ממוטטת את מסך העשן
לנה דל ריי. צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב

ביקורות

ממוטטת את מסך העשן

מאייקון מילניאלי ליוצרת מגובשת ובטוחה. באלבומה החדש לנה דל ריי דורשת שיבינו אותה

ירדן אבני 09.11.2021

נראה שלכולם יש זמן לדבר על לנה דל ריי, אבל לאף אחד אין זמן להבין אותה. המסתורין של השירים שלה היה הכוח הכי משמעותי שלה לאורך כל הדרך, אבל הוא גם העלה שאלות נוקבות מצד מאזינים רבים: האם היא עושה רומנטיזציה להתנהגות גברית רעילה? האם היא לא פמיניסטית מספיק? האם האובססיה שלה עם המיתוס האמריקאי צבוע בגוון לבן מדי? אף פעם לא היה ברור מה מהדברים האלו אמיתי ומה מהם הוא חלק מהדמות שהיא בנתה.  

אולי זאת הסיבה שבעשור שעבר מאז פריצתה, היא ספגה אש באותה מידה שבה זכתה להערכה. בתחילת דרכה, היא הייתה אחת מכוכבות הפופ העיקריות שכלפיהן הופנתה ביקורת של חוסר אותנטיות מצד תעשייה גברית ורוקיסטית. היום, מגזינים כמו פיצ'פורק מכתירים אותה ככותבת האמריקאית הגדולה ביותר של דורה; חובטים בה באינטרנט על אמירות בעייתיות, אבל באותה נשימה היא נחשבת לאייקון מילניאלי, ומתוארת על ידי דמויות טינאייג'ריות גנריות בסדרות של נטפליקס כ"אלה של עצבות".

"Bathing Black Suit" של לנה דל ריי. היא לא צריכה אישור של אף אחד

האמת המעורפלת

דל ריי תמיד בחרה לספק תשובה מוזיקלית שנשענת על אמביוולנטיות ושנשארת מעורפלת. בלהיט שהגדיר אותה ועזר לה לפרוץ לראשונה, "Video Games", היא שאלה את אהובה "שמעתי שאתה אוהב בנות רעות / האם זה נכון?" והביעה נכונות להיכנס לאיזה משבצת שדורשים ממנה להיות ברגע שייתנו לה את האישור. באלבום החדש שלה, Blue Banisters, המצב הוא שונה. "הוא אמר שהייתי רעה / בוא אני אראה לך איך מתנהגות בנות רעות" היא משתלחת בפזמון של "Black Bathing Suit" – עכשיו היא כבר לא צריכה אישור של אף אחד כדי להפגין את הצדדים השונים באישיות שלה.

אחרי שבשנת 2019 היא הוציאה את Norman Fucking Rockwell!!, יצירת המופת שלה שסיכמה את תהליך ההתבגרות שעברה כיוצרת, האלבום החדש ממשיך לראשונה מעבר למיתוס שיצרה סביבה. זה רגע נדיר בדיסקוגרפיה שלה שבו היא דורשת שיבינו אותה, מנסה להשיג שליטה מחדש בסיפור של עצמה. האלבום מורכב משירים חדשים לצד כאלה שנכתבו לאורך העשור האחרון ונשמרו בצד, ודרך הבחינה המחודשת של שלבים קודמים בקריירה שלה היא לומדת להכיר את היוצרת המגובשת והבטוחה שהיא היום.  

הקליפ לשיר "Blue Banisters" של דל ריי

סקאלה שלמה

הטיול בין התקופות השונות של דל ריי יוצר את האלבום המגוון והדינמי ביותר שלה. אם עד עכשיו כל אלבום שימש עבורה כהתמקדות בסגנון אחד עם נושאים ורעיונות שתאמו לו, כאן תקבלו את הסקאלה השלמה בעולמה הפנימי של דל ריי. זה מאפשר לה להתפרע באמת – היא מתבוססת בתוך היופי שתמיד היה ביצירה שלה ובו בזמן מאפשרת לעצמה להתנסות ברעיונות מוזיקליים שונים ומגוונים. היא הראשונה להתענג על האופן שבו התופים המגמגמים ב־"Black Bathing Suit" או החצוצרות המזככות בסופו של "If You Lie Down With Me" מכניסים צבעים חדשים ללחיים של השירים שלה.

חשוב להגיד שעל הסקאלה שבו היא פועלת יש גם צדדים משמימים ואפורים. האלבום מתחיל עם שניים מהשירים החלשים ביותר שכתבה, עמוסים במלל, מטאפורות שכבר נטחנו על ידה עד דק ואזכורים תרבותיים לא ברורים (האופן שבו היא דוחקת לפזמון אנקדוטה על השתתפות בהפגנה של Black Lives Matter מרגיש ביזארי במיוחד). זאת תזכורת לכמה מהרגעים המאוסים ביותר שלה מהתקופה האחרונה, שבהם היא פשוט ניסתה יותר מדי.  

