לסיכום שירי השנה שלי נתתי את הכותרת "למצוא את האור". זאת הכותרת שהייתי נותן לכל השנה המוזיקלית שעברה עלינו: בין שבאלבומים או בשירים, זאת הייתה שנה שסימלה יציאה מענן הדיכאון שכולנו היינו שרויים בו.
במקום רחמים עצמיים וייאוש, קיבלנו מוזיקה שמוכנה להתמודד בדרך כזו או אחרת עם צרות העולם, מהמציאות הפוליטית המורכבת, דרך משבר האקלים ועד אובדן אישי של קרוב משפחה או חבר. מוזמנים לקרוא על 20 אלבומים לועזיים מהשנה החולפת שילכו איתי הלאה:
Poppy – Flux
פופי, האנדרואידית שהפכה לכוכבת שיוצרת תערובת של מוזיקת אלקטרו־פופ עם מטאל, הוציאה השנה אלבום חדש, שהוא לפני הכל האלבום של מוריה פררה, היוצרת מאחורי האלטר אגו. כל שיריו עוסקים בחיים שלה לאחר שהשתחררה ממפיק ושותף מוזיקלי שניצל וסחט אותה רגשית. היא זועמת מצד אחד, דורשת שיתייחסו אליה כאדם אמיתי ולא רק כפרסונה, ומהצד השני היא בטוחה מתמיד להשמיע את הקול שלה, ללמוד לבסס את הדמות שלה על אמיתות שטמועות באישיות שלה.
Flux הוא בדיוק ההפך מחוסר היציבות והנזילות שהיו במוזיקה שלה עד כה. היא בחרה בפופ־פאנק כסגנון המרכזי שסביבו נעים השירים שלה, והבחירה הזאת מאפשרת לה ליצור את המוזיקה הנגישה ביותר שיצרה עד כה, מבלי לאבד את המודעות והאינטליגנציה שמאפיינים את ז'אנר ההיפר־פופ שממנו הגיעה. פופי למדה השנה את אותו שיעור שלמדה צ'רלי XCX, דמות מרכזית אחרת בז'אנר, כשהוציאה השנה את אחד מהשירים הלהיטיים ביותר שיצרה בשנים האחרונות. לפעמים הדרך היעילה ביותר לפרק מוזיקת פופ היא לקבל את היסודות שלה במקום להתנגד אליהן.
לקריאה נוספת: האלבום החדש של Poppy מוציא אותה לחופשי
Dijon – Absolutely
בתחילת השנה הזאת, חשבתי שמוזיקת הפופ שתצא במהלכה תהיה נזילה, מקפצת בין ז'אנרים לפי גחמות היוצרים שלה. בפועל, המיינסטרים נע לכיוון מהורהר ושקט יותר. בכל זאת, אמנים כמו דיז'ון מוכיחים שהחזון המוזיקלי של הדור החדש של יוצרי פופ הוא עדיין פרוע וחסר גבולות. באלבומו האחרון, המוזיקה שלו נעה על הסקאלה שבין אינדי חריג לפופ להיטי, ומושפעת מאמנים כמו פרינס, ברוס ספרינגסטין ובון איבר.
אצל מוזיקאים דומים, התנועה בין שלל הסגנונות שמשפיעים עליהם היא לא יציבה במכוון. אצל דיז'ון קיימת מהות אחרת באופן שבו הוא זז במרחב המוזיקלי של היצירה שלו. חיבור בין שיר אינדי־רוק בועט לבלדת סול רכה מבוצע על ידיו באורגניות, כמלאכת מחשבת מתוכננת. אפילו השירים הקצרים ביותר באלבום מקבלים יחס של יצירת מופת. דיז'ון רוצה שתתקרבו פנימה ושתשימו לב לכל הפרטים הקטנים שהוא מפזר בשיריו, שבזכותם ההאזנה ל־Absolutely הופכת לחוויה מענגת.
לקריאה נוספת: מונטאז' ההתנסויות המהפנט של Dijon
Indigo De Souza – Any Shape You Take
האלבום של אינדיגו דה סוזה הוא אחד מאלבומי האינדי המגוונים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. דרך התקרבות לבסיס הז'אנר היא מראה את הפנים הרבות שלו, ועוברת בטבעיות בין מוזיקת גיטרות כבדה, אינדי־פופ חלומי ודיסקו מריר־מתוק.
יש הגיון בבחירה שלה להתחבר אל הפשטות שנמצאת על פני השטח. היא חווה את הסיפורים שהיא מספרת באופן מאוד פיזי. רגעים שבהם היא מנסה להתקפל ולהיעלם, או כשהיא מתארת את האקס שלה כ"אפל יותר ממוות" נצרבים היטב בדמיון. כשהיא שולחת ידיים לאחוז באהובה ב־"Hold U", מיני־להיט מהאלבום, אפשר להרגיש את התלות שלה בדמויות שהיא יוצרת.
