נדמה שמרכז הקיום של כל שיר של נילופר יאניה הוא הקול והגיטרה שלה. כששני אלה נמצאים במצב של דיאלוג משותף כמעט קל לשכוח מכל דבר אחר שקורה מסביבם. גם כשהיוצרת הבריטית שרה על רגעים עצובים להחריד, הקול שלה מעולם לא מאבד מהמתיקות שלו. בשירים כמו "Midnight Sun" היא נושאת את עצמה בריחוף שמזכיר את Sade, ומוסיפה לכלוך שלא היה בביצועים חסרי הפגמים של אותה סנסציה אייטיזית.
צריך להיות רך
ניגוני הגיטרה המיוחדים שלה נותרו הדבר המעניין ביותר ביצירתה. על הנייר, מדובר בוריאציה נוספת של ההשראה הגדולה ששואבים יוצרי האינדי העכשוויים מרוק ופופ של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. בפועל, יש מרחק גדול מהצפוי בין המוזיקה של יאניה לתקופה שעליה היא נשענת. כשאני חושב על התפקיד של הגיטרה בשירי רוק ניינטיזיים, אני חושב בעיקר על המסך האפרורי שלהקות השתמשו בו כדי להסוות את היופי של השירים שלהם (למדתי השבוע שבזמנו אנשים העדיפו את הרוק שלהם מר). הגיטרה של יאניה עושה בדיוק את ההפך – היא מאפשרת למלודיות להיפתח, ולצבעים שלהן לבהוק באור עז.
האלמנטים האלו הם עדיין נקודות החוזקה המרכזיות שלה ב־PAINLESS, האלבום השני והחדש שלה. יאניה משתמשת בהם כשלד שעליו היא יכולה לבדוק דרכים שונות להוספת נפח שלא היה קיים עד כה בשירים שלה. זה הופך את האלבום לחוויה מרתקת במהלכה כל שיר מציג כיוונים שונים אליהם החושים המוזיקליים שלה נודדים. הוא מתחיל עם סדרת שירי אינדי־רוק אנרגטיים, מובלים על ידי תופי ברייקביט דוהרים שמעניקים להם אנרגיות אדירות. בהמשך, היא מוצאת את אזור הנוחות שלה בהפקה שמשחקת בחבל עם הגבולות בין קליט למוזר.
הכל דהוי ומטושטש
השפע המוזיקלי שהיא מציגה בלחנים מתאפשר בזכות התפקסות מכוונת על רגש מסוים אחד – שברון לב. אנחנו לא מרגישים את הכאב שלה דרך לחנים ישירים שנזרקים ישר אל תוך הפרצוף. דווקא קהות החושים של שירים כמו "Shameless" ההורס מיופי, שמוגש בנונשלנטיות מרשימה, מדגיש עד כמה עמוק המשבר שאליו היא נכנסה. אפשר להרגיש איך היא מרימה ידיים ונותנת לעצב לעטוף אותה, וזה יותר אפקטיבי מכל צעקה או פזמון רועש שהיא הייתה יכולה לכתוב.
זה סנטימנט שמתחבר בקלות לדור שלה, שמעבד את כל מה שקורה סביבו בצורה מנוונת ומרוחקת. "Chase Me", שיר אהבה שאמור להיות כולו רומנטיקה צעירה, חסרת דאגות והורסת, מוגש כאן ברפיטטיביות שמוציאה ממנו את העוקץ; "L/R" היה יכול להיות להיט ניו־וייב עם הפזמון־חוברת־הדרכה שלו, אבל יאניה שרה אותו בשעמום מפוהק. היא חווה את הדרמות שמתחוללות בחייה באופן שמזכיר את הרגלי הסמים של רו מ"אופוריה" – היא מרגישה את הכל בצורה כל־כך מיידית ששום דבר לא נספג פנימה, הכל דהוי ומטושטש.
אל העולם הבא
זאת רק נקודת ההתחלה של PAINLESS. בתמונה הגדולה יותר, מדובר במסעה של יאניה להתחבר עם עצמה מחדש. כמו כל מסע, היא עוברת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אל גאולה אמיתית, או לפחות הכרה ברצון באחת כזאת. "Belong With You" הוא בדיוק שיר כזה, ובמרכזו היא שרה לעצמה את אחת ממחוות האהבה היפות ביותר ("אני שייכת לך"). הקבלה העצמית הזאת היא מסקנה שיכולה לטבוע בתוך ים הרעיונות של האלבום, אבל ראוי שתילקח לתשומת לבו של כל מי שמתחבר למשברים האישיים שמתוארים במהלכו.
הקונספט הזה, בסופו של דבר, מצליח בחלקו. ליאניה עדיין אין קשב להעברת מסר באורך של אלבום מלא, והיא עסוקה מדי בלהתנסות באופן שבו השירים שלה יכולים להתפתח ולצמוח מתוך ידיה. השיר הסוגר של האלבום מוכיח שהפואנטה שלו טמונה לפני הכל במוזיקה. "anotherlife" מרגיש כמו פרידה מהעולם השלם שהיא בנתה כאן ומעבר לאחר, שמשי וקורן יותר. הדינמיות בכתיבה שלה מזכירה שהיא חלק מדור שלם של מוזיקאים שיוצר בעידן של פוסט־ז'אנר. באופן אירוני, PAINLESS הוא אחת מהיצירות הראשונות של הדור הזה שמציגות חזון אחיד ומגובש.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
