זה לא שהפסקתי להאזין למוזיקה באוקטובר כמו שחזרתי להאזין לה בנובמבר. כמו כל אקט שגרתי שהרשיתי לעצמי לחזור אליו לאחר אסון השבעה באוקטובר, לא היה מדובר בחזרה אמיתית. כשהתחלתי לעבוד על סיכום שנת 2023 במוזיקה, רק כדי לעסוק במשהו, גיליתי שאני מאזין אחרת, שהטראומה הקולקטיבית שלנו חשפה נדבכים נוספים במוזיקה שאהבתי השנה שרק חיכו שאצטרך אותם. הרבה מוזיקה קרתה ב־2023, והרבה ממנה הייתה בדיוק המראה לכל מה שקורה עכשיו. הרשימה הזאת, כמו בכל שנה, מזכירה כמה אנחנו צריכים עוד אמנים ואמניות שימשיכו לתת ליצירה שלהם לדבר את עצמה, כדי שהחיים שלנו ימשיכו להשתקף ולהיצרב בנצח, שנים אחרינו. הרי זאת המשמעות של האופן שבו אנחנו תופסים אמנות – אנחנו כבר יודעים במודע או שלא במודע מה אנחנו רוצים לחפש בה, ומתרגשים ממנה רק כאשר אנחנו מוצאים זאת בה.
בשלב הזה הייתי מתחיל, אבל הרשימה הזאת (והלא־מצעד שקורה ברדיו הקצה ביום ראשון הקרוב) מגיעה בזמנים מורכבים, שבהם דעת הקהל בחו"ל, שמובלת לפעמים על ידי אמנים מחו"ל, מורכבת מהמון מידע כוזב וחד צדדי. אני מצאתי שקל לי להפריד בין האמן לבין דעותיו, במיוחד כשהוא לא רוג'ר ווטרס שכזה שלוקח חלק אקטיבי במאבק נגד העם שלי. אז אני נאלץ להתחיל בהתנצלות ותיאום ציפיות קל לפני שאנחנו צוללים פנימה לרשימה – לא היו לי את האנרגיות ואת הזמן לסנן ולציין בכל פעם שאחד.ת מהאמנים.ות ברשימה התבטא נגד ישראל, למעט שתי אמניות שמופיעות במקומות גבוהים ברשימה, שהתבטאו ברמה שלא יכולתי להתעלם ממנה. אם זה מעצבן אתכם שאני כותב על מישהו.י שכזה, אני מבין, אם זה לא מפריע לכם, אני גם מבין. אני בחרתי לתת ל־30 האלבומים שאהבתי השנה לדבר בעד עצמם, ואני מפציר בכם גם לתת להם להעניק לכם את הטוב שקורה בהם באופן מוחלט, ללא קשר לדעות האדם שמאחוריהם.
וזהו, בואו נתחיל, מוזמנים.ות להקשיב לתוכניות הסיכום ששידרתי עד כה בקצה בזמן הקריאה:
30. Westerman – An Inbuilt Fault
באלבום הבכורה שהוציא ב־2020, ההשפעות של וויליאם ווסטרמן היו ברורות כל כך עד שאיימו להאפיל על הייחודיות שלו כיוצר: המוזיקה הרכה שלו הגיעה היישר מהעולמות החלומיים של להקות כמו Talk Talk, וההגשה הווקאלית שלו הזכירה זמרים חוצניים ורגישים כמו ארתור ראסל ובון איבר. ב־ An Inbuilt Fault, האלבום השני שלו, הוא מחזק את מה שבכל זאת הופך אותו ליוצר אינדי מקורי ומעניין. בעזרת הפקה של ג'יימס קריבצ'ניה, המתופף המוכשר של ביג ת'יף, הוא מטעין את הרכות שקיימת על פני השטח של השירים שלו במתח שהופך אותה לאמוציונלית ואפקטיבית, ואף פעם לא משעממת. זה קורה גם בזכות העיסוק של הטקסטים שלו בשאיפה לשחרר, לנסות לחיות באושר ובשלמות במציאות המורכבת במישור האישי והפוליטי שבה הוא חי. העובדה שהוא מתעל את הדילמות האלו דרך שיר על גילוח שבעצם מדבר על חרדה חברתית, או דרך שיר על עידן הפוסט־אמת שגורם למילה מאדרפאקר להישמע כמו המילה המרגשת בעולם, רק מדגישה כמה רחוק יכולה ללכת היצירתיות שלו.
29. Feeble Little Horse – Girl With Fish
האלבום של אחת מתגליות השנה באינדי האמריקאי מתחיל עם רעש. בהתחלה מתכתי וסתמי, ואז לאט לאט הגיטרות של פיבל ליטל הורס צובעות אותו עם התחרעות מיתרית קקפונית שנשמעת דיגיטלית ואנלוגית באותו הזמן, גורמת לך לתהות מה בדיוק קורה באוזניים שלך כרגע. כל זה נמשך בדיוק עשר שניות, ואז נכנסת לידיה סלוקום לתמונה ומתחילה לשיר על כל מה שמצפים ממנה להיות – פריקית וכוכבת, גם חריגה מכל הנורמות וגם פופולרית מספיק כדי שיהיה מגניב להסתובב איתה. מה שהופך את ההרכב הזה מפיטסבורג ללהיט החדש בקרב הבלוגרים וההיפסטרים הוא בדיוק האופן שהוא מסרב ליפול לאיזו משבצת או הגדרה סגנונית. השירים של Girl With FIsh מלאים בריפים קטלניים, נקודות מבט חד פעמיות ופניות לא צפויות, וכל אחת מהבחירות האמנותיות שבו נבחרות בדיוק מאותה הסיבה – זאת המוזיקה שבא לחבורה הזו לעשות באותו הרגע, והיא מרהיבה בחוסר המאמץ שלה.
28. Yaeji – With A Hammer
מהרגע שפרצה לחיינו, ייג'י מיצבה את עצמה כאחת מהיוצרות האלקטרוניות המשמעותיות של דורה בכך שאיזנה בין רעיונות מתוחכמים לבין הזהות האישית שעברה דרכם. With A Hammer הוא האלבום שבו האיזון הזה הופך לאמירה אמנותית שלמה. על עטיפת האלבום היא מחזיקה את אותו פטיש עם אימוג'י מחייך כסמל שממחיש כיצד האנושיות והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלה מאפשרות לה דווקא לאתגר את המאזינים שלה. באלבום שעוסק לכל אורכו ביכולת שלה כאמנית לחבר בין א.נשים ובינה לבין עצמה, הפערים בין מה שהיא שרה עליו באנגלית ובקוריאנית מאפשרים לה לחקור כמה אנחנו באמת חשופים אל האני האמיתי שלה. "האם אתה מבין את הלב שלי?" היא שואלת בקוריאנית ב־"Fever", אולי אחד מהשירים הזועמים ביותר שאי פעם יצרה. העובדה שבאותו אלבום קיימים שירים אופטימיים ורקידים כמו "Passed Me By" ו־"Happy" מראה כיצד היא מצליחה לפעול על גבי כל סקאלת הרגשות ומצבי הרוח שלה מבלי שזה ירגיש תלוש ומזויף.
27. Nourished By Time – Erotic Probiotic 2
השירים של מרקוס בראון היו יכולים להיות מגה־להיטים אם הם לא היו מוגשים באריזה כזאת נונשלנטית, עם ביטים כובשים שנמרחים מעבר לקווים של הצורה שהם מנסים ליצור ופזמונים מושלמים שהיוצר הצעיר ממלמל במקום לצרוח ולשלוח אותם אל גבהים חדשים. את האלבום השני שלו הוא יצר במרתף של הוריו במהלך הקורונה, והוא ניחן באסתטיקה גסה שכאילו שורבטה ביומנו האישי במשך שנים. הוא נשמע כמו סינגר סונגרייטר מופנם שבמקרה גם בחר לכתוב שירים כאילו הוא שילוב של פרינס וטריקי – ה־R&B הניינטיזי שלו תמיד נוגע ללב, והופך את הסיפורים האישיים שלו לאפקטיביים במיוחד. כשהוא שר "אני אומר שאני אוהב אותך / את.ה אומר 'וואטאבר'" לאהוב.ה כוזב.ת ב־"Daddy" או "הייתי חתול / הייתי כלב / אבל הימים שהיו לי חומקים ממני" ב־"Shed That Fear", אלה שברירי הצהרות מסקרנות שיכולות ללמד אותנו על החיים השלמים שעומדים מאחוריהן. זאת מוזיקת הפופ הכי אינטימית שהאזנתי לה השנה.
26. Armand Hammer – We Buy Diabetic Test Strips
We Buy Diabetic Test Strips מוצא את צמד הראפרים האלטרנטיבי המורכב מבילי וודס ואלוסיד כשהם רוכנים קדימה לעבר המאזינים שלהם יותר מתמיד. זה לא שוודס מפסיק עם הבדיחות הפילוסופיות הפרטיות שנראה שרק הוא מבין, או שאלוסיד ויתר על נבואות הזעם המקודדות שלו, אלא זה שבאמצעות הפקה שמשלבת בין ניסיוניות ונגישות הם יוצרים כמה מהשירים הכי טובים שלהם, שיאפשרו גם לעוברי אורח תמימים להיכנס בנוחות אל תוך העולם הסבוך שלהם. יכול להיות שמי שיגיע לאלבום בגלל פירורי הלחם המפתים שהוא משאיר מאחוריו ירצה להישאר דווקא בשביל הרגעים שבהם ארמנד האמר משאירים אותו תלוי באוויר. זהו האפיל הגדול ביותר שהופך את הראפ האלטרנטיבי שהם יוצרים לז'אנר כל כך רלוונטי בימים אלו – בעולם שאנחנו יותר ויותר מתקשים להבין, הטקסטים המעורבלים והמסתוריים של הצמד יכולים להרגיש כמו הרעיונות היחידים שמרגישים הגיוניים.
25. Joanna Sternberg – I’ve Got Me
ג'ואנה סטרנברג כותב.ת שירים "פשוטים" ששום דבר בהם הוא לא מובן מאליו. הפזמונים המושלמים של "I've Got Me", "I Will Be With You" ו־"She Dreams" נשמעים כמו אלפי שירים שנכתבו לפניהם, אבל בו זמנית מרגישים כאילו לא היו יכולים להיכתב על ידי אף אחד.ת מלבד סטרנברג. היוצר.ת מבינ.ה בקסם של שירים קטנים ומושלמים, בין אם בתור מלחינ.ה מחוננ.ת שמכניס.ה את כל אבות המזון של ניו יורק המוזיקלית לתוך שירי הפולק הג'וני מיטשליים שלו.ה, ובין אם בתור כותב.ת שבור.ת לב שנוכח.ת בתוך כל חוויה שעליה הוא/היא מספר.ת ומעביר.ה את הרגשות באופן שקוף וכן לחלוטין. במהלך כל האזנה ל־I've Got Me התחושה היא שאנחנו בשיחת נפש ארוכה עם סטרנברג – צוחקים איתו.ה, בוכים איתו.ה, ולומדים את האישיות הייחודית והמופנמת שלו.ה.
לקריאה נוספת: ג'ואנה סטרנברג שומר.ת על זה פשוט
24. Liturgy – 93696
ליטורג'י מעבירה את 82 הדקות של 93696 במעברים בין אפוסים רועשים, קטעי מקהלה שמיימיים ונגיעות אלקטרוניקה שקורעות את רצף הזמן־חלל שעליו מתקיים החזון של להקת הבלאק מטאל מברוקלין. גם שירים שאמורים להיות קרובים יותר ליסודות הז'אנר כמו "Haelegen II" ו־"Djenneration" מעקמים אותו כרצונם, עם גיטרות ותופים שהרעש שלהם הוא ההפך הגמור מכבד, מרגיש יותר כמו קרן אור ישירה שמגיעה אל האוזניים מישות אלוהית נשגבת. היילה רוונה האנט-הנדריקס, הכוח המוביל מאחורי ההרכב, לא מסתפקת "רק" בלחנים מבריקים שמצליחים להכיל את כל מה שמעניין אותה תחת מעטפת אחידה. היא יוצרת מסע שנע על גבי מסילות רכבת הרים, לא שוכחת שבין רגעי האקסטזה והצפת החושים צריכים להגיע גם הפוגות שיאפשרו למאזין לטעון מחדש את המתח שיתפוגג בשיר הבא. אם טקסטים של מטאל עכשווי נוטים לגרנדיוזיות שיכולה להרחיק מאזינים מסוימים, הנדריקס דואגת שנדע להרגיש את השאלות הגדולות שהיא שואלת על אמונה, זהות וחופש בשירים שלה, גם אם לא נבין לגמרי על מה היא שרה בין הצעקות שלה. כך היא יוצרת את התופעה המעניינת של מוזיקה שלוקחת אותך לקיצון, אבל מצליחה גם להשאיר אותך עם תיאבון לעוד ממנו.
23. Billy Woods & Kenny Segall – Maps
האלבום השני שבילי וודס מוציא ביחד עם המפיק קני סגל מוצא את הראפר הותיק מתמודד עם עליית הפופולריות של סצינת האינדי ראפ, שבשנים האחרונות משמשת כמקום שבו מתעצבות פני העתיד של ההיפ הופ. הסיפורים שלו על סיבובי הופעות באירופה, שמתדרדרים במהירות לסצינות אוונגרדיות שאופייניות לו, מייצגים באופן טבעי את הסתירה בין ההצלחה שהוא חווה 20 שנה לתוך הקריירה שלו לבין החיים שלו כאפרו־אמריקאי עצמאי. בדיחות על העובדה שהוא לוקח אובר להופעה של עצמו ב־"Baby Steps" או על כך שה־FBI לא מצליחים להאזין לשירים שלו בגלל הסאונד של הלואו־פיי ב־"Blue Smoke", מספקים בדיוק את האבסורד האקזסטנציאלי שהוא כל כך אוהב לפרק בשירים שלו. בתור מה שהוא אולי האלבום האישי ביותר שהוציא עד כה, Maps מספק נקודת כניסה נוחה לתוך העולם הסבוך שמתקיים בשולי הראפ בכלל, וביצירה של וודס בפרט. שירים שמתחילים כמו הצהרה פוליטית מסתיימים בהתעסקות אובססיבית בהרגלי עישון של סמים מגוונים, ורגעים זועמים מתחלפים ברגעים בהירים להפליא על הגעתו של הראפר לגיל מתקדם או על הילד שלו. למרות שבמשך עשרים שנה לא הראה את פניו, Maps מספק רגעים נדירים של בהירות, ששופכים אור על האדם שמאחורי הפרסונה שוודס בנה בקפידה במשך שנים.
22. Julie Byrne – The Greater Wings
טראומה היא תמיד חומר בערה אפקטיבי עבור יוצרים; ג'ולי ביירן היא יוצרת שתמיד מאפשרת לעצמה לנדוד בין האלמנטים הפנטסטיים שבחייה, מכוחות הטבע שמקיף אותה, דרך הלב העצום שפועם בתוכה ועד לגלקסיות שעליהן היא מביטה בשמיים. אז כשהיצירה של ביירן פוגשת בכאב עצום, במהלך העבודה על האלבום השותף הקבוע שלה וחברה הקרוב אריק ליטמן נפטר במפתיע, לא פלא שהתוצאה היא אלבום שהופך את האבל שלה למצע למחשבות קיומיות שהמרחב שלהן מרגיש אינסופי. "מה זה משנה הסיפור / אם אתה עדיין לא כאן" היא שרה ב־"Moonless" על האופן שבו האובדן של חברה, וחור ה"אין" שהוא פער בחייה, עדיין מורגשים. בשיר הנושא המופלא, המוות דווקא גורם לביירן לראות כיצד כל מי שאיבדה נמצא במוזיקה שלה, בזכרונות שלה, בנצח. הסינתיסייזרים שמלווים את הקסם האקוסטי של השירים מאפשרים ליוצרת לעטוף את כל הסיפורים של האלבום בזוהר דק של אופטימיות, ולגרום ליצירה שרדופה על ידי מוות להרגיש מלאה בחיים.
21. Jaimie Branch – Fly or Die Fly or Die Fly or Die
האלבום השלישי והאחרון של ג'יימי בראנץ', שנפטרה בגיל 39 לפני שהספיקה לסיים לעבוד עליו, היה אמור להיות תצוגת תכלית של כל מה שהיא מסוגלת לעשות כבנדלידרית, מלחינה ומאלתרת. מרגעיו הראשונים, הג'אז שלה מטייל למחוזות המושפעים ממוזיקה לטינית וקאריבית ("Baba Louie"), היפ הופ ("Burning Grey"), פאנק ("Take Over The World") ואפילו קאנטרי ופולק ("The Mountain"), אבל תמיד נשאר תחת החזון האחיד והייחודי שהיא ליטשה באלבומיה הקודמים. במקום, לכתה בטרם עת הפך את האלבום הזה למונומנט שמנציח ומעצים את הגל החדש של הז'אנר שהיא חלק ממנו, שכמוה גם הוא אקלקטי ומלא בסקרנות וורסטיליות מודרנית. יותר מהצצה אל העתיד הפוטנציאלי של הז'אנר, Fly or DieX3 הוא גם תזכורת שיש עוד ג'יימי בראנצ'יות בעולם הזה, שמחכות.ים שנגלה את החזון שלהם.ן במוקדם ולא במאוחר.
