אחד מהסרטונים המרתקים שמסתובבים באינטרנט מתעד רגע מסיבוב ההופעות הנוכחי של סטיב לייסי. לייסי שר עם הקהל המתרחב שלו את הבית הראשון והויראלי של "Bad Habit", הלהיט שההתפוצצות שלו בטיקטוק הביאה אותו למקום הראשון במצעדים. מרוגש מהצרחות הנלהבות של המעריצים, לייסי מושיט את המיקרופון ומנסה מספר פעמים לגרום לכולם לשיר את המשך השיר, וזוכה לתגובות מבולבלות של קהל שמכיר רק את החלק שהפך לטרנד, ולא את השיר עצמו.
מדובר בתזכורת טובה שבמציאות הזאת, שבה רשתות חברתיות מתוחכמות כמו טיקטוק ממקסמות את החשיפה של הקהל ליותר שירים מאי פעם, ההצלחה עדיין לא מובטחת לכל אחד. אפשר להגיב בציניות לשינויים התרבותיים האלו, אבל הם בסך הכל עדכון מודרני של האופן שבו המוזיקה הפופולרית פעלה מאז ומתמיד. זמרים של להיט אחד הפכו לזמרים של בית טרנדי אחד, ומהצד השני של המתרס מוזיקאים ממשיכים למצוא דרכים חדשות לפרוץ את הגבולות של העולם החדש שנוצר סביבם: שניים מסיפורי ההצלחה הגדולים של השנה החולפת, באד באני ורוסליה, שגשגו בזכות היכולת שלהם ליצור מוזיקה מקורית באמצעות שיטות שמותאמות לעולמות הסטרימינג הקרים ביותר. הם זנחו את רעיון האלבום הממוקד והשלם של המאה שעברה, והוציאו אלבומים שמעוצבים יותר כמו פלייליסטים אקלקטיים שמסרבים להתמקד ברעיון אחד ליותר מכמה רגעים.
דיווה מופנמת
כמה שירים ראשונים באלבום החדש והמצופה של סיזה מספיקים כדי להבין שגם היוצרת המוכשרת נשמעת שייכת יותר מתמיד לנוף הפופ של שנת 2023. מספיק לשמוע את "Kill Bill", הלהיט שמגיע מוקדם מאוד במהלכו, כדי להבין כיצד הקול שלה הוא נשק לא קונבציונלי שעוזר לה להרגיש עכשווית ועל־זמנית באותה העת. ברגעיה הטובים ביותר, היא נשמעת כמו מה שהיה קורה אם ביונסה הייתה מבצעת רק שירים שכתבה טיילור סוויפט, עם יכולות ווקאליות עוצמתיות שמשמשות כאמצעי סטוריטלינג אינטימי במקום ככלי דיוותי וראוותני – היא לא מגישה אף שורה באופן שטוח, ולכל הברה שהיא מוציאה יש אישיות משלה שעוזרת להבין היטב מה אנחנו אמורים להרגיש בכל שלב בסיפור הנקמה המשעשע והדרמטי שלה.
בחמש השנים שעברו מאז האלבום הקודם שלה, ההצלחה של הזמרת הרגישה טריוויאלית לחלוטין ובו בזמן כמו ההפך הגמור. הקסם של CTRL נבע מהחוצניות של היוצרת שלו, כותבת שהיא האנדרדוג הנצחי בשירי האהבה של עצמה שמלאים בחוסר ביטחון ובספקות עצמיים, כמו גם בהומור ובאישיות קורנים. התזמון של הפריצה שלה לא היה יכול להיות מושלם יותר עבור מיינסטרים שמקדש יותר ויותר יוצרות מופנמות ולא מפוארות, ועם כל להיט שהוציאה מאז (כולל "Kiss Me More" שזיכה אותה בגראמי ראשון בקריירה) היא נשמעה עוד יותר כמו דמות רלוונטית וחשובה בפופ העולמי.
מלמולי זרם תודעה
SOS, שיצא בחודש שעבר אבל כבר מאיים להטיל צל ענק על כל 12 החודשים העומדים בפנינו, מצליח לעשות סדר בין כל הגחמות המוזיקליות שחולפות בראשה מבלי לוותר על הזהות שלה כיוצרת. ה־R&B העכשווי של שירים כמו "Seek & Destroy" ו־"Notice Me" אמור לשמש כבסיס אזור הנוחות שלה בשלב הזה, אבל היא מתייחסת אליו כמו קנבס נקי שמאפשר לה להתפרע עם ביצועים שנשמעים לעתים כמו אימפרוביזציות ג'אזיות שנעשו בטייק אחד. "Blind" הוא שיא שמדגים בדיוק את היכולות האלו – השורות שלה נזרקות בפלואו מהיר ומדוד, מרגישות כמו מלמולי זרם תודעה שמערפלים את המוח שלה עד למצב של חוסר וודאות מוחלט.
