למצוא את האור: השירים של 2021
רמי וולף. צילום מסך מתוך אתר היוטיוב

סיכומים

למצוא את האור: השירים של 2021

ירדן אבני בוחר את השירים שמספרים את הסיפור של השנה החולפת

ירדן אבני 14.12.2021

היו הרבה אלבומים טובים שיצאו ב־2021, אבל היו אפילו יותר שירים טובים שיצאו השנה (עשיתי את החשבון, זה מסתדר). שירי השנה שלי הם כאלה שגרמו לי לעצור לכמה רגעים ולהקשיב, כאלה שעוררו בי מחשבות שנשארו במשך כמה ימים טובים בראש שלי. השירים האלו הם קפסולות של הרגע שבו הם יצאו, שירים שמספרים את הסיפור של 2021 באופן המדויק ביותר.

בואו נתחיל:

Olivia Rodrigo – Driver's License

תנסו לחזור לרגע לינואר 2021, כשאוליביה רודריגו הוציאה את הסינגל הראשון שלה. היינו בעיצומו של סגר שלישי, החיסונים עוד לא היו כאן, ותמונת המצב העגומה התבטאה גם בעולם המוזיקה – ריליס הפופ הכי דומיננטