרה היה חלק מאחד מהרכבי ההיפ הופ הגדולים בעולם, ובשיאו האמנותי פשוט פרש מעולם המוזיקה, ולא הקליט שיר מקורי משלו כבר כמעט 20 שנה. כמו אנדרה, גם סווטשירט שאף למצוא את דרכו מחוץ לחומות שהטיל עליו עולם המוזיקה בכלל, והז'אנר שלו בפרט. זה מרגש לשמוע איך הוא עדיין מוצא חיוניות ביצירה שלה, גם אחרי שהצליח למצוא את דרכו אל מחוץ למטריקס.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
