עבור האלבום השני שלו.ה, ג'ואנה סטרנברג הקליט.ה את השיר הראשון שכתב.ה אי פעם. "She Dreams", עם שברון הלב הקווירי שבו ומלודיית הפסנתר שנשמעת כאילו נגנבה ממעמקי המגירות של פול מקרטני, אכן מרגיש מחובר לאינסטינקטים ראשוניים של אמנ.ית בתחילת דרכו.ה. השיר מגיע מאוחר מאוד באלבום, כמה רגעים לפני סיומו, אולי כדי לאשש את התחושה שצפה לאורך כל ההאזנה ל־I've Got Me – השירים בו מכוונים להיות פשוטים ומיידיים, להישמע כמו קלאסיקות ישנות ששמות במרכזן את הרגשות והרעיונות שהפכו להיות מובנים מאליהם בעידן המתוחכם והפוסט־פוסט־פוסט מודרני שבו אנחנו חיים.
סטרנברג, שנולד.ה לשושלת מרשימה של מוזיקאים ניו יורקרים ולמד.ה מוזיקה קלאסית וג'אז באחד מהמוסדות החשובים ביותר בעיר, מצליח.ה לייצר באלבומו.ה החדש מוזיקה על־זמנית שמערבבת פולק, ג'אז ופופ קלאסי שחוצה את גבולות הנוסטלגיה הזולה. הוא/היא לא רק מרפרר.ת ליוצרות.ים אהובות.ים כפי שכותבים.ות רבים.ות עשו בשנים האחרונות (תחשבו על בויג'יניוס ושריל קרואו, קליירו וג'וני מיטשל או אוליביה רודריגו ואלביס קוסטלו), אלא מציג.ה תבניות כתיבה מסורתיות כדרך הטובה ביותר, אולי היחידה, להעביר את מה שהוא/היא רוצה להגיד.
דיסוננס שובר לב
המשימה הזו ברורה כבר מפתיחת האלבום. בפחות משתי דקות, "I've Got Me" מספק את אחת מהמנגינות המדבקות ביותר שתשמעו כאן, אבל הטקסט שמלווה אותה חושף במהירות כמה מהשדים שרודפים את הלחנים המתוקים והנעימים של סטרנברג. "כל הטעויות, הפגמים והשקרים שלי / הם אך ורק באשמתי" הוא/היא שר.ה על הטראומות והספקות העצמיים שעומדים מאחורי המנטרה החוזרת שבכותרת השיר ובפזמונו. "קח.י את קופסת רגשות הביטול העצמי / תנעל.י אותה והניח.י על המדף" הוא/היא מציע.ה לעצמו.ה, משתמש.ת בחוכמת הקאנטרי העתיקה שאימצ.ה לתוך השיר כדי למצוא בתוכו פתרונות מודרניים לבעיותיו.ה.
שירים כמו "Mountains High" מייצרים תחושה אינטימית, כאילו נתלשו היישר מהיומן האישי של סטרנברג, אבל התובנות המעמיקות שלו.ה לא מוקדשות אך ורק לקונפליקטים פנימיים. ב־"People Are Toys To You", הוא/היא מבטא.ת את הכאב הרב שספג.ה מאהוב.ה מהעבר ("אני כל כך שמח.ה שפגשתי אותך / עזרת לי לראות כמה אני שונא.ת את עצמי") באותה מידה של ישירות שמאפשרת לו.ה להתפכח מהמצב שאליו נקלע.ה. הגישה הסוויפט־ית הזו מתרככת בשיר נוסף שמתאר סיטואציה רעילה. הצלקת שמלווה את "Stockholm Syndrome", שיר שהפך לחביב הקהל בהופעות של סטרנברג, מרגישה הרבה יותר טרייה. "כשאמרת להתראות / אפילו לא בכית / האם ידעת כל הזמן / שתעשה לי עוול" הוא/היא תוהה שבור.ת לב, גורמ.ת לחרוזים הממגנטים שלו.ה ולזמזומי ה"דה דה דה" שסוגרים את השיר להרגיש כמו דיסוננס אדיר לעומת מה שקורה בלבו של השיר.
הכל בסדר
בשנים האחרונות, נראה שחלק גדול מיוצרי האינדי האמריקאיים מנסים לשמור על זה פשוט. מעבר לסביבה הסוציו־פוליטית שאליה הם מגיבים בצעד הזה, שקט מהורהר אל מול סערת החרא שמאיימת לבלוע את העולם, מדובר גם בתגובת נגד הגיונית אל מול מה שקורה במיינסטרים. כוכבי הפופ הגדולים מנסים לעשות הכל מוזר, להכניס כמה שיותר לחנים וסגנונות לשיר אחד, לחרוג מהמצופה. הדבר היחיד שאפשר לעשות מול כל זה הוא לייצר אלטרנטיבה מופנמת ורגועה, שחוזרת אל ההוקים הגדולים והרגשות העזים של המנוני הפופ הגדולים של המאה ה־20.
סטרנברג הולכ.ת רחוק יותר ומביט.ה עמוק יותר מכל קודמיו.ה. ההשכלה המוזיקלית שצבר.ה מאפשר.ת לו.ה להוציא את המיטב מכל צליל פסנתר ופריטת גיטרה. כאדם שאובחנ.ה עם אוטיזם במהלך נעוריו.ה, הוא/היא מתמקד.ת בכמה מהשירים הטובים ביותר כאן ברגש מזוקק אחד שמציף אותו.ה. ל־"I Will Be With You" מספיקה רק שורה חוזרת בפזמון כדי לגרום לכל מי שמאזין להרגיש ביחד עם סטרנברג את האהבה חסרת התנאים שלו.ה. ב־"Drifting On A Cloud" העליז והמאושר, הוא/היא גורמ.ת למחשבות החיוביות שעוברות בראשו.ה להרגיש כמו קרן אור נדירה שחוצה את הרגשות החשופים שסובבים אותה. כש־"The Human Magnet Song" ו־"The Song" סוגרים את האלבום עם מהלכים קצת יותר מורכבים (סולו גיטרה, רחמנא ליצלן) זה מרגיש כמעט כמו חטא עצום אל מול ההישגים של שאר השירים שבו – בתקופה שבה הכל מרגיש מעורפל ומחניק, סטרנברג מוצא.ת את היופי הטהור שבבהירות, מישיר.ה את המבט אל הרגשות הבסיסיים ביותר בחייו.ה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