מדובר בפתיחה הכרחית, מפני שהיא מבליטה את האופן שבו משהו משתחרר אצל דל ריי במהלך האלבום. השחרור הזה מאפשר לה להסתכל פנימה ולכתוב כמה מהשירים היפים ביותר שכתבה בשנתיים האחרונות. "Arcadia", רגע שיא באלבום הזה, מרגיש כמו נושא קלאסי שהיא ביקרה עשרות פעמים בעבר: שיר אהבה שהוא גם מכתב אהבה ללוס אנג'לס, העיר שאליה הלב של דל ריי חוזר בכל פעם מחדש. דווקא הבחירה בלמקד את הפוקוס עליה, בכך שהיא מתארת איברים בגוף שלה כחלקים שונים בעיר, גורמים לשיר להרגיש כמו משהו חדש לגמרי – הפעם דל ריי נמצאת בפרונט של השיר, בעוד שאמריקה והגברים שבחייה הם רק הרקע.

הקליפ לשיר "Arcadia". רגע שיא באלבום

למוטט את מסך העשן

לא סתם מדובר בפוטנציאל גדול ללהיט, אולי הגדול ביותר מאז הפריצה שלה. מאז אותו אלבום בכורה מיתולוגי, דל ריי נשארה במעמד של כוכבת פופ אבל לקחה דרך אלטרנטיבית עם המוזיקה שלה. במקום להמשיך ליצור להיטים, היא הרחיבה את העולם הפנימי שלה לממדים עצומים, כאלו שהמעריצים המושבעים שלה למדו להכיר יותר עם כל אלבום חדש שיצא. האלבום הזה, שמאפשר יותר מתמיד להיכנס לעולם הזה על כל פניו וצבעיו באמצעות יצירה אחת מקיפה, הוא הסיכוי הכי טוב שלה לקדם אותו בפני קהל רחב יותר. בעידן שבו פלטפורמות כמו טיק טוק מתגמלות שירים שמכוונים למקום אישי ולא המוני, השירים של לנה, שמרגישים אישיים ואינטימיים יותר, הם אלו שיכולים להפוך להמנונים הבאים שלה.

גם מבחינת תוכן, היא מרשה לעצמה למוטט את מסך העשן שיצרה ולהתעסק בעצמה יותר מאי פעם. היא כבר לא שרה על עצמה דרך סיפורים על גברים פגומים ומדוכאים, ושירי הפרידה שלה מרגישים יותר כמו מניפסט מעצים מאשר נקודת שפל שבורה. ב־"Violets for Roses" היא בוחרת לעזוב בגלל שהגבר שלה פשוט לא רואה את היופי במה שהיא עושה. "Beautiful" הוא רגע לא מתנצל שבו לנה מקבלת על עצמה את המעמד הגבוה של האמנות שלה ממקום אישי וחשוף, לא מתנשא.

החידוש העיקרי באלבום הזה הוא האופן שבו היא ניגשת לשירים שלה, כיוצרת שהיא השלם שמסכם את כל החלקים השונים ביצירה שלה. "Dealer", למשל, הוא שיר שהיה יכול להיות שייך לכל אלבום שלה מהעשור האחרון, אבל רק לנה דל ריי המגובשת והשלמה של 2021 הייתה יכולה לבצע אותו עם צרחות בטוחות ועוצמתיות, שהופכות אותו לאחד מהשיאים של האלבום. היא מצליחה להוכיח לנו, וגם לעצמה, שיש לה עוד טריקים בשרוול שהיא טרם שלפה, וזה כשלעצמו הופך את האלבום הזה לנקודת ציון חשובה עבורה.

"Dealer" של לנה דל ריי. צרחות בטוחות ועוצמתיות
מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פסטיבל המגבר
    פוסט  

    מאמרים

    משתתפות פסטיבל ה"מגבר" בוחרות את רגעי הגיטרה האהובים עליהן

    מיצירה של 13 גיטרות ועד לגיטריסטים שמחקים אותה עם הפה

    צוות הקצה 29.11.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    29 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן
  • רד אקסס בפסטיבל גרזן. צילום: רועי טרגן
    פוסט  

    ביקורות

    להסתכל לכאוס בעיניים: פסטיבל גרזן 2021

    באווירת בוטיק ולצד חוויה מוזיקלית מלאת סתירות, המחתרת התלאביבית הייתה מחושבת ומסודרת מתמיד

    ירדן אבני 28.11.2021