רגע השיא מגיע ב־"Real Pain", שיר שנחצה לשניים על ידי קטע מעבר מבריק. ברגע אינסטרומנטלי מצמרר, דה סוזה משמיעה קולאז' אנושי של צרחות – הקלטות של רגעי כאב שמעריצים שלחו לה לבקשתה. זה רגע נדיר שבו היא מוכנה לחשוף את הכאב ששוכן באופן תמידי מתחת למוזיקה שלה, רגע שמאיר כל שיר שהגיע לפניו ושיגיע אחריו באור שונה.
Moor Mother – Black Encyclopedia of the Air
לקראת סוף האלבום החדש שלה, מור מאת'ר נשמעת כאילו היא מנסה לעצור את הזמן מלכת ונכשלת נחרצות. "נלחמתי כבר עבור שעונם של העשירים / שעונם של העניים / שעון העיר ושעון הכפר" היא מספרת, ונשמעת כאילו היא לומדת לראשונה שלזמן יש משמעות שונה עבור אנשים שונים. כל מילה בטקסטים שלה נמצאת תחת כובדה של היסטוריה שלמה, ועל כתפיה יושבים מורשת מלאה באבות קדמונים שלוחשים לה באוזן.
באלבום הזה, יותר מאי פעם, המשקל ההיסטורי הזה מועבר גם דרך המוזיקה. אם עד עכשיו יצרה בעיקר על מצע ג'אז, ז'אנר שאמנם גם בו מושרש הקשר היסטורי משמעותי, דווקא הפקות ההיפ־הופ האבסטרקטיות של Black Encyclopedia of the Air נשמעות כמו המעטפת המוזיקלית הטובה ביותר שהוצמדה לגוף היצירה שלה.
אלמנט הזמן בהיפ־הופ חשוב גם הוא. הסמפולים העתיקים וההישענות על מוזיקה אפריקאית מועברים כאן דרך עיבוד שמפורר אותם לרסיסים ובונה אותם מחדש, מלווה באופן מושלם משוררת חדשנית שמתמודדת עם הצורך להסתכל אחורה כל הזמן. זה גם מה שהופך את האלבום הזה לאחד מיצירות המחאתיות הטובות ביותר ששמעתי השנה. העיסוק שלה בפוליטיקה נובע מהיכרות מלומדת וכואבת של ההיסטוריה השחורה באמריקה – היא מכירה יותר מדי מקרוב את צלקות העבר מכדי להאמין בעתיד טוב יותר.
Ian Sweet – Show Me How You Disappear
מהרגע הראשון באלבום החדש של איאן סוויט, היא דורשת ממך להתמסר לדמיון הפראי שלה. את שלושת השירים הראשונים שלו היא מעבירה בלבחור את הענן האהוב עליה, לשתות את הנהר שהיא שוחה בו, ולתאר את הגוף שלה כחרב שמתחדדת ככל שמתעלמים ממנה. אלו תיאורים יצירתיים ופסיכדליים שמצטיירים במהירות בתוך הראש, והאופן שבו סוויט חווה אותם הוא המטען הרגשי שמניע את השירים שלה.
היופי של האלבום הזה מגיע בחלקו השני, שבו סוויט מתעלה מעבר למופשט אל חוויות אישיות יותר. גם כשהיא דורשת מעצמה להשתפר ב־"Get Better", או כשהיא נאבקת בהתאהבות חסרת תקנה ב־"Dumb Driver", הכובד של התחושות שלה מועבר דרך ביצוע עמוס בנשימות, שמזכיר את ביורק בשיאה הרגשי. זאת רק ההתחלה עבור סוויט, יוצרת שלא לוקחת אף צליל שהיא מפיקה כמובן מאליו.
Faye Webster – I Know I'm Funny Haha
לאורך כל האלבום החדש שלה, פיי וובסטר רוצה לספר לנו על מה שהיא מרגישה. התחושות הכי חזקות שמועברות דרך השירים שלה הן אלו שלא נאמרות במילים: פזמון של מילה אחת בשיר "Sometimes" שולח אותנו לנסות להרגיש מה מטריד את המוח המהורהר שלה; אפשר להבין איך היא מדחיקה את הרגשות שלה אחרי פרידה רק כששומעים את הדרך המהירה והחצי רצינית שבו היא שרה שהיא כבר לא מאוהבת; רגע אחד שבו אחות של בן־זוגה צוחקת ממנה זוכה לתגובת "חחח" מילולית מוובסטר, שמעידה על חוסר הביטחון שנמצא בסאבטקסט.
גדל פה דור שלם של יוצרות ויוצרים שאוהבים להסביר את עצמם לדעת, להיות מודעים לכל הרגשה בכל רגע. וובסטר מוכיחה שעדיין אפשר לעשות את זה אחרת, והשירים שלה מונעים על ידי רגשות שמבעבעים מתוך הערפל המנטלי שהיא נמצאת בו. זה מצב שמרגיש הרבה יותר קרוב למציאות שלנו, בה השפה נהיית יותר ויותר מקוצרת ומהירה, עם סמלילים וראשי תיבות שמשטחים את הרגשות העזים ביותר לשפה של אפס ואחד.