משם, היא מגיחה בקלות לפינות שונות בסקאלה של היצירה שלה: לצד רגעי האינדיווידואליזם של "SOS" ו־"Smoking On My Ex-Pack", קטעי ראפ שמרוכזים בחיזוקים עצמיים וגילויי נקמה ושברון לב שכאילו נשלפו היישר מיומנה האישי, היא חוקרת את הצדדים התמימים וה"נקיים" יותר של הכתיבה שלה בבלדות פופ טהורות כמו "Gone Girl". הפופ־פאנק של "F2F" מוכיח שהיא יכולה לסטות לחלוטין מאזור הנוחות ועדיין למצוא את הדרך להישמע טבעית ואמינה גם כשהיא מתעסקת בז'אנר הטרנדי ביותר של הרגע.
המעברים הסגנוניים האלו היו יכולים להרגיש מסורבלים אם סיזה לא הייתה נעה עם תחושה מרשימה ומרעננת של ביטחון לכל אורך האלבום. זה אפילו יותר מרשים כשמבינים כמה היא ממשיכה להעמיק באופן כנה וגלוי בשדים הפנימיים שלה. היא מעניקה זרקור חושפני לעבר בעיות דימוי הגוף שלה ב־"Special" העדין והשברירי, אבל דואגת גם להרים את עצמה ואת הבחירה שלה לבצע שינויים קוסמטיים בגוף שלה ב־"Conceited". העיסוק שלה במערכות יחסים מרגיש כמו רכבת הרים מטלטלת: היא מתחילה את האלבום עם נקמה, ממשיכה עם תחינות נואשות לקרבה אמיתית ("אני לא רוצה להיות החברה שלך / רק רוצה להיות האדם שלך" היא שרה ב־"Notice Me") ומתענגת על רגעים חולפים כאלו בשירי אהבה אופוריים ומרחפים כמו "Snooze". ההתחלה של "Nobody Gets Me" מדגימה כיצד באים לידי ביטוי הרגעים הבודדים והכואבים ביותר של היוצרת באלבום – היא מרגישה הכי לבד כשהיא בשיאה של סצנת סקס מופרעת במלון יוקרתי, לא מצליחה להפסיק לחשוב על האקס האנונימי שאיבדה.
בתנאים שלה
פתיחות כזאת מייצרת הזדהות עמוקה מצד הקהל שלה ומבליטה אותה בתקופה שבה כל מוזיקאי מצליח מתעד את החיים הפרטיים שלו עם שכבות הגנה ופילטרים רבים. הקשיים המנטליים שהעיבו על תהליך יצירת האלבום וגרמו לעיכוב ביציאה שלו שותפו על ידה לאורך כל הדרך, והפכו לחלק מהקסם של התוצאה הסופית – זאת יצירה שאמורה להרגיש כמו אסופה של שירים וסינגלים שהוקלטו לאורך חמש שנים, ויכול להיות שזה מה שהופך אותה באוזניי למוצלחת יותר מאלבומיה הקודמים, שנקודות החולשה שלהם נבעו מהניסיונות לייצר קונספטים אחידים עם תמות ומסרים.
יש חסרונות ברורים לפורמט הזה, במיוחד כששירים כמו "Low" מרגישים כאילו הם נכתבו עבור תקופות אחרות שתוקפן פג, אבל דווקא ההרגל המגונה ביותר שבו מרגיש כמו הבחירה הנכונה עבור סיזה. כמה מהלהיטים הגדולים ביותר שהוציאה בשנים האחרונות מצאו את מקומם בסוף האלבום הזה, ככל הנראה כדי לצבור עוד האזנות בפלטפורמות הסטרימינג, והשיאים שהם מספקים לאחר אלבום שמלא ברגעי כתיבה יוצאי דופן רק מחזק את ההצלחה שלו. כשיצא ב־2020, "Good Days" הרגיש כמו התגלות, הרגע שבו הכשרון של סיזה מממש את מלוא הפוטנציאל שלו. עכשיו, הוא משמש עבורה כסיבוב ניצחון בסופו של אלבום שלם שעושה זאת, הוכחה סופית שהיא מסוגלת להצליח בעולם הפופ בתנאים שלה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