20. Yves Tumor – Praise a Lord who Chews But Which Does Not Consume
Praise a Lord who Chews But Which Does Not Consume מתרחש בעולם שבו המושג "רוק קלאסי" לאו דווקא מרפרר רק לשנות השישים והשבעים, אלא מסכם את כל הסגנונות שהשפיעו על איב טומור תחת מקשה אחת שלמה. רוב השירים כאן נשמעים כמו רוק מתקדם מהסבנטיז שמוגש באמצעות הפקה מעובדת ודחוסה שמזכירה להקות מסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, התקופה שבה טומור גדל.ה ועליה התחנכ.ה. הוא/היא משתמש.ת במסכת הסאונד הזאת כדי לפרק את הרעיונות של גבריות וכנות שההשפעות האלו מכילות בתוכן – השירים של האלבום מלאים במחשבות על הסכנה שבלהיחשף דרך היצירה שלך, ועל האופן שבו המיתולוגיה הסגנונית שקיבל.ה על עצמו.ה טומור ("פרודיה של רוקסטאר" הוא/היא שר.ה ספק לעצמו.ה, ספק לאהוב.ה לשעבר ב־"Parody") מגנה עליו.ה כיוצר.ת קוויר.ית. המעטפת הרוקיסטית הזו מקבלת מצדו.ה את אותה חשיבות של מקלט שיוצרים.ות מהקהילה שלו.ה מייחסים.ות למקומות כמו רחבת הריקודים. כיוצר.ת אלקטרוני.ת נסיוני.ת שעבר.ה לסגנון מוחצן יותר, האולפן הוא עדיין הכלי הכי חזק בקליבר שלו.ה, ושירים כמו "Lovely Sewer" ו־"Ebony Eye" הם דוגמה מצוינת לטומור כשהוא/היא בשיאו.ה, מגיש.ה מנה מרוכזת ומספקת של סטייל ורגש.
19. Lana Del Rey – Did You Know That There's a Tunnel Under Ocean Blvd
האלבום התשיעי של לנה דל ריי מהווה את נקודת השיא בתקופה שעברה מאז שהוציאה את אלבומה הטוב ביותר, Norman Fucking Rockwell, ב־2019. לנה ניצלה את הקשב חסר התקדים שקיבלה מהקהל ומהמבקרים באותו הזמן, והחלה לעסוק במורשת שלה בצורה מודעת יותר. אחרי שני אלבומים שהעמיקו וחידדו את מהות הלנה־איזם, היא מוציאה את There's a Tunnel כאלבום האישי והחשוף ביותר שיצרה עד כה. כמעט ולא תמצאו כאן מערכות יחסים פגומות וגברים שבורים, להפך, שירים כמו "A&W" מפרקים את המיתוס הזה ביצירה שלה לחלקי חלקים בצורה מבריקה. כן תמצאו כאן התעסקות בחיים שבנתה ובמה שהיא משאירה אחריה.
דרך כתיבה על המשפחה שלה ב"The Grants" ו־"Grandfather", אנחנו מקבלים נקודת מבט מרהיבה של הכותבת על העבר שממנו הגיעה והעתיד שאליו היא הולכת, ב־"Sweet" וב־"Kintsugi" היא משוויצה בהערכה עצמית גבוהה ומוארת שמולידה אופטימיות נדירה, ושירים כמו "Paris, Texas" מאפשרים לה לחקור דרכים מוזיקליות חדשות שעדיין לא הלכה בהן. מדובר באלבום "חשוף" לא רק בגלל מה שקורה בו, אלא בגלל שהוא מדגיש היטב כיצד כל מה שלנה עשתה עד כה בקריירה היה 100% אותנטי, שלה. האלבום מסתיים עם שלושה שירים שכל אחד מהם מרגיש כמו קרשנדו מושלם משלו, כולל שיר סיום שחוזר לאחד מהשירים הטובים ביותר שלה – הרגע הזה מזכיר את האופן שבו פיטר ג'קסון פשוט האריך והאריך את סצינות הסיום של הסרט האחרון בטרילוגיית שר הטבעות. גם לנה מסיימת את המסע האחרון שלה (עד כה) בראש מורם, גאה בכל מה שהשיגה עד כה.
18. Arooj Aftab, Shahzad Ismail & Vijay Iyer – Love In Exile
ארוג' אפטב היא משוררת פקסיטנית שמתעלת היסטוריה שלמה של שורשים וזכרונות דרך כתיבה בשפת האורדו. שאזאד איסמעילי הוא מולטי־אינסטרומנטליסט מבריק שמגשר בין החוגים הסגורים ביותר של סצינת הג'אז לבין עולמות האינדי והרוק העכשוויים. ויג'יי אייר הוא אחד מהמלחינים המוערכים ביותר בעולם הג'אז המודרני, שהספיק להיות מעורב בעשרות אלבומים מצוינים בעשור האחרון. למרות הקליבר המפואר של כל המעורבים ביצירת Love In Exile, המחשבה העיקרית שעוברת בראש במהלך ההאזנה היא שמדובר בטריו שנע כמקשה אחת – אפטב זוכה למרחב מוזיקלי עצום שמתמלא בין השורות הבודדות של הטקסט המינימליסטי שלה; הפסנתר של אייר מסוגל לצוף ולהיטמע מחדש בתוך השקט הרועם של השירים, מגדיר ושולט במה שמושך את תשומת הלב של המאזין; איסמעילי קובע את האסתטיקה של כל אחד מהשירים, גורם לרגעים מסוימים להרגיש אפלים וכבדים, ולאחרים מוארים וצבעוניים. עצם העובדה שהאלבום הוקלט בסשן חי ללא עריכות נוספות הופכת את ההישג שלו לעוד יותר מרשים – הבחירה האינסטנקטיבית של הטריו בג'אז אמביינטי ושקט מעידה על האמון והבטחון שלהם אחד בשני, שמאפשרת להם לשדר ביחד על אותו תדר רוחני נדיר.
17. Water From Your Eyes – Everyone’s Crushed
התוספת האחרונה לז'אנר ה"זה העולם של X, אנחנו רק חיים בו" מגיעה בדמות להקה שלוקחת את הרעיון הזה לאקסטרים. ככל שמבלים יותר זמן על זרם התודעה של רייצ'ל בראון ונייט איימוס, ההיגיון שלהם הופך להיות יותר מקודד ודאדאיסטי. בראון מבלה אלבום שלם בכתיבת שורות שלא מתחברות אחת לשנייה, במשחקים עם חריזות והברות, וברפרורים לשירי עבר שלה. אם זה נשמע לכם כמו פארודיה על להקת ארט רוק מודרנית, אז זה בדיוק מה שזה. בזמן שקולגות כמו ג'וקסטראפ או Black Country New Road מכופפות את ההיסטוריה השלמה של המוזיקה הפופולרית על מנת ליצור מוזיקה מקורית משלהן, השירים של בראון ואיימוס מוצאים את עצמם פעם אחר פעם מחוץ לרצף החלל והזמן, מבוססים אך ורק על לקסיקון של מושגים ורעיונות שמתקיימים בראש של יוצריהם. בכל זאת, יש רגעים שבהם המוזיקה של הלהקה מצליחה להתחבר בחזרה לקרקע שממנו המריאה. כשבראון שרה "אין דבר כזה סופים טובים / יש רק דברים שקורים" ב־"Buy My Product", היא סוגרת את האלבום עם קריאת תיגר ברורה להפליא על תרבות הקפיטליזם, ומכירה בסביבה המסחרית שבתוכה היצירה המוזרה שלה מתקיימת. כשכל זה מתרחש על גבי לחני פוסט־רוק גרוביים ואנרגטיים, התחושה היא שאין מקום טוב יותר לצפות ממנו על עתיד הרוק.
16. Mitski – The Land Is Inhospitable and So Are We
בשנה שעברה, מיצקי חזרה מפגרה עם אלבום שמצא אותה על פרשת דרכים. מצד אחד, מדובר היה באלבום המצליח ביותר שלה, שהגיע לראש המצעדים והמשיך להוכיח את המשיכה המיוחדת שיש לקהל הרחב למוזיקה שלה. מצד שני, הוא היה רדוף על ידי הספקות שלה לגבי המשך דרכה כיוצרת, ובהתאם היה מלא באמביוולנטיות מוזיקלית ובמחשבות טורדניות על הסחיטה הרגשית שההצלחה הביאה עמה. עצם העובדה ש־The Land הוא האלבום הכי "מוזר" שהוציאה מאז Bury Me At Makeout Creek מרגיש כמו ניצחון – החזרה שלה לתקופה שבה לא הייתה תלויה בדעת קהל ושהיה לה מעט מאוד להפסיד מאפשרת לה להוציא כמה מהשירים הכי יצירתיים וחופשיים שהוציאה בשנים האחרונות. היא משתמשת ביכולות הכתיבה המושחזות שלה דווקא כדי להוציא שירים כמו "Heaven" ו־"The Deal", שמלאים ביופי מוזר וספציפי. העובדה שדווקא הבלדה העצמית "My Love Mine All Mine" הפכה ללהיט הגדול של האלבום מראה כיצד דור שלם של מאזינים ממשיך להגיב למיצקי גם כשהיא במוד האקסצנטרי והאינדיבידואלי ביותר שלה.
15. Amaarae – Fountain Baby
אמארה הייתה יכולה להיות המרכז של כל כך הרבה תנועות מוזיקליות עכשוויות. היא הייתה יכולה לעמוד לצד אסאקה בתור כוכבת אפרו־פופ יצירתית שמגדירה את הסאונד של הז'אנר; הקול הדק והייחודי שלה היה יכול להפוך אותה לחייזרית R&B אלטרנטיבי סטייל FKA Twigs; הנטייה שלה לערבב כל כך הרבה ז'אנרים והשפעות בבת אחת היה יכול להציב אותה כמלכת פוסט־ז'אנר סטייל 100 gecs, והאופן שבו הזהות הביסקסואלית שלה מועברת דרך שירי הפופ הנועזים ביותר שהיא מוציאה מזכירה את מה שג'אנל מונה עושה בשני האלבומים האחרונים שלה.
במקום, Fountain Baby הוא האלבום שבו היוצרת הגנאית־אמריקאית היא מוקד העניין ב־100% מהזמן, והשכלולים הסגנוניים שהיא יוצרת יש מאין הם רק האמצעים להעברת האישיות המהפנטת שלה. מהשירים כאן, נראה שאמארה מרגישה יותר בנוח ככל שהסטייל סביבה הוא יותר בוטה ומוחצן. כך שיר חרמני וסליזי כמו "Big Steppa" הוא גם תצוגה נפלאה של הצד הרומנטי והמחבק של אמארה עם אחת מהפרטנריות המתחלפות שלה באלבום; לחלופין, שיר שברירי וכואב כמו "Sex, Violence, Suicide" מדגיש עוד יותר את ההדחקה שלה כשהוא מסתיים בפאנק עצבני וצווחני. ברוב הזמן, היא לא צריכה להיחשף כדי ללמד אותנו דבר או שניים על עצמה – זה ההומור שלה בשירים כמו "Co-Star" שבמהלכו היא מפרטת על הרשמים מניסיון הדייטינג האישי שלה עם כל אחד מבני המזלות השונים, "Reckless & Sweet" שבו היא לא מגיבה לחיזורים עד שלא נכנס כסף לתמונה, או "Counterfeit" שבו היא משוויצה בקעקועים התואמים שלה ושל ה"ביץ'" שלה, שמלמד אותנו היטב על התפקיד שתופסים כסף, סקס ואהבה בחיים שלה.
14. MIKE – Burning Desire
בחצי העשור האחרון, משימת החיים של מייק הייתה להתמודד עם הכאב דרך היצירה. האבל על מחלתה ומותה של אמו לא רק השפיע באופן ישיר על המוזיקה שלו אלא גם ליווה את האבולוציה שלה, ודרך האלבומים שהוציא אפשר היה לשמוע את התהליך שעבר לאט לאט ממציאות מסוממת וקהת חושים אל מקום מואר ושלם יותר. שני האלבומים שהוציא השנה מרגישים כמו השלב הסופי והאחרון בתהליך הזה. "הייתי רגיל להקשיב לפעימות הלב שלך" מייק שר לאמו באחת מהשורות הראשונות באלבום Burning Desire, המאוחר והטוב מבין השניים, וממשיך "אבל היום הקצב הזה מכאיב לי בלב / מקשה". לאחר השיר שבו השורה הזו נאמרת, מתחיל ביט חצוצרני עבה ומציף חושים, שוזר את הנוכחות התמידית של אמו המנוחה בחייו של מייק עם השאיפה שלו להתחיל למצות את הפוטנציאל שגלום בו כראפר וכמפיק.
האלבום מתפקד כחוברת שרבוטים מקושקשת ומגוונת של אחד מאמני ההיפ הופ הכי מבטיחים של הגל האלטרנטיבי הנוכחי בז'אנר. "Zap!" ו־"They Don't Stop In The Rain" מדגימים כיצד הוא מסוגל למצוא פעם אחר פעם סמפולים של כלי נשיפה ומיתר או של שירי דיסקו נשכחים ואף פעם לא לשעמם. לצדם, שירים כמו "African Sex Freak Fantasy" הטכני והמקפיץ ו־"Set The Mood" החלומי מאפשרים לו להמשיך ולחקור כיוונים מוזיקליים חדשים. גם רשימת האורחים באלבום מעידה על האיזון היפה שנעשה בו בין היסודות הבסיסיים במוזיקה של מייק לבין המרחבים החדשים שהוא חוקר כאן. כשארל סווטשירט ו־Liv.e מבליחים מתוך הרקע הכאוטי של האלבום לכמה רגעים, הם מרגישים כמו השותפים הטבעיים לראפ האלטרנטיבי של היוצר. כשהיוצרת הניסיונית Klein פותחת את האלבום, או כשהוא נסגר בשיתוף פעולה עם יוצר האינדי המחתרתי מארק וויליאמס לואיס, זו עדות לורסטיליות וכמות האפשרויות הבלתי נגמרות שמייצרת האמנות הפורה של מייק.
13. Wednesday – Rat Saw God
כשחושבים על צמד המילים "רוק דרומי", כנראה לא מעלים בדמיון את המוזיקה של האלבום החמישי של וונסדיי. ובכל זאת, מהרגע ש־Rat Saw God נפתח עם שיר בשם "ריח של דשא חם ורקוב", קשה שלא לחבר בין הסיפורים העקומים, המסריחים והאנושיים להחריד שמספרת קרלי הרצמן על החיים בחצר האחורית של אשוויל בקרוליינה הצפונית לבין הסאונד הדחוס והחם שהלהקה שלה מייצרת, שנשמע כאילו הגיטרה של MJ Lendermann הונחה על פגוש של מכונית ביום רותח רגע לפני שניגשו להקליט.
כל זה היה יכול להישמע כמו בלאגן אחד גדול לולא היכולת של הרצמן לחבר פרטים קטנים לכדי סיפורים גדולים. יש שתי יצירות מופת מרכזיות באלבום הזה, "Bull Believer" ו־"Chosen To Deserve", אפוסים ארוכים שמכילים דימויים מהעולם המורחב של משחק המחשב מורטל קומבט וסיפורי שכרות מפורטים, ובעיקר מאפשרים למאזין לזהות כיצד רוחב היריעה של העולם שבונה הכותבת ממשיך להתפרס גם על פני השירים הקצרים שממלאים את שאר האלבום. בהאזנות חוזרות, לפתע בולטת החשיבות של ארון בגדים קפוא שמתואר בשיר הפתיחה, או של חנות סקס עם שם תנ"כי בשיר "Turkey Vultures", וברור כיצד הם מוסיפים לתחושות שברון הלב, הדיכאון והאבדון שהרצמן מפגינה ברגעים האמוציונליים הגדולים של האלבום. כשהיא מסיימת אותו עם השוטטות הנצחית של "TV In The Gas Pump", המסע האישי שלה מתחבר לפתע עם הריקנות והאדישות של דור שלם שחי בשולי האמריקנה, ומחכה כבר שיכתבו שירים על החיים שלו.
