יש רק מילה גסה אחת באלבום החדש של ג'סי ווייר, והיא אף פעם לא נאמרת במפורש. היא מצונזרת בכותרת השיר "Freak Me Now" כאילו היה מדובר בסרט שמדורג PG-13. בהמשך, כשהיוצרת הבריטית גוללת רשימת מכולת של מאהבים אקראיים בבית הראשון של "Shake The Bottle", היא משמיטה את אותה מילה בשורה על מת'יו עם המשאית, שאמנם גר עם אמא שלו אבל ידע לפצות על כך בדרכים אחרות. אחרי שנים שבהן השחרור המיני במוזיקת הפופ המיינסטרימית ביותר התבטא במחוות בוטות ולא מתנצלות, מ־"Wrecking Ball" דרך "Drunk In Love" ועד "WAP", דווקא האיפוק ה"מסורתי" יותר של ווייר, שלא מוכנה להגיד את המילה "Fuck" בשיר על אורגזמה, מרגיש אפקטיבי ומסעיר. היא מבינה שמה שאנחנו לא רואים או שומעים מרגש אותנו יותר, ורק מרמזת לנו על תחושות השחרור והאופוריה שעומדות להגיע בכל רגע.
זה מרגיש טוב, עשי את זה שוב
באלבומה הקודם מ־2020, היוצרת מצאה בדיסקו את אותה תחושת חופש שחיפשה בעצמה: בגיל 35, כשהיא נשואה עם ילדים לאהובה מהתיכון, היא הייתה מוכנה לחקור את המיניות שלה לעומקים שלא היו זמינים עבורה בשנות העשרים לחייה. היא עמדה בפתחו של שלב חדש בקריירה שלה, אחרי שאת אלבומה השלישי מ־2017 היא הקליטה תחת לחץ לעמוד בסטנדרטים דמיוניים של עולם פופ מיושן ודהוי. תוסיפו לכך את התרבות היהודית־בריטית המיושבנת שעליה גדלה, ואולי לא תתפלאו מכך שהיא ידעה לקלוע למהות ה"אופוריה מול דיכוי" של הז'אנר יותר מכל יוצרת אחרת שהחליטה להחיות אותו בשנים האחרונות. לראיה: הקהילה הלהטב"קית, אולי הייצוג הקולקטיבי הגדול ביותר של המהות הזאת בהיסטוריה של הדיסקו, כבר אימצו אותה כאייקון והפכו את ההופעות שלה לתופעת קאלט חגיגית.
עכשיו, ווייר חוזרת לסיבוב נוסף על רחבת הריקודים עם That Feels Good, והתוצאה היא אחד מאלבומי הז'אנר הטובים של הרגע. בתקופה שבה מוזיקאים קופצים בין סגנון אחד לאחר לפני שהם מספיקים להעמיק בו, ווייר ניצלה את הניסיון שצברה באולפן ועל הבמה כדי ליצור חווית דיסקו שלמה וטהורה. בשיר הנושא שפותח את האלבום, היא כבר לא נשמעת כמו מעריצה רגעית, אלא יוצרת שמחוברת לדי אן איי של המוזיקה שלה. השיר, שנפתח בקולאז' גניחות של כמה מהקולגות שלה לקהילת הדיוות (קיילי מינוג! רוז'ין מרפי!) ואפילו של אמא שלה, מכיל בתוכו את גרעין חוויית ההאזנה לעשרת שירי האלבום: קריאת ה"זה מרגיש טוב!" שמלווה אותו מזמינה אותך פנימה במיידיות, אבל מבט מעמיק מראה כיצד התמות שעומדות מאחוריה, שכוללות מיניות, חופש אישי ושחרור מחשבתי, שזורות אחת בתוך השנייה באופן טבעי – אפשר לחגוג בלעדיהן או בזכותן, הבחירה היא שלכם.ן.
