ברגע השיא של האלבום החדש של אנוני והג'ונסונס, היוצרת שרה מנקודת מבט של דמות נבזית שמכוונת לפגוע בה. "אני פורק את השנאה שלי / על הגוף שלך" היא שרה בפזמון של "Scapegoat", משתמשת בחושים הרגשיים הגבוהים המזוהים איתה כדי להעמיק את עולמו הפנימי של בריון ששולל את הקיום שלה ושל הקהילה הטרנסית שאליה היא משתייכת רק כי הוא יכול. האגרוף האמיתי של השיר טמון דווקא בתוך ההצהרות הבנאליות ביותר שלו. "את כל כך הריגה" היא שרה לעצמה בתחילת השיר, ומיד מוסיפה באגביות מסמרת שיער – "זה לא אישי".
לא הקשבנו בזמן
הפשטות שבאמצעותה אנוני מתארת את המציאות הקודרת שבה היא חיה מרגישה חריגה בתוך מפעל העשייה המרשים שבנתה בעשור האחרון: כאשר הוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה בשנת 2016, היא השתמשה ברעיונות מוזיקליים מורכבים כדי לתקוף סוגיות מורכבות לא פחות. היא עסקה בנושאים פוליטיים קשים מתוך אמונה שלמה שהמניפסט המפורט והישיר שלה יגרום לשינוי התודעה הציבורית. בסערה האלקטרונית והניסיונית של "Four Degrees", קינה אקלימית שנשארה היצירה המשמעותית ביותר מהאלבום ההוא, היא נשמעה כאילו היא מתחננת שנעשה משהו בנוגע לאיום הממשי שנמצא מתחת לאף שלנו.
My Back Was A Bridge For You To Cross, האלבום הראשון שלה עם הג'ונסונס מזה עשור, מוצא אותה מתמודדת עם העובדה שהשינוי שאליו קראה לא הגיע. רק בשנה האחרונה ראינו עלייה במקרי האלימות נגד הקהילה הלהט"בית בכלל והטרנסית בפרט, וממש החודש "זכינו" לחוות את היומיים החמים ביותר שתועדו על גבי כדור הארץ. בתגובה לכך, אנוני בוחרת לקחת פסק זמן מאקטיביזים וממהפכות רדיקליות חדשות ומסתכלת פנימה על מנת לבחון את עצמה.
באמצעות אמירות כמו "זאת אשמתי / האופן שבו שברתי את כדור הארץ" ב־"It's My Fault" או "אני לא מספיקה בשבילכם.ן" ב־"There Wasn't Enough", היא ממחישה את הכאב והכישלון האישיים שהיא חשה למול ההשלכות הבלתי הפיכות של המעשים שלנו על העולם. "אני לא יכולה לעצור אתכם" היא מודה בהפסד שלה לכוחות הרוע ב־"Go Ahead", השיר האלים והרועש ביותר של האלבום שבעיקר מדגיש את גרוב הסול השקט והעדין שממלא אותו בשאר הזמן, ואת דעיכת המאבק ששלט במוזיקה של היוצרת בעבר.
למה אנחנו חיים עכשיו?
My Back לא מסתכם בהרמת ידיים. יותר מדויק יהיה לתאר את הרעיונות שבו כמעבר של אנוני לשלב חדש במחאה שלה, כזה ששואל "מה עכשיו?" במצב שבו נקודת האל־חזור הגיעה ואולי כבר נמצאת מאחורינו. התשובה לשאלה, ברוב שירי האלבום, נמצאת בחיים עצמם. ב־"Sliver Of Ice", שנכתב על ימיו האחרונים של המנטור וחברה הקרוב לו ריד, היא מתארת כמה מהרגעים הקטנים והפרטיים ביותר שכתבה עליהם עד כה. דרך התחושה של קוביית הקרח על הלשון של אדם על ערש דווי, היא מקבלת הצצה לאופן שבו סדרי העדיפויות שלנו משתנים לחלוטין כשאנחנו מבינים שהסוף קרב. האיזון בין האינדיבידואל לקולקטיב מתוארים באופן ישיר יותר בשירים כמו "It's My Fault" ו־"How Am I Alive Now?" שבהם אנוני חושפת את האשמה המכרסמת שטמונה בשגרה היומיומית שלה – אל מול המראה של העולם הדוהה מול העיניים שלה היא תוהה כיצד אנחנו ממשיכים לחיות, אנושיים מדי מכדי לעצור את הרכבת מלהגיע ליעדה הסופי.
מול האשמה יש גם השלמה וקבלה, עם שירים שמייצגים גם את הפורקן הרגשי הגדול ביותר של האלבום. "Rest" הוא הרגע הסוער שבו לוחמת הצדק הנצחית מעיזה לקדש את המנוחה. ”היא תחזור הביתה” היא שרה כהכרה במעגליות ובסופיות של הקיום שלה, אבל גם כהבטחה לעצמה ולעולם שהמאבק שהיא מנהלת ישתלם בסוף, שהיא כן מזיזה לוחות טקטוניים בלתי נראים בעזרת כוח ההתנגדות שלה. כשסימפוניית הגיטרות הרכה והאיטית של הלהקה מתחילה לגעוש ברקע, הרצינות התהומית שבה אנוני ניגשת לשיר מרגישה ברורה מתמיד. תחשבו על המחיר הנפשי ששילמו זמרות כמו נינה סימון ושינייד או'קונור על מלחמות הצדק שלהן בתוך ומחוץ לשירים, וכמה חשוב שאחת מממשיכות דרכן המובהקות מאפשרת לעצמה לקחת כמה רגעים כדי לאגור כוחות.
כדי שתהיו חופשיים
כשברגעי כתיבת שורות אלו עשרות אלפי א.נשים יוצאים לרחובות ישראל כבר יותר מחצי שנה, הספקות והשאלות לגבי כוחה של ההתנגדות מול מנגנון אטום ועוצמתי עולות ומאיימות לשבור את הרוח של המחאה. מבין כל התשובות המנטליות שאנוני מספקת במהלך האלבום למצבים דומים, המנטרה הרפטטיבית שפותחת אותו מרגישה מחוברת להווה שלנו יותר מכל שיר אחר כאן. המאבק של האלבום בין הפוליטי לאישי מתחיל ב־"It Must Change". רגע של חוסר כבוד בין־אישי בסיסי בבית הראשון ("הדרך שבה אתה מדבר אליי / חייבת להשתנות") מחלחל והופך בבית השני לבעיה מוסרית שחלה על כל העולם ("האלוהים שלכם.ן מאכזב אתכם.ן"). בסוף השיר, היוצרת חושפת שהמאבק האמיתי של האלבום הוא בכלל בין הרגעי לנצחי. "האהבה שלנו / תינתז לעבר הנצח", היא שרה ומציעה מי המנצח הברור בעימות הזה – ביחד עם כותרת האלבום והשאיפה לחופש ושוויון שמגיעה בסופו, רגעים כאלו הופכים את האלבום ליצירה שמפרקת ומרכיבה מחדש את להבת התקווה שמאפשרת לרבים להמשיך ולהילחם על מה שחשוב בזמנים אפלים כאלו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