12. Noname – Sundial
רגע, נדבר על דעות פוליטיות בסוף. אחרי כמעט עשור שבו ההיפ הופ היה הז'אנר השולט בכל מה שקשור להשפעה תרבותית על המיינסטרים, 2023 מציגה דעיכה רצינית ומדאיגה ממקומו בפסגה. כוכבי.ות הפופ המודרני לקחו את מקומו בראשי המצעדים במהלך השנה, וז'אנרים "חמים" כמו היפר־פופ ודאנס משכו את היוצרים החשובים של הרגע לכיוונם והראו פוטנציאל גבוה יותר לקרוסאובר. בנוף ההצלחות המסחריות שכן קרו השנה, ההבטחה הגדולה אייס ספייס הוציאה EP שבעיקר רכב על ההייפ של שירים שלא הוציאה השנה, ודרייק וטראוויס סקוט הוציאו אלבומים פומפוזיים וסתמיים שבהם לא עשו שום דבר שהם כבר לא עשו בעשור האחרון אלף פעמים. זה לא מפתיע שבמצב כזה השוליים של הז'אנר מצליחים לספק אלטרנטיבה רלוונטית שמושכת קהל, שלושת אלבומי הראפ הקודמים ברשימה יעידו על כך, אבל העובדה שנוניים הוציאה אלבום שעומד באמצע של כל התמורות הגדולות האלו בז'אנר הופכת אותו ליצירת ההיפ הופ הגדולה של השנה – כזאת שמגדירה כיצד ראפ אמור להישמע ולהרגיש בשנת 2023.
כבר באלבומה הקודם והמצוין היא הדגימה כיצד היא מסוגלת לעצב אמירה פוליטית מורכבת ומנומקת, אבל ב־Sundial האצבע המאשימה מכוונת מהרגע הראשון. המטרה הראשונה שבולטת על פני השטח היא סצינת הראפ המודרנית, שנוניים נהנית לפרק את הצביעות והפגמים שצברה לצד הצלחתה בשנים האחרונות בשירים כמו "Namesake", שבו היא קוראת בשמם של פרות קדושות כמו ביונסה וג'יי זי, ושואלת כיצד הם מעזים לקרוא לעצמם גיבורים אפרו־אמריקאיים כשהם ממשיכים לתמוך במוסדות שהורגים את הקהילה שלהם ברחובות. הנושא הזה משמש עבורה כמקפצה לדבר על כל שאר הסוגיות שנובעות מהיותה ראפרית אפרו־אמריקאית שמנסה להצליח באופן מסחרי באמריקה. במקום לדקלם מסרים, היא שולפת מהשרוול רעיונות ונושאים שעולים בזרם התודעה שלה. היא מסוגלת להתייחס לכשלון של ממשל אובמה, הסרטים של בלאק פנתר ומערכות היחסים בחייה ולהעניק להם את אותו יחס שמאזן בין עומק של מאמר אקדמי לבין רגישות של משוררת רומנטית. בתקופה שבה ג'יי קול מעדיף לעסוק בשירים שלו במשחקי מילים על שמות שחקני NBA, וקנדריק לאמאר אומר בריש גלי שהוא לא מוכן יותר להיות "המשיח" של הדור שלו, נוניים היא הראפרית החברתית האחרונה שמוכנה להמשיך ולגעת בסוגיות הקיומיות חדשות שמעוררת המציאות הנוכחית באמריקה.
וכן, היא אחת מהאמניות האקטיביות ביותר במאבק הציבורי נגד ישראל במלחמה הנוכחית בפרט, ובסכסוך הישראלי־פלסטיני בכלל. העובדה הזאת מורידה לי ממנה מאוד כבן אדם, אבל לא לגמרי הרסה לי את חווית ההאזנה הכוללת לאלבום הראפ הטוב של השנה – היא מוכיחה במהלכו פעם אחר פעם שהיא מנסחת הדעות הטובה והנבונה ביותר של הז'אנר, והיעדר ההתייחסות לנושא הספציפי הזה מאפשר לי להמשיך ליהנות ממנה ללא מפריע. בכל זאת, יש בי תקווה שבהמשך הקריירה שלה נוניים תדע לעדן את הרדיקליות שלה ולאתגר את האמונות של עצמה בדיוק כפי שהיא מאתגרת את הסובבים אותה.
11. L’rain – I Killed Your Dog
רוב האמנים שיגשו לכתוב אלבום שלם על פרידה פשוט יתנו לרגש החזק שזורם בהם לדבר, והתוצאה תהיה אפקטיבית. טאג'ה צ'יק היא לא רוב האמנים, ובאלבום השלישי שלה היא מאפשרת לדמיון שלה לקחת את החוויה הרגשית העצומה שעברה אל מחוזות אבסורדיים ופנטסטיים. היא פותחת אותו עם שיר על "סוף הימים", אפוקליפסה שנעה על גבי לחן פסנתרי ורדוף לעבר סוף חסר הגדרה שקרוב אלינו במרחק כמה צעדים שצ'יק סופרת באימה על אצבעותיה. בהמשך, "Uncertainty Principal" הדחוס מוצא אותה בוהה בעולם דהוי, דוחקת בעצמה להאמין במשהו. שיר הנושא הוא פסגת האוונגרדיות שבו הצורה והתוכן שבונות את ארמונות הרגש של האלבום מתמזגות סופית – היוצרת מתמקדת ברעיון של אלימות מוגזמת, שאנחנו תופסים ב־99% משירי הפרידה ככזאת שמונעת מכאב ומנקמנות, ובאמצעות חזרתיות טקסית וביצוע ווקאלי שגובל בפסיכדליה מוציאה מהסנטימנט הזה צבעים חדשים של התגלות עצמית ואושר של ממש.
ההתערבבות והטשטוש בטקסטים של ל'ריין נוכחת גם במוזיקה שלה. היא מסרבת להישאר במקום עם העיבודים שלה, ממזגת רוק גיטרות מרובע עם לחני ג'אז היתוליים ודרים פופ מרוח. ההיכרות המחוננת שלה עם גבולות הגזרה של כל אחד מהז'אנרים האלה מאפשרת לה לעקם את החוקים שלהם ולשמור על האווירה מוזרה ויצירתית – השירים שלה תמיד נעים לכיוון לא צפוי, בצורה שמפתה את המאזינים לחקור אותו ביחד איתה. המעברים הקצרים שבהם היא משתפת סדרת רעיונות אקראיים שעוברות בראשה במהירות בזק הם עדות לכך שמדובר בנקודת דרך מהותית בקריירה של היוצרת הניסיונית, שמשקיעה את מירב מאמציה כדי ליצור את הגרסה האישית שלה למוזיקה ישירה ונגישה.
10. Anohni – My Back Was A Bridge For You To Cross
בתור אחת מהיוצרות האקטיביסטיות המשפיעות ביותר של 15 השנה האחרונות, זה מעורר השראה לראות כמה המחאה של אנוני מתעדכנת ומתקדמת לשלב חדש ב־My Back Was A Bridge For You To Cross, שבו היא מתאחדת עם להקת האם הג'ונסונס לראשונה מזה עשור. כשהיא חוזרת למקורות עם מוזיקת סול שמלאה בסערות רגשיות מאופקות ומעודנות, היא מעבירה את רוב האלבום בחשבון נפש – מה עושים עכשיו, היא שואלת את עצמה, כשנראה שאי אפשר לתקן את העולם שממשיך להתקדם לעבר הסוף? התשובה במשך רוב הזמן טמונה בחיים עצמם. השירים של אנוני נמצאים יותר מתמיד שם, במחשבות על מוות בשירים כמו "Sliver Of Ice", ששואב השראה מימיו האחרונים של המנטור שלה לו ריד, או ב־"Rest", שבו היא דורשת מעצמה לנוח מהמאבקים, להשקיע בעצמה ולא רק בעולם הנשרף סביבה.
האלבום הזה היה אחד מהיצירות העצובות של השנה עוד לפני אירועי השבעה באוקטובר, אבל בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי חוזר לרעיונות שלו על התמודדות עם כוחות בלתי ניתנים להזזה שמכוונים לפגוע בך באופן אישי. אנוני קוראת לעצמה "כל כך הריגה" בשיר היפה ביותר כאן, "Scapegoat", ומהדהדת את הפחד התמידי הנובע מכך שהזהות האישית שלה כיוצרת קווירית מזמנת חלק שלם מהחברה לפגוע בה בקלות מצמררת. למרות כל זה, ואולי בגלל זה, קיימת תקווה גדולה שעוטפת את האלבום. היא מתחילה מהשיר הפותח "It Must Change", תחינה מרגשת שמתעקשת להאמין בכוח האנושי גם כשהכל מסביב מייאש, ומסתיימת עם "You Be Free", שיר שחוגג חיים שעברו דרך תמרות העשן. "רקדתי דרך זמנים אלימים" אנוני שרה, מתעלת את נשמתה של מרשה פ. ג'ונסון שפרצופה מעטר את עטיפת האלבום ועל שמה נקראת הלהקה שלה, ולבסוף מבקשת מאיתנו לחיות בדרך היחידה שמנציחה את המאבק שלה ושל קודמותיה – "היו חופשיים".