Parannoul – To See the Next Part of the Dream
שמעתי השנה כמה וכמה אלבומים שמכוונים לחזור אל הסאונד של מוזיקת האינדי של תחילת שנות האלפיים. האלבום השני של פראנול הוא המפואר מבין כל אלו, וזה בגלל שהוא לא מכוון לצלילים ספציפיים כמו שהוא מנסה לשחזר תחושה שלמה: כיצד זה הרגיש להיות מכוסה על ידי הרעש המלוכלך של גיטרות שבוקע מרמקולים גרועים בחדר שבו גדל. ההפקה העשירה שלו, שלא מפספסת אף צליל של מצילה או מכת דיסטורשן, מזכירה את מה שהסטרוקס עשו בתחילת המאה לרוק אלטרנטיבי – הוא הופך את המוזיקה שעליה הוא גדל למוצר מושלם ו"נקי", בדיוק כפי שהיא נתפסה באוזניו כשגדל עליה.
פראנול הוא אדם אלמוני מדרום קוריאה שלפי עמוד הבאנדקאמפ שלו גדל על סצינת האינדי של העיר שלו. "המוזיקאים שהערצתי נעלמו מהאינטרנט" הוא כתב בדף האלבום שלו, "הם חיים את החיים שלהם היום". יש בו ערגה לאינטרנט של פעם, כזה שלא היה רק שטח להתכתשויות ולשנאה, אלא שימש ככלי המרכזי של נערים ונערות להיטמע בנצח, להיות אמיתי ומשמעותי בשביל מישהו אחר בעולם.
האלבום הזה, אם כן, הוא הצלחה היסטרית עבור פראנול – אלבום שנכתב על ידי אדם שרוצה להיזכר רק כרעיון, כמיתוס, ושהמוזיקה שהוא יוצר תייצג את מי שהוא במרחב הוירטואלי. בעידן שבו דמויות ציבוריות מתעדות את עצמן באובססיביות, האלמוניות שלו מהדהדת יותר מכל סרט דוקומנטרי על כוכב הפופ הלוהט של הרגע.
MIKE – Disco
החל מ־2018, מייק מוציא בכל שנה אלבום ב־21 ליוני, היום שבו אמו נפטרה. כך, כל אלבום חדש שיוצא מתעד פרק נוסף בתהליך ההתאבלות של הראפר מניו־יורק. Renaissance Man מ־2018 היה אלבום מסומם ואבוד באפלה מוחלטת; Tears of Joy מ־2019 היה שפל המדרגה הנפשי של מייק; ו־Weight of the World משנה שעברה היה אלבום ההתפכחות שלו, הרגע שבו הוא יכול היה להסתכל לכאב בעיניים לראשונה.
באלבום שהוציא השנה, Disco!, זאת הפעם הראשונה שבה אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. מייק לא רק מפוכח כאן, הוא גם מוכן להגיד בקול את השיעורים החשובים שלמד בשנים האחרונות. הניסיון שלו הוא עדיין רק חלק אחד מתוך זרם התודעה המתעתע של המילים שלו, אבל אפילו הצד הטכני יותר בהגשה של מייק מציג ראפר בטוח ומגובש יותר. מייק מתגלה כאן בשיא כוחו, עם ראפ מושחז שמחליף פלואו ומקצבים לפי צורך.
גם בגרסה מוארת יותר, הוא עדיין מקרב את המאזינים ללב שלו. אפשר לשמוע אותו מתנשם בהתרגשות, חושב במהירות על הדבר הבא שהוא הולך להגיד או חווה רגע נדיר של הארה תוך כדי השיר, וזה חזק יותר מכל משפט שהוא יכול להגיד. מייק הוא מסוג המוזיקאים שמעדיפים להרחיב את היצירה שלהם לצדדים מאשר לדחוף אותה קדימה. לנו רק נשאר לחכות ל־21 ביוני 2022 כדי להבין מהו הצעד הבא שלו.
Kali Uchis – Sin Miedo (del Amor y Otros Demonios)
האלבום הזה יצא ממש בסופה של 2020, אבל 2021 הייתה ללא ספק השנה של קאלי אוצ'יס. הלהיט הגדול שלה מתוך האלבום, "Telepatia", הפך לסנסציית טיקטוק והפך את אוצ'יס לסיפור הצלחה בזכות עצמה. היא לקחה באלבום הזה הימור ענק, התרחקה מפיוז'ן ההיפ־הופ והאינדי־פופ עליו נשענה באלבומיה הראשונים, ויצרה מוזיקת פופ שנשענת הרבה יותר על השורשים הקולומביאניים שלה, עם שפה שמשלבת אנגלית וספרדית באופן יצירתי ומהנה.
הבחירה הזאת מאפשרת לאוצ'יס להיפתח ולהביא עצמה באופן אישי וחשוף בשירים שלה. נקודת הפתיחה של האלבום הזה הוא פרידה מאהוב לשעבר שלא הצליח להבין לעומק את היוצרת הצעירה, מה שמוביל אותה לצאת למסע שלם של גילוי עצמי. גם המוזיקה שהיא יוצרת מזמינה את המאזין להביט עמוק יותר אל תוך הנשמה שלה, והמשפטים באנגלית שהיא זורקת מדי פעם תופסים את תשומת הלב, גורמים לך לרצות להבין על מה היא שרה בספרדית. לא סתם בעטיפת האלבום היא מציגה עצמה כדמות שמימית – אחרי שניסתה לכוון באלבומים קודמים למכנה משותף מוכר יותר לקהל האמריקאי, אוצ'יס דורשת להיתפס כנשגבת בזכות המוזיקה שהיא באמת רוצה לעשות. היא מצליחה בכך מעבר למצופה.
Lambchop – Showtunes
כבר היה נראה שקורט וגנר התמקם בנוחות בפרסונה המוזיקלית החדשה שלו. בשנים האחרונות, הוא עדכן את האלט־קאנטרי שלו והעביר אותו לעולם אלקטרוני לחלוטין, שבו הוא יכל לתרגם את האבסטרקטיות של הטקסטים שלו לכדי יצירות סינתטיות, אמביינטיות והורסות מיופי. Showtunes, האלבום הקטן והחדש שלו, שומט שוב פעם את הקרקע היציבה מתחת ליצירתו, ומציג שלב חדש באבולוציה המוזיקלית שלו.
אפשר לטעות לרגע ולחשוב שמדובר בחזרה למקורות עבור וגנר. יחד עם הרכב חדש לחלוטין, שכולל את ג'יימס מקניו מיו לה טנגו, מדובר במוזיקה הכי "חיה" שנשמעה באלבום של לאמבצ'ופ בשנים האחרונות. המוזיקה הזאת פועלת מתוך העולם המוזר שווגנר טיפח – הכלי המוביל של השירים האלו הוא ה־MIDI של היוצר הוותיק, ושאר הכלים שמנגנים סביבו מתכופפים ומתעוותים ביחד איתו.
התוצאה היא כמה מהשירים הפחות יציבים והיותר יפים שנכתבו על ידי וגנר. האסתטיקה החדשה הזאת בעיקר מחמיאה לכתיבה שלו, שהיא תמיד מהפנטת ומסחררת יותר ממה שנראה לעין. משפטים דוגמת "כמו אמא של מישהו / שרת את הבלוז", יכולים להיתקע בראש של מי שמנסה להבין אותם במשך שעות. גם כשהנרטיבים שלו ברורים ונגישים יותר, כמו חרדת האקלים שפותחת את האלבום ב־"A Chef's Kiss", הוא מתאר אותם בדרך שנראה שרק הוא יכול לחשוב עליה ("ריחות הדלק והדשא המכוסח / לא ימשיכו אחרינו").
משמעות הכותרת של האלבום היא שירים ממחזות זמר שהפכו ללהיטים, וקיבלו חיים חדשים מחוץ לסיפור שאליו הם היו שייכים. במידה מסוימת, זה מתאים גם לסגנון הכתיבה של וגנר: כשמאזינים לשירים האלה, מרגישים כאילו נכנסים באמצע סיפור שלם עם חוקים משלו ופרטים קטנים, שצריכים הקשר משלהם כדי שיהיו הגיוניים. אף אלבום אחר השנה לא הצית את הדמיון כמו האלבום הזה.
Tyler the Creator – Call Me If You Get Lost
דרייק יותר מעוניין להצית ביף מזויף בשביל יחסי ציבור מאשר להוציא שיר שלא מתעקש להיות כתם דהוי באלבום החדש והמונוכרומטי שלו; קנייה לא מספיק בריא בנפשו כדי ליצור אלבום שהוא יותר מבדר ממתיש; ועוד לפני שהשם שלו היה חתום על האסון הטרגי ביותר שהכה בעולם המוזיקה בשנים האחרונות, טראוויס סקוט היה רחוק מלהרשים עם ההתארחויות האחרונות שלו אצל ראפרים פעילים יותר. אם כך, נראה שהמקסימליסטים הגדולים של ההיפ־הופ בעשור האחרון נמצאים רחוק משיאם.
אולי בגלל זה ההצלחה של האלבום האחרון של טיילר דה קריאטור היא כל כך משמחת – הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, הראפר ה"קלאסי" שמצליח להישאר רלוונטי בתקופה שראפ מהיר והפקה עשירה נחשבים כזרם צדדי בהיפ־הופ העולמי. זה קורה בזכות אלבום שמאפשר לו לשייף את מה שכבר עובד במוזיקה שלו ולנצל את זה כדי להמשיך להתפתח כיוצר. אפשר להרגיש את ההתבגרות של טיילר כראפר מפני שהיא לא מגיעה באמצעות צעקות ופרובוקציות, אלא מבוצעת בחן, ללא הצורך לנטוש את סגנון הראפ המהנה שלו.
