בספטמבר 2019, מיצקי סיימה בניו יורק את מסע ההופעות שקידם את האלבום הקודם והמופתי שלה, Be The Cowboy. לקראת הסוף, היא הודיעה שההופעה הזאת תהיה האחרונה שלה אי פעם. בשבועות שלאחר מכן היא אישרה את מה שקרה בפועל – אחת היוצרות האלטרנטיביות החשובות של השנים האחרונות חשבה ברצינות על פרישה מעולם המוזיקה.
הערצה חונקת
גם אם הסיפור הזה הכניס את הקהל שלה להלם, היה היגיון מסוים שקדם לו. היוצרת היפנית־אמריקאית סוגרת עשור שלם של פעילות בימים אלו, אבל נמצאת בסך הכל בתחילת שנות השלושים לחייה. למעשה, האלבומים שהוציאה בזמן הזה ליוו תקופת התבגרות של גילוי עצמי מבלבל וחסר וודאות, וההצלחה שלה דרשה ממנה להיחשף לקהל שהתרחב עם כל אלבום חדש שהוציאה. תוסיפו את העבר שלה בתור בת לדיפלומט שעברה בין שלל מדינות לאורך כל ילדותה, ואולי זה לא ייראה כזה מפתיע שמיצקי רצתה לעזוב את עולם המוזיקה התובעני לטובת חיים יציבים יותר.
אם הסיפור האישי שלה לא מספק הסבר הגון, האלבום החדש שלה, Laurel Hell, מכיל אסופה שלמה של שירים על יחסים לא בריאים בין קהל ליוצרת. לאורך האלבום היא מתארת את אור הזרקורים כמקום שהוא הכול חוץ ממואר. שירים כמו "Everyone" מייצגים את הנכונות הראשונית שלה לקבל את האפלה בידיים פתוחות, מוכנה לתת מעצמה כמה שיותר בכדי להתעטף באהבת הקהל. הרגעים הרעילים מגיעים במהרה: ב־"Love Me More" היא מתחננת לאהבה שתמלא ותטהר אותה, גם אם היא אף פעם לא מצליחה לספק אותה. ב־"Should've Been Me" היא חוששת מלספר על הרגעים הטובים והשלווים שלה, ודורשת במקום לקחת על עצמה את הצרות של אחרים.
אם באמת היה מדובר באלבום האחרון בקריירה שלה, מדובר היה בתיעוד של סיפור חשוף וכואב שנגמר עם הגיבורה שלו מרוקנת ומותשת. "לא נשאר שום דבר בשבילך" היא שרה בשיר שמרגיש כמו הסיכום של הנרטיב הזה. ברגע קודר וקהה חושים, היא מרגישה כמו נביאת זעם שלא נותרה לה ברירה אלא להעביר הלאה את דבר האל שממלא אותה, עד שלא נשאר לה מה לתת.
ואז ממשיכים לחיות
להתייחס רק למוטיב הזה באלבום יהיה לספר חצי מהסיפור שלו. בפועל, המציאות כפתה מסלול אחר על החיים של מיצקי – העסקה שלה עם חברת התקליטים חייבה אותה להוציא אלבום נוסף לפני שהיא יכלה לעזוב. אם זה לא מספיק, העבודה על האלבום, שהתחילה ב־2018, נמרחה והתעכבה לאחר שהמגפה שלחה את היוצרת להסתגר בבית יחד עם שאר העולם.
השנתיים שבהם האלבום שרה בבישול ארוך גרמו למיצקי להעמיק את המרחב של השירים שבו. בזכות כתיבה פואטית ומעורפלת, היא מצליחה להכניס לטקסטים שלה מוטיבים נוספים שמתקיימים בהם מבלי להעמיס על האלבום ככלל. "Working for the Knife", הסינגל שעדיין מרגיש כמו היילייט מובהק כאן, היה יכול להיות גם שיר על בדיחת התהילה, אבל חבויה בו תקווה מפוכחת. "חשבתי שאני אהיה גמורה בגיל עשרים / עכשיו בגיל 29 / הדרך שלפניי מרגישה אותו הדבר" היא מספרת באחד הרגעים הכי מעוררי הזדהות באלבום, ומוסיפה באופטימיות "אולי בגיל 30 / אמצא דרך להשתנות".
רגעים כאלה מדגישים כיצד הסיפור של האלבום הפך לעגול ומורכב יותר בזכות העיכובים ביצירתו. מיצקי המשיכה מעבר לסחיטה הרגשית שעברה 2019, והוסיפה לשירים שלה את השיעור החשוב שכולנו למדנו בתקופת הסגרים – החיים מחורבנים, ואז ממשיכים לחיות. בלי הנרטיב הקטן ומעורר ההזדהות הזה, השירים האלה היו לוטים באפלה מוחלטת. במקום, רגעים קטנים של אנושיות מספקים פיסות אור הכרחיות. "I Guess" עומד בניגוד מוחלט לכל רגעי הייאוש שהגיעו לפניו, ובמהלכו מיצקי מביטה בהשלמה על פרידה מהעבר. "בלעדיך / אני לא יודעת עדיין איך לחיות" היא שרה ספק לאהובה, ספק לקהל שלה, ולראשונה שמה את עצמה לפני כל דבר אחר.
פרשת דרכים הכרחית
המעטפת המוזיקלית של Laurel Hell שומרת על אחידות שחיונית על מנת לתפוס את המצב המנטלי ההפכפך של היוצרת. אסתטיקת הדארק אייטיז הגותית שהיא מאמצת כאן שומרת על הגוון המדוכדך שלה גם כשמיצקי מאפשרת לשירים שלה להתפתח ולקבל אוויר לנשימה. הכתיבה הנפלאה שלה גורמת לכל שיר להרגיש כמו תוספת משמעותית לקטלוג הנרחב שלה. אפשר לדמיין בקלות את העננים שהופכים להרים כשהיא מביטה עליהם מלמעלה בשיר הפתיחה, או את סערת הברקים המתקרבת שהיא מתארת ב־"Heat Lightning".
הכל עובד ומהנה, אבל לרוב זה מרגיש כאילו היא משתמשת בדרכים מוכרות כדי להגיד את מה שהיא רוצה. הכיוונים החדשים שהיא מנסה, כמו השאיפה שלה להרחיב את הזיקה הפופית בשירים כמו "The Only Heartbreaker" או לעסוק במיניות ברגישות נדירה ב־"Stay Soft", מרגישים כמו התקדמות בצעדים קטנים מדי אל עבר שטחים חדשים. בסוף האלבום הזה, היא עדיין מרגישה כאילו היא נמצאת על פרשת דרכים, מנסה להבין לאן להמשיך מכאן.
במובן מסוים, אולי מדובר בשורה תחתונה הכרחית. היא סיפרה בריאיונות שהיא רצתה ליצור "אזור אפור" בשירים האלה, מקום שבו רגעי השפל והשיא בחיים שלה עומדים זה מול זה, שני חלקים מאותו השלם. במקום לסיים עם שיר שמושך באופן חד משמעי לאחד מהכיוונים האלו, "That's Our Lamp" מסיים את האלבום עם פייד אאוט שמציע את האמביוולנטיות בה מיצקי מתעטפת בכל רגע כאן. יש הרבה כוח בבחירה של מיצקי לא לבחור, הבנה בוגרת שיש לה עוד הרבה זמן להבין מה הצעד הבא שלה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