לקריאה נוספת: המחאה של אנוני עוברת לשלב הבא
9. Youth Lagoon – Heaven Is A Junkyard
הקול של טרבור פאוורס הוא הבסיס שעליו נשען כל הקסם שקורה בשירים שלו. בעבר, היללה הדקה שהייתה יוצאת מגרונו הגיעה כקריאה מרוחקת שטובעת בתוך ים של צלילים מתוקים ועשירים, הזמינה את המאזין לקבל על עצמו ביחד איתה את העיבוד שעוטף את האוזניים. גם עכשיו, כשהשירים באלבומו הראשון תחת הכינוי Youth Lagoon מאז 2015 מרגישים קרובים ואינטימיים מתמיד, זאת הצרידות החדשה שעדיין מגישה המון רכות ונשמה ומרגישה כאילו היא מזמנת בעצמה את הלהקה שסביבו לנוע יותר בסבלנות, לתת לפאוורס את המרחב שהוא צריך כדי לספר את הסיפורים שלו.
יש לאלבום הזה סיפורים לספר. אפילו השינוי הסגנוני בקול של היוצר נובע מהטראומה הגדולה שעומדת מאחורי השירים האלה – תגובה אלרגית שהייתה לו לתרופת בית מרקחת השביתה אותו לשיקום ארוך של שמונה חודשים, וגרמה לו לאבד את הקול לזמן רב. במקום להתייחס באופן ישיר למה שעבר, פאוורס חוזר ברוב השירי האלבום לרגעים בילדות שלו שמלאים באלימות, התמכרות ועוני. ההערכה המחודשת שלו לחיים שעבר צובעת את האנקדוטות האלו מחדש בצבעים עזים של חסד. ההגשה המאופקת שלו מאפשרת לו להדגיש שיאי רגש לא צפויים, כאלו שבנסיבות אחרות היו נבלעים בתוך הסיפור הגדול. הפזמון הזורח של "Prizefighter" מוכר את האופטימיות שלו דווקא בגלל בתים שמתארים חיים קשוחים שנלחמים על קיומם בכל יום מחדש, ו־"Mercury" מצליח להרגיש כמו פצצה לא קונבנציונלית של תקווה בגלל שהבהייה שלו בשמיים מגיעה בניגוד לשאר השירים שמחוברים לקרקע כה נוקשה ומציאותית. מול כל אלו, יש רגע קטן וקצר יותר שצורב את מכלול הרעיונות של האלבום בתודעה – כשפאוורס שר שהוא "לא מפחד מאף אופק", מחבר קו על־זמני בין הגאולה שמצא בילדותו לזאת שהוא מגלה מחדש בבגרותו, בין אם בחייו האישיים או בהתפתחות שלו כאמן.
8. Sofia Kourtesis – Madres
לקרוא לשיר "How Music Makes You Feel Better" זה כמעט קלישאה של מוזיקה אלקטרונית רקידה, כזאת שרק לרובין מותר לעשות. הבחירה של סופיה קורטזיס לבחור בשם הזה לשיר הרביעי באלבום שלה לא הייתה אמורה לעבוד. השיר מגיע אחרי שלושה משירי ההאוס היפים של השנה, "Madres", "Si Te Portas Bonito" ו־"Vajkoczy", שמהווים מעין טרילוגיה שמלווה את ההתמודדות של היוצרת הפרואנית עם גסיסתה הארוכה של אמה, ששרדה לבסוף בזכות ניתוח מציל חיים של נוירוכירורג שנקרה בדרכה, ועל שמו קרוי השיר האחרון מבין השלושה.
הטרילוגיה הזו לבדה גורמת לך להרגיש את כוחה המשקם של המוזיקה. היא מלאה בסמפולים מהותיים שמספרים לבדם על המשמעות של האם בחייה של קורטזיס, במקצבים מגוונים שממחישים את כל השורשים המוזיקליים עליהם היא התחנכה, ובליינים אינסטרומנטליים מבעבעים שמלווים את כל התהפוכות הרגשיות של הסיפור הזה. ההצלחה של השיר הראשון שמגיע אחרי הסאגה הזו היא גם ההצלחה של כל האלבום שבו היא מתקיימת – בשאר השירים שבו, היא מדגימה את היכולות הטהורות שלה כמפיקה ומלחינה שמבינה לעומק את הכוח של רחבת הריקודים. החלק שבו היא מתמקדת באלמנטים הטכניים של המוזיקה שלה ולא בקונספט שהם מניעים הוא קריטי בשנה כל כך מהפכנית עבור מוזיקה אלקטרונית – אחרי שנראה שהציפייה האוטומטית ממפיקי האוס וטכנו היא להיות הכל בבת אחת, גם סינגר־סונגרייטרים שמוכנים לקרוסאובר וגם דיג'יים עילאיים שמפרקים רחבות, יוצרות עולות כמו קורטזיס ממחישים את האמנות שמתגלמת בשליטה על היסודות הבסיסיים ביותר של הז'אנר.
7. SZA – SOS
אל תתנו להצלחה של סיזה, שהוציאה את אחד מהאלבומים המושמעים ביותר של השנה וקיבלה את מספר המועמדויות הרב ביותר בטקס הגראמי הקרוב, לגרום לכם לחשוב שמדובר בזמרת פופ טיפוסית. האזנה לאלבום השני שלה תגלה לכם יוצרת שמשתמשת ביכולות הווקאליות הנדירות שלה דווקא כדי להעניק לכל שורה שיוצאת מפיה את הפוקוס הראוי לה על מנת שתתקע למאזין בראש. אתם.ן לא רק נדבקים למשפטים כמו "אתה דוחף אותי מעבר לגבול היכולת שלי", "הפוסי שלי הולך לפניי" ו"אני לא רוצה להיות החברה שלך / רק מנסה להיות האדם שלך" בראש, אלא צורבים.ות בזכרון שלכם.ן את האופן הספציפי שבו סיזה מגישה אותן. היא עושה את זה באלבום ורסטילי שעמוס בכל הסגנונות שמעניינים אותה, מהיפ הופ דרך פאנק־פופ ועד בלדות מרגשות, ומרגיש כמו התוצר האינדיווידואלי ביותר שיכול להגיע מתוך תעשיית הפופ העכשווית.
זה מדהים להרגיש אינדיווידואליזם כל כך חזק מאלבום שעוסק ברובו בחוויות כל כך מופנמות ושבריריות. סיזה מתארת כאן חוויות כואבות וחשופות של ספקות ודימוי עצמי נמוך – היא שרה על אקסים רעילים שגורמים לה לאבד את החיבור שלה לעצמה, על גוף שהיא מנסה לעצב מחדש באופן אובססיבי, ועל רגעים רבים שבהם היא פגועה, בודדה, ופרנואידית. שני הלהיטים הגדולים מהאלבום, "Kill Bill" ו־"Good Days", הם אולי השילוב האולטימטיבי בין הכנות חסרת המתחרים של סיזה לדינמיות שלה כמבצעת שסומכת על כל אינסטינקט בגוף שלה. לאלבום שלה יש הרבה אלמנטים שמחברים אותה לזמנינו אנו, המבנה של האלבום כפלייליסט הוא אולי הדוגמה הבולטת לכך, אבל השירים הגדולים שבו מחברים אותו לרגשות על־זמניים שהופכים את סיזה לאחת מהכשרונות המבטיחים של דורה, אחת שנמצאת כאן כדי להישאר.
לקריאה נוספת: האלבום החדש של SZA מוכיח שהיא כאן כדי להישאר
6. Jessie Ware – That Feels Good
בימים הראשונים של המלחמה, היה קשה לחשוב על מתי נשמח שוב. זה הרגיש אסור, לא הוגן, להיאחז באושר ובתקווה אל מול סבל ואובדן של כל כך הרבה א.נשים חפים מפשע. ככל שהזמן עבר, כך גם בלטה החשיבות של תקווה ושמחה בתוך כל האופל הזה. זה היה הרגע שבו הייתי זקוק יותר מתמיד לאלבום החמישי של ג'סי ווייר, מגדולות יהודיותינו בגולה, שהוציאה את מפגן השמחה הרדיקלי הטהור ביותר של השנה. בשירים כמו "Free Yourself", "Pearls" או "Begin Again", ווייר נעה בין איפוק לשחרור עם מוזיקת הדיסקו שלה, מספקת מתח הכרחי על מנת שנוכל להרגיש כיצד האושר בשיריה זורח מתוכו כנשק בלתי מנוצח. בעולם מנוכר וזר מתמיד, הרעיונות שלה על להשיל מעצמנו את עול העולם הישן ולהתחיל מחדש מרגישות חיוניות לחלוטין.
המוזיקה של ווייר מזמינה ערב רב של א.נשים למצוא מקלט בקרבה, כשהקהילה הלהטב"קית היא הדוגמה הבולטת לכך, אבל האלבום שלה לא היה עובד אם היא לא הייתה מחברת אותו לסיפור האישי שלה. לאחר שנים רבות שבהן ניסתה להתאים את הקול העצום שלה לסטנדרטים מזויפים של עולם הפופ המסחרי, That Feels Good ממשיך את המסע שלה אל מעבר לגבולות שהוצבו בפניה. בכל שיר היא נותנת לגחמות שלה להפעיל אותה ואותנו – הבדיחות שלה מצחיקות כי היא משתעשעת מהן, האהבה שלה אותנטית דווקא כי היא מחוברת לחיי היומיום שלה, והרצון שלה לרקוד מדבק כי הוא נובע מאמונה אמיתית בחופש שמעניקה רחבת הריקודים, ובטוב הלב של שאר הרגליים שרוקדות ומזיעות לצידה.
לקריאה נוספת: חוויית הדיסקו הטהורה של ג'סי ווייר
5. 10,000 gecs 100 – gecs
בשנה שבה הסרט המצליח ביותר הוא "בארבי", שמעניק נשמה ואישיות לאחד מהמוצרים המסחריים הגדולים ביותר של מאה שנות הקפיטליזם האחרונות, אין פלא שאחד מהאלבומים הטובים של השנה הוא אלבום היפר־פופ שמחבר את הזהות של צמד היוצרים שלו למוצרים שמילאו את ילדותם בתחילת שנות האלפיים. הרפרנסים שממלאים את השירים, כמו סאונד משחקי המחשב הנוסטלגי שפותח את האלבום ב־"Dumbest Girl Alive", סמפול של קטע מהסרט "מת לצעוק" או ניימדרופינג של חטיפי דוריטוס ופריטוס, מייצרים נקודת מבט סטלנית וניהיליסטית שמכוונת להיות כל כך קלישאתית עד שהיא סוגרת מעגל ומרגישה אמינה לגמרי. הם מוותרים על ההיפראקטיביות הרגילה של השירים שלהם כדי לבצע את החיקוי הטוב ביותר שלהם ללהקות כמו לימפ ביזקיט ובלינק 182, ועושים זאת כל כך טוב עד שהם עוקפים אותם בסיבוב, מצליחים להוסיף ממדים חדשים לז'אנר הפאנק־פופ האהוב עליהם באמצעות טריקי הפקה מבריקים.
האזנה ל־10,000 gecs מספקת בקלות את חוויית ההאזנה הכיפית של השנה, והשירים הטובים ביותר שבו מזמינים אותך להיכנס לעולם הפנימי של צמד שמכוון לטמטם למאזינים.ות את המוח עם הוקים ממכרים על צפרדעים מחוסרי בית ("Frog On The Floor") או עם בלדות שמוקדשות לשן שנעקרה לאחרונה מהפה שלהם ("I Got My Tooth Removed"). ובכל זאת, כמה רגעים כאן מצליחים בטעות או שלא לחשוף קצת על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המוזיקה של 100 gecs. בשירים "Doritos & Fritos" ו־"Hollywood Baby", שורות כמו "אני ישנה / והטלוויזיה כל כך רועשת שהיא מכאיבה לי במוח" מהראשון ו"אנחנו לא רואים חדשות / אנחנו רק קוראים הצהרות" מהשני מספקות הצצה עמוקה מהצפוי למרכיבים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי האופי של הצמד. אפילו "Mememe", שנשמע כל כך מטופש ושטותי בהאזנה שטחית לג'יבריש שבו, מסיים את האלבום עם ההצהרה "אתם לא תדעו שום דבר עליי לעולם". זו אמירה מהותית כל כך על דור שקובר את עצמו תחת מרצ'נדייזים ופרנצ'ייזים, ואפשר ללמוד ממנה רק דרך אחד מהאלבומים המטופשים והכיפיים של השנה.
4. Caroline Polachek – Desire, I Want To Turn Into You
"תשוקה, אני רוצה להפוך להיות את" זה השם היפה ביותר שניתן לאלבום השנה, ולו כי הוא מתאר כל כך טוב מה היוצרת של האלבום הזה מנסה לעשות במהלכו. קרוליין פולצ'ק, שעשתה דרים פופ יפה כחלק מלהקת צ'יירליפט בעשור הקודם, ובשנים האחרונות מוצאת גבהים חדשים ביצירה שלה כאמנית סולו, בונה עולם שלם שנע בין העל־זמני לעכשווי. בשירים כמו "Crude Drawing of An Angel" ו־"Sunset" היא משתמשת בצבעים עזים ודימויים פנטסטיים כדי להישמע כמו ילדה שנמצאת בהורות משותפת של מדונה, אנני לנוקס וקייט בוש. יש רגעים אחרים, כמו בשיר "I Believe", שבהם היא משתמשת באמוציונליות חסרת פשרות כדי לנסוק לשמיים עם פזמון כובש שמובל על ידי קולה הדק והמלאכי.
מהצד השני של אלו, יש את "Welcome To My Island", שפותח את האלבום עם ריקודי גיטרות ומכונות תופים; יש את "Fly To You", שמארח את גריימז ודיידו כמעין הכתרה מודעת שלהן כשתי השפעות משמעותיות על פולצ'ק; ויש את "Bunny Is A Rider", להיט סקסי ומסתורי שמשחק עם התודעה שלנו, מצפין שלל סימנים בתוך כל שורה שבו. אלו תחנות במסע של Desire שמזכירות שמדובר באלבום שנוצר בתקופה היפר־מודעת על ידי יוצרת מתוחכמת ונבונה, ויש להן תרומה בלתי מבוטלת לאנושיות הרבה שמוקרנת ממנו. שיר כמו "Billions", גם הוא חידה שצריכים להרגיש ולאו דווקא להבין, סוגר את האלבום עם התחושה שהמסע הזה הסתיים בהצלחה, כשהיצירה המגוונת של פולצ'ק מרגישה שלמה מתמיד.
3. Fever Ray – Radical Romantics
קארין דרייג'ר כתבה "From The River To The Sea" באינסטגרם, וזה ביאס אותי מאוד. הארגון שרוצה את כל השטח שמהנהר ועד הים הוא לא כזה שמתכוון לקבל את היוצר.ת או את בני קהילתו.ה, וציפיתי שמי שכתב.ה את "What They Call Us", שיר שמושפע מהסכנה המאיימת על הלהטב"קים.ות שחיים.ות תחת ממשלת הימין הקיצוני בשוודיה, י.תבין זאת. למזלי, Radical Romantics נשאר יצירה מושלמת בעיניי כי הוא מייצג בדיוק את ההפך מקרנבל המיסאינפורמציה אליו דרייג'ר בחר.ה להצטרף – הוא אלבום על אהבה שנוצר על ידי איש.ה גרוש.ה בשנות החמישים לחייו.ה שמנסה להבין כיצד להשיג אותה מחדש ובהתאם לשינוי הגדול שעבר.ה.
המסע שנבנה במהלך האלבום הזה הוא מרגש ומסעיר. "Kandy" ו־"Shiver" מספקים רגעים שבריריים מלאים בטבילות אש והתנסויות: הראשון מוצא את דרייג'ר כשהוא/היא נסחפ.ת אל תוך רומן, מובל.ת על ידי פרטנר.ית שמתיימר.ת ללמד אותו.ה מה "בנות רוצות"; בשיר השני, הוא/היא כבר מסתכל.ת פנימה ומחפש.ת את התשוקות האמיתיות שלו.ה, מה שמוביל לשירים מלאי בטחון והשלמה עצמית כמו "Even It Out", פנטזיית נקמה בבריונים של הילדים שלו.ה, ו־"Looking For A Ghost", מדריך שלם לבני ובנות זוג עתידיים שמציב דרישה ברורה לקבל אותו.ה כמו שהוא/היא.