נושאים שהוא כבר נגע בהם בעבר כמו עברו רענון בזכות הגישה החדשה הזאת. ב־"Manifesto" הוא מצליח לשרטט דילמה מורכבת של ראפר שחור שקרוע בין הצורך להתעסק בפוליטיקה ובצדק לבין הצורך למצוא את הזהות שלו כיוצר. אפילו שירי האהבה שלו כבר לא מרגישים כמו שירי הסטייה האינפנטילית שהיו בעבר, ושירים כמו "Wilshire" עובדים בזכות הכנות, הפגיעות והמודעות העצמית שהוא מכניס לתוכם, שלא היו שם בעבר.
מעריצים יטענו שהבגרות הזאת כבר הייתה קיימת בשני האלבומים הקודמים של הראפר, אבל האלבום החדש מרגיש יותר יציב, כאילו טיילר נמצא כבר בסיומו של התהליך המעניין שעבר בשנים האחרונות. הוא יודע כבר בדיוק איזה מוזיקה הוא רוצה ליצור, מאזן ביחד כל אלמנט שהוא הוסיף לחזון שלו במהלך הקריירה. הוא מעולם לא נשמע יותר שלם עם עצמו, וזה הכי 2021 שיש.
Billie Eilish – Happier Than Ever
זאת הייתה שנה מדהימה בפופ העולמי. כוכבים בתחילת דרכם כמו ליל נאז אקס ואוליביה רודריגו מצאו את הקול שלהם לראשונה, והוציאו אלבומי בכורה עמוסים בכשרון ופוטנציאל. אדל ולורד חזרו לחיינו, עם פחות עניין לייצר אלבום מושלם נוסף אלא אלבום שבו מותר להן לעשות מה שהן רוצות. ואולי יותר מכל אלה, אף כוכבת אחרת לא הרחיבה את האופקים שלה בכל שיר מחדש יותר מבילי אייליש באלבום האחרון שלה.
Happier Than Ever הוא לא סתם התפתחות מוזיקלית מהפופ הגותי של אלבום הבכורה של אייליש, אלא חגיגה שלמה של כל מה שהמגה־כוכבת יכולה לעשות בתור יוצרת ומבצעת. היא יכולה להיות חושנית בשיר אחד ופגיעה ומופנמת באחר, להתבוסס בלכלוך ומיד אחר כך לשיר בשמיימיות של מלאכים בשיר אחר. היא מעבר לשלב שבו היא מנסה על עצמה כובעים מוזיקליים שונים, הבחירות המוזיקליות שהיא עושה באלבום הזה כבר ממש שייכות לה, ומרגישות כמו חלק מארגז הכלים שלה.
בהאזנות ראשונות, ההרגשה שלי הייתה שלאלבום הזה אין אמירה מוזיקלית אחת שמלכדת אותו. ככל שביליתי יותר זמן איתו, המאבק של אייליש עם תהילה ופרסום התחיל לבקוע מכל שיר. הלחץ הלא נורמלי שהיא חווה משפיע על הרגעים האישיים ביותר בחיים שלה, כמו הצורך שלה להחתים בן זוג אקראי על הסכם סודיות רק כדי שהיא תוכל להיות אינטימית איתו. אחרי ששומעים את Happier than Ever, קשה שלא להבין למה דור שלם של יוצרי פופ בני גילה בוחרים לכתוב ממקום אינטימי ואישי יותר בזמנים כאלה – זאת ההתנגדות הכי עוצמתית מול עולם שדורש הצצה אינטנסיבית ותמידית אל תוך החיים שלהם.
Wiki – Half God
במשך רוב האלבום החדש שלו, ויקי הניו־יורקרי מתמודד עם הג'נטריפקציה האגרסיבית שהסביבה שלו עוברת. "איפה שהבית שלי לא יהיה / הם לעולם לא ייתנו לי להיכנס" מספר הראפר הברוקלינאי, וממשיך לשיר על זהות של אדם שמעולם לא היה שייך לאף מקום בעיר הגדולה והמנוכרת בה הוא חי.
האלבום הזה מממש את הפוטנציאל של ויקי ומציב אותו כדמות מובילה בסצינת הראפ האלטרנטיבי הרותחת. הוא משתף כאן פעולה עם נייבי בלו, ראפר ומפיק שנמצא בשיא כוחו, והמפגש הזה מוציא ממנו את המיטב בכל שיר מחדש. הסגנון המופשט והייחודי של בלו מאפשר לוויקי להסתכל מעבר לסיפורים הרגילים שלו על הצד המכוער של ניו־יורק, ולהתמודד לראשונה עם המשברים האישיים שמסתתרים מאחוריהם.
זה בעיניי סוד ההצלחה של האלבום הזה. ויקי מגיע אליו מספיק בוגר כדי להתעסק ברצינות בנושאים שראפרים אחרים אפילו לא גירדו את השטח שלהם. "Never Fall Off" הוא בקלות אחד משירי האהבה הכי טובים שנכתבו בז'אנר ו־"Ego Death" הוא שיר שבו ויקי מתעסק באופן ישיר במורכבות של מציאות הפוליטיקלי קורקט מבלי לצאת ילדותי או בעייתי. בשנה כל־כך מעולה של היפ־הופ, לא היה ראפר אחר שהצליח לגרום לעולם הראפ ב־2021 להרגיש רחב ומלא באפשרויות כמו ויקי.
לקריאה נוספת: Wiki הוא אדם אחד על גג בברוקלין, ויש בו עולם ומלואו
Clairo – Sling
כמו יוצרי פופ רבים השנה, גם קליירו יצרה ממקום מופנם ואישי יותר מתמיד. היא כתבה את האלבום החדש שלה בזמן תקופת הקורונה, כשבילתה בבית נעוריה באטלנטה. "אני מרימה כוס / לחיי נורמליות" היא מצהירה בתחילת האלבום, ומחברת את הבריחה הביתה לבריחה מהלחץ של החיים הציבוריים שהיא חווה מאז שפרצה כיוצרת טינאייג'רית בבאנדקאמפ.
התהילה היא רק נקודת ההתחלה של Sling. יותר מהכל, מדובר באלבום על התבגרות. החזרה של קליירו הביתה מעמתת אותה עם היחסים המורכבים שלה ושל אמה, ועם החיים היציבים יותר של אחיה הסטודנט המצטיין ושל אחותה, נשואה עם ילדים. ביחד עם המפיק ג'ק אנטונוף, הלוחש לכוכבות הפופ הגדולות בעולם, היא לוקחת פסק זמן ממוזיקת הפופ העדכנית שלה, לטובת מוזיקה שמושפעת מגיבורות פופ של שנות השבעים, דוגמת ג'וני מיטשל וקרול קינג.
זאת הייתה יכולה להיות בחירה מוזיקלית קלה, אפילו קצת עצלנית. אך בזכות הכתיבה המקורית והנפלאה שלה על אמהות, אהבה ובית, ובזכות העיבודים שמעוותים ומעצבים מחדש את חומר הגלם שאיתו היא עובדת, היא מצליחה לקרב את הסגנון הזה אל ההווה, במקום פשוט להתרפק על העבר. הכתיבה מלאת האופי שלה, הנשק הסודי לאורך כל העלייה שלה לפסגה, היא שהופכת את האלבום הזה לחלק בלתי נפרד מהשנה המוזיקלית הזו.
Dry Cleaning – New Long Leg
אלבום הבכורה של Dry Cleaning נשמע בהתחלה כמו גרסת אלבום באורך מלא ל־"Fitter, Happier" של רדיוהד. עשרים וחמש שנה עברו, ובמקום הקול הרובוטי שמקריא את הטקסט הדיסטופי של הלהקה הבריטית, קיבלנו את פלורנס שואו, שמדקלמת את החרדות שלה בלקוניות. זה העולם שבו היא חיה, כזה שמסתכל באדישות מהצד בזמן שהכל עולה באש.
שואו מחוללת מערבולות של משפטים אבסטרקטים בכל שיר ושיר, והניסיון למצוא את ההגיון במילים שלה מייצר את התחושה שאליה היא מכוונת. האדישות של זרם התודעה שלה מתעלת את אותו הבלבול שאנו חשים כשאנחנו חושבים יותר מדי על צרות העולם המודרני, מנסים לפרק משהו שלא ניתן לפירוק.
ובכל זאת, יש רגעים של בהירות מפתיעה באלבום הזה. מנטרת ה"לעשות הכל / להרגיש כלום" מגיעה אחרי משפטים על כדורים קופצים בטוקיו ובאוסלו ועל נשים שיורות בבזוקה מתוך מטוס קרב, ושמה את הפוקוס על העיסוק במירוץ אחר הגשמה עצמית ריקה מתוכן. גם החזרה הדרמטית על המילה "Never" ("אף פעם אל תדברי על האקס / אף פעם פעם פעם פעם אל תלכלכי עליו / כי אז הם יידעו") מרגישה כמו חצי פרודיה על צרות של סיטקומים. רגעים כאלה פורקים את הצרות האלו מהמשקל הדרמטי שלהן, ויש בהם מעין מסר אנטי־קליימקסי – החיים הם דבר די פשוט, אל תסבכו אותם יתר על המידה.
Jazmine Sullivan – Heaux Tales
הלוואי שהאלבום הזה היה יוצא לפני חמש שנים, כפסקול הרשמי של הסדרה "Insecure". ג'זמין סליבאן עושה ב־Heaux Tales בדיוק את מה שאיסה ריי עשתה על המסך כמה שנים לפניה: מפרקת את הסטריאוטיפ של הרווקה האפרו־אמריקנית הטיפוסית שמופיעה בלי סוף בשירי R&B. השירים באלבום הזה, הם, למעשה, שירים טיפוסיים של הז'אנר. סאליבן, יוצרת ותיקה ומנוסה, עוברת כאן את המחזוריות המוכרת של סקס, כסף ושברון לב באמצעות ביטים שמנים וחלקלקים וביצוע ששולט ביד רמה בכל אלמנט בשיר. תשמעו אותה ב־"Pick Up Your Feelings", ותוכלו להרגיש אותה מחזיקה את המתח באוויר ומשחררת אותו על פי רצונה האישי.