עד שהפנינים יפלו
שיר הפתיחה לבדו היה יכול להרגיש כמו השורה התחתונה, אבל כאן הוא רק מתאבן שילווה את הקהל בחדר ההמתנה לפני שיקפצו ראש אל תוך המסיבה האמיתית שמתרחשת בהמשך. "Free Yourself" ו־"Pearls" פותחים אותה, המנונים מלאי תעוזה שבהם משתמשת ווייר בכל כלי שברשותה כדי להגיע לשיאים חדשים של רגש. הרגעים האלו הופכים לקלאסיקות מיידיות באמצעות ביצועים ווקאליים מופלאים שמבטאים את הדחיפות של הנושאים עליהם היא שרה, החופש שבעינוג עצמי בראשון והשוויון שטשטוש הזהויות מקנה על פני הרחבה בשני.
השיא מגיע ב־"Begin Again", גם הוא שיר אודה לחיי הלילה שמדגים כיצד הרעיונות העל־זמניים של האלבום הם בעצם רלוונטיים מתמיד למציאות שבה אנחנו חיים. כשווייר שואלת במהלכו "למה כל האהבות הטהורות ביותר מפולטרות דרך מכונות?" על גבי ביט מלא ברחשי אנושיות גועשים שיוצרת סביבה להקת האפרוביט המצוינת Kokoroko, היא לוקחת דילמת אותנטיות סבנטיזית ומעניקה לה חיים חדשים, מדגישה פעם נוספת את החשיבות האישית והפוליטית בבחירה לשמוח ולחגוג דווקא מול השגרות הכי אפורות ומאיימות.
שמחה שבאתן
החצי הראשון של האלבום פוגע בכל הנקודות הנכונות בדיוק כל כך גבוה שזה היה יכול להספיק כדי להפוך אותו לאחד מהריליסים הגדולים של השנה. זה דווקא החצי השני, שמעמיד אותו באתגר נפילת המתח לאחר הסינגלים, שהופך אותו ליצירה שלמה באמת. "Beautiful People" ו־"Freak Me On" מחכים למאזינים שיגיעו אליהם ויזהו אותם כפנינים האמיתיות של האלבום. הראפ הלבן שווייר מבצעת בהם מזכירה שירים שג'יימס מרפי היה כותב לפני 15 שנה, חדוות ריקודים מתוחכמת שמוגשת עם עיניים פעורות שמתרגשות על אמת מערבוביית האנשים שרוקדים מולן.
גזרת הבלדות אמנם מייצרת את הרגע החלש ביותר באלבום (הטריפ הופ הסבבה־בסך־הכל של "Lightning"), אבל ווייר מצליחה לפצות על כך עם "Hello Lover", שיר אהבה מקסים שמוקדש לשותפה לחיים. הקסם בהתאהבות השגרתית והפשוטה שבו תלוי כולו בהגשה שלה – צריך קול כמו שלה, שמהדהד רגשות למרחקים, כדי להבין את מימדי הרומנטיקה שטמונים ברגע שבו היא שרה לאהובה שהיא פשוט שמחה לראות אותו.
בדרכה שלה
ווייר לא ניצלה כל כך הרבה ממנעד העוצמות הווקאלי שלה מאז תחילת דרכה, וכמעט כל רגע ב־That Feels Good מאפשר לה לחזור להיות כוכבת גדולה מהחיים. אמנם השלב שבו היא נמצאת בקריירה שלה מזכיר את האופן שבו זמרות כמו ביונסה עוברות לעולם תוכן מבוגר ומלומד יותר, אבל הניצחון האישי שהאלבום מייצג עבורה מרגיש כמו הישג שמתאפשר רק בעולם הפופ החדש שנבנה על ידי דור צעיר יותר – כשהיא מסיימת את האלבום עם "These Lips" העוצמתי, היא סוגרת מעגל עם המסע שעברה בשנים האחרונות, וחוזרת להיות דיווה בדרך שסללה רק עבור עצמה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