כדי לספק מעטפת מוזיקלית ראויה לתהליך הזה, פיבר ריי יוצא.ת מגדרו.ה כדי לגרום ללחנים שלו.ה להרגיש חמים וקרובים מתמיד מבלי לוותר על האקסצנטריות של היצירה שלו.ה. Radical Romantics הוא אלבום שמאחד אותו.ה עם אחיו.ה אולוף (שותפו.ה להרכב The Knife), מוצא אותו.ה משתפ.ת פעולה עם המנטורים טרנט רזנור ואטיקוס רוס ומעביר.ה את המקל לדור הבא של מפיקים אלקטרוניים מוזרים כמו Nidia ו־Vessel. דרך החיבור הזה למקורות של המוזיקה שלו.ה, הוא/היא מצליח.ה למצוא אמוציונליות חדשה מתוך הטריקים המוכרים שלו.ה. הבחירה לסגור האלבום עם "Bottom Of The Ocean" מהווה הימור על העוצמות הרגשיות שדרייג'ר מוצא.ת בקול המעובד והמסונתז שדרכו הוא/היא שר.ה לאורך כל האלבום, הזמנה עבור כל מי שהאלבום הזה נגע בו לצלול ביחד איתו.ה אל מעמקי התודעה שלו.ה.
לקריאה נוספת: שום דבר לא מובן מאליו ביצירה של פיבר ריי
2. Boygenius – The Record
השנה מצאתי את עצמי, לראשונה מאז גיל 14 בערך, מעריץ להקה באופן שהיה חסר גבולות ותנאים. גללתי במשך שעות על סרטוני יוטיוב שבו חברות להקת בויג'יניוס עושות שטויות ביחד, גורמות אחת לשנייה לצחוק כל כך עד שהן נופלות מהכסא, מדברות בפודקאסטים על כמה הן אוהבות אחת את השנייה, מצטלמות למגזינים ומתארחות במערכונים של SNL. בשנה כל כך קשה, מכל כך הרבה סיבות, קיבלתי אושר טהור מלהתחכך בפיסות מהחברות האמיתית והמרגשת של לוסי דייקוס, פיבי ברידג'רס וג'וליאן בייקר, שלוש מהכותבות הטובות ביותר של דורן שבדרך נס יצרו אלבום שממקסם את היכולות של כל אחת מהן.
יש מספיק סיבות לכך שמדובר באחד מהאלבומים הטובים שיצאו ב־12 החודשים האחרונים. יש בו כמה מהשירים הטובים ביותר של השנה, כולל שניים משירי השנה המוחלטים שלי ("Cool About It" ו־"Not Strong Enough") צמודים אחד לשני. הוא אלבום מדהים על חברות, שכולל שיר שדייקוס כתבה על הפעם ההיא שברידג'רס שכחה לאן היא נוהגת כי שמעה שיר ארוך שהיא אוהבת ולא רצתה לעצור, ושיר שבו בייקר מתנצלת שלא הקשיבה לפיבי בתקרית שבמהלכה כמעט טבעה בחוף במליבו. הוא גם אלבום שמהדהד את החוויות הדוריות של היוצרות האלו כנשים בסוף שנות העשרים לחייהן, כשהן כבר מספיק בטוחות בעצמן כדי להגדיר את ההספק הרגשי שלהן ("Emily I'm Sorry" ו־"We're In Love") ואת האמונות שלהן ("Satanist") ועם כבר מספיק ניסיון חיים כדי להודות בכך שהן עדיין לא יודעות כלום. "אני לא רוצה למות / זה שקר / אבל אני מפחדת להיות חולה / אני לא יודעת מה זה" ברידג'רס שרה ב־"Revolution 0" חושפת את הסתירות הפנימיות שלה. להמון יוצרות בנות גילה הדבקות ברגש המיידי היה מספיק, אבל היא מעדיפה לסמן את חוסר הוודאות שלה כדבר המפחיד ביותר עבורה. זה סנטימנט שמדייק הרבה יותר את המשיכה של קהל שלם ליצירה שלהן.
ולמרות כל היופי הלוגי שיש בתוך האלבום הזה, הוא לא היה משפיע עליי בצורה כל כך חזקה ואפקטיבית ללא הפרסונה הציבורית ש"מכרה" אותו. ב־2010, כשפיצ'פורק הכריזו על האלבום ההוא של קנייה כאלבום השנה שלהם, הם החליטו לפרט רק את השערוריות שבהן היה מעורב באותה שנה, מבלי להגיד מילה על המוזיקה עצמה. המסר הטרולי שלהם על מערכת היחסים המודרנית בין מוזיקה לפרסום מתגשם במלואו ב־2023, אבל בויג'יניוס הן ההוכחה החיה על האופן שבו אפשר לעשות את זה נכון גם בתנאים כאלו. בעולם שבו התוכן הוא המלך, ולכן בתשעים ותשע אחוז מהזמן האמת רחוקה ממנו בכמה וכמה שנות אור, הבנות האלו כאילו פרצו למרחבים הווירטואלי שבהם כולנו הסתובבנו וסיפקו קרן אור של רגש טהור.
1. Sufjan Stevens – Javelin
סופיאן סטיבנס יודע דבר או שניים על טראומה. ביצירת המופת הראשונה שלו, Illinoise מ־2005, הוא ביקש מאיתנו להסתכל "מתחת למרצפות ביתי / חפשו את הסודות שאני מחביא", והעניק רמז דק לסיפור החיים המורכב שלו. כל טפח שהוא חשף בהמשך הקריירה שלו הרגיש משמעותי, בעיקר בגלל שהוא המשיך לחשוף את האמיתות האלו דרך האמנות המאופקת שלו, שבאמצעותה שיחק פינג פונג בין הדחקה לכנות, עם איזון בין קונספטים אומנותיים רחבי יריעה ועמוסים בדימויים לבין הודאות כואבות שהשאירו את המאזין חסר נשימה.
Javelin היה יכול להיות פשוט פרק נוסף בסיפור של סטיבנס, בדומה ל־Carrie & Lowell שהוציא ב־2015 לאחר מות אמו. גם ברקע לאלבום הזה יש גסיסה ופרידה, הפעם של בן זוגו אוונס ריצ'רדסון שנפטר באפריל, וגם הפעם מדובר בעובדה שחושפת אמת חדשה לגבי חייו האישיים של סטיבנס, שהצהיר בפומבי על הזוגיות רק לאחר יציאת האלבום. למרות כל אלו, סטיבנס מסרב להפוך את אלבומו העשירי לקינה נוספת, ומגיע לשירים האלו כשהוא כבר שלם עם מה שעומד לבוא, אסיר תודה על האהבה הגדולה שהייתה לו, מוכן לקבל על עצמו את העצב והכאב ולצאת מהצד השני.
יש כמובן רגעים של השתנקות מעצב במהלך האלבום. שיר הנושא מתאר רגע קטן ובלתי אפשרי של אבל, במהלכו היוצר מנסה להיזכר בריב מהעבר רק כדי לתעל שוב את הכאב שיצר, ומסתיים עם צליל פסנתר צורם שנשמע כמו סיפור שנקטע באמצע. "Will Anybody Ever Love Me?", אחד מהשירים היפים של השנה, מצהיר בקול רם על הקונפליקט המרכזי שליווה את סטיבנס לאורך כל אלבומיו, שדורש "נאמנות ללב הבוער" שלו גם כשהוא לא נמצא באור הזרקורים. את השירים האלה מלווה לחן שמשלב את כל הזהויות המוזיקליות שנאספו על ידי היוצר במהלך הקריירה שלו, מפולק אלטרנטיבי ועד אלקטרוניקה נסיונית, ומטעין אותם בחיים. כשהוא סוגר את האלבום עם "There's A World", התזכורת להמשיך לחיות בעולם שהוא עודנו קיים בו מרגישה כמו הצוואה של אהוביו המנוחים.
ובנימה אישית, סטיבנס הוציא את האלבום הזה ב־7 לאוקטובר. התגובה הראשונית שלי לאירועי הזוועה שקרו בשעות הבוקר הייתה הכחשה מוחלטת. סגרתי את החדשות, נשארתי במיטה והקשבתי לראשונה לאלבום של אחד מהאמנים האהובים עליי. שני האלבומים הקודמים ברשימה הם האלבומים שהאזנתי להם הכי הרבה במהלך השנה, אבל הזיכרון מיום האסון הנורא שהכה בכולנו לעד יתחבר לצלילים העדינים והרגישים של האלבום הזה. זה לא סתם אלבום שהתנגן ברקע – הניסיון של סטיבנס להתמודד עם הנורא מכל, ורעיונות ההשלמה והגאולה שבהן עוסקים השירים האלה פגעו לי בול בלב. כמו כל יצירה גדולה, היא גילתה לי בדיוק את מה שהייתי זקוק לו באותו הרגע, ובכל רגע אחר שחזרתי אליה במהלך החודשיים האחרונים.
מוזמנים.ות להצביע לאלבום ולשיר השנה שלכם.ן ולהאזין ללא־מצעד שנתי של הקצה שישודר ב־24/12, ביום תרומות מיוחד למשפחות החטופים
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