בין השירים יש סיפורים אמיתיים שמשתפות חברות טובות ושותפות מוזיקליות של סאליבן. קטע פרוע ונפלא של ארי לנוקס על אובססיה לאיבר המין של בן זוג מהעבר מקדים את "On It", שיר שהוא כולו אודה מהממת לפין. קטע אחר, של בחורה בשם אמנדה, הוא סיפור מעצים ושובר לב בו בזמן, על בחורה שמשתמשת בסקס ככוח, רק כי היא מרגישה שאין לה סיכוי אחר מול הנערות המושלמות שהיא רואה ברשתות החברתיות. החלק המעניין ביותר בעיניי באלבום הוא העיסוק בכסף, והמשמעות שלו בעיני קהילה שלמה שהצלחה היא עדיין חלק חדש מהחיים שלה. "The Other Side" שבו סאליבן יושבת בחדר שלה וחולמת על להתחתן עם ראפר עשיר מאטלנטה, מגיע מיד אחרי סיפור על אהבה לכסף של אישה שגדלה בעוני ודלות.
גם ב־2021, הקטע הזה של העצמת נשים בעולם המוזיקה הוא אמביוולנטי במקרה הטוב. יש לנו יותר ויותר גיבורות נשיות בתרבות הפופולרית, אבל אנחנו עדיין מאפשרים למרילין מונסון להיות מועמד לגראמי. שירים כמו "WAP" הם עדיין להיטים חשובים מאין כמוהם, אבל סאליבן מעוניינת במפגן יותר אישי. היא מעניקה שם, פנים וחיים שלמים לכל אחת מהדמויות באלבום שלה, ודורשת מאיתנו להזדהות איתן ברמה האישית ביותר שיש. זה מה שהופך את האלבום הזה לאחת מהיצירות המכוננות של השנה.
Floating Points, Pharoah Sanders & London Symphonic Orchestra – Promises
אין מוטיב מוזיקלי שהטיל עליי כישוף יותר גדול השנה מאשר ליין הקלידים המדיטטיבי שפותח ומלווה את היצירה המפוארת של סאם שפרד, פרעה סנדרס, והתזמורת הסימפונית של לונדון. זאת נקודת פתיחה מצוינת שגם מזכירה שיש כאן שחקן נוסף אחד שמעורב, בנוסף לכל מי שהוזכרו לעיל – השקט.
היצירה הזאת היא כולה עיסוק ביחסים שלנו עם שקט. יש רגעים שבהם הנגנים מנסים להניא את עצמם ממנו לחלוטין, בין אם זה בקטעי הסקסופון מלאי הרגש של סנדרס (שגם מבצע ברגע מסוים אימפרוביזציה ווקאלית מהממת) או בקרשנדו המיתרים שאליו מגיעה התזמורת בשלב מאוחר יותר באלבום, הרגע הכי קרוב לסערה מוזיקלית של ממש.
ברגעים אחרים הם מקבלים על עצמם את השקט. אותו מוטיב קלידים שמלווה את האלבום, הופך ברגעים אלו לאי חלומי שבנה שפרד, המלחין המרכזי של היצירה הזו, ומאפשר לנגנים לחזור לכמה רגעים לאפלה האמביינטית שעוטפת את הכל. בתקופה שבה כולנו היינו צריכים ללמוד להסתדר באפלה מסוג זה או אחר, היצירה הזאת היא תזכורת שגם הדממה מכילה בתוכה אלפי צלילים שונים.
Spirit of the Beehive – Entertainment, Death
בתחילת שנות האלפיים, אלבומים כמו KID A של רדיוהד, ו־Sophtware Slump של גראנדדי ניסו לדמיין את החיים בעשור שעתיד לבוא, טכנולוגי יותר מאי פעם. אלו לא היו חזיונות דיסטופיים עם מכונות שמעבידות אותנו בפרך, אלא יותר תחושות של חרדה, פרנויה וניוון כללי, שכבר היו קיימים בדור שלהם ורק חיכו להתפרץ אל מול מסך מרצד.
ספיריט אוף דה ביהייב, להקת הפאנק המוזרה מפילדלפיה, מנסה לבצע משימה דומה באלבום הרביעי שלה. הם יוצרים עולם שמבוסס על המציאות הטכנולוגית המבלבלת שאנחנו חיים בה, כזאת שקיבלה על עצמה לחלוטין את התפתחויות הטכנולוגיה והטמיעה את עצמה לחלוטין בתוך העולם הווירטואלי.
גם כאן היינו יכולים לקבל אלבום קונספט על עולם שמתקרב לקיצו, אבל הטקסטים ההזויים והשבורים של זאק שוורץ ורבקה רביד מציעים לנו זווית אנושית יותר על המצב. כמעט כל שורה כאן מרגישה תלושה, כאילו היא נלקחת משיאו של חלום, ומעידה הרבה על הלך הרוח של דמויות שחיות בתוך עולם שכזה, אחד שאנחנו קרובים אליו יותר מתמיד. התמונה לא הייתה שלמה ללא המוזיקה המסחררת שהלהקה יצרה עבור כל שיר. האלבום מתחיל מבלגן, רעש סטטי שממנו נולדים לחנים מסודרים ונגישים יותר. הקרקע שעליה עומדים הלחנים האלו היא לא יציבה, וכל שיר מכיל בתוכו דינמיות שברירית, מוכן להשתנות בכל רגע נתון.
החזון המוזיקלי באלבום מעביר מסר עוצמתי יותר מאשר המילים. היצירה הגדולה ביותר בו, "I SUCK THE DEVIL'S COCK", מכילה בתוכה ארבעה שירים קטנים שמתחברים ל־7 דקות על יום שלם בחיי אדם שמרוב הניסיון לנוע וליצור כל הזמן, הוא נמצא בריק מוחלט. במציאות האולטרה־הייטקית, אולטרה־קפיטליסטית בה אנו נמצאים, אף להקה אחרת לא תפסה באופן מדויק יותר את האלימות והכאוס הקיימים בה.
Low – HEY WHAT
למרות השינוי האלקטרוני הגדול שעברו בשנים האחרונות, דווקא מה שנשאר מימיהם המוקדמים ביותר של לואו הוא מה שמרגיש כל כך רלוונטי למציאות המורכבת בה אנחנו חיים. האלבום החדש שלהם מרגיש כמו ספינה טרופה ששטה באיטיות שאופיינית לאלן ספרהוק ומימי פארקר, דרך ערפל מוחלט, מחכה לכל צרה שתתנפל עליה דרך האפלה.
HEY WHAT הוא עדכון של החזון המוזיקלי המהמם שהוצג לנו על ידי הלהקה באלבומם הקודם. אם Double Negative הציג מוזיקה מעורבלת ופרומה, תגובה לזמנים המבלבלים באמריקה שלאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות, האלבום החדש לוקח את הכאוס ומנסה להשתלט עליו. הצלילים פה, פצצות דיסטורשן שנחתכות ומוגשות כמלודיות מהפנטות, נשמעים כמו ניסיונות לכלוא ברק בתוך מיכל זכוכית.
כל זה מוכיח שתקופות אפלות לא חולפות, הן רק מתחלפות. סוף העולם הגיע, והדרך היחידה לשרוד בו היא פשוט להתמודד. בחוויית ההתמודדות של לואו יש הרבה סבלנות וכאב, תחושות שכולנו הרגשנו כשבהינו בקיר וחיכינו שהסערה תעבור. בתוך כל זה, הקולות של ספרהוק ופארקר מכוונים תמיד חזרה אל האור. מדובר באקט של תקווה, ניסיון להישיר מבט לעבר המשבר הענק שכולנו חווים. זה הצעד הכי יפה וחשוב שלואו יכלו לעשות עם המוזיקה שלהם.
The Weather Station – Ignorance
את האלבום הזה תמרה לינדמן כתבה לאחר שסבלה מדיכאון אקלימי, מצוקה שחוותה לאור המשבר שהולך ומתפתח לכדי אסון של ממש. בכל זאת, הגישה של לינדמן אינה עגמומית כמו בשני האלבומים הקודמים ברשימה. התגובה שלה לצרות העולם היא ניסיון תמידי לשפר ולהשתפר, לנסות להכניס כמה שיותר אור אל תוך המוזיקה שלה.
זה היה יכול להספיק כדי ליצור אלבום יפה, במיוחד לאור הלחנים שלה שהתפתחו מאינדי־פולק רך ונעים לכדי יצירות ארט־רוק משלהבות. זאת נקודת המבט של לינדמן שתמיד מחפשת את השטח המת שהיא לא רואה דרך המילים שלה. היא מנסה לעודד אנשים שחשובים לה, אבל תוך כדי מבינה שיש גבול למה שהיא מסוגלת לעשות. היא רואה המון יופי וטוב מסביבה, אבל מודעת לכך שהמקום הטוב שמצאה לעצמה בחיים לא פותר את הבעיות הגדולות של העולם.
בדרך כלל, ההיפר־מודעות הזאת מנוצלת על ידי מוזיקאים כדי ליצור מוזיקה מורכבת, קרועה ומופרעת. אך לינדמן מושכת תמיד דווקא לכיוון השני, מכוונת אל היופי גם ברגעי ספק ושבר. השיר "Wear" הוא אחד מהרגעים הבולטים ביותר באלבום, והוא גם אחד מהרגעים החשופים של האלבום. לינדמן שרה על ניסיון ללבוש על עצמה את העולם כבגד, ומהר מאוד נופלת עליה ההבנה שהיא פרט קטן בתוך עולם שגדול עליה. כל זה מלווה בריקוד סינקופטי שמהווה את הגדולה של האלבום – למצוא את היופי לא דרך הנחת פילטרים זמניים, אלא דרך מבט ישיר על הדברים כמות שהם.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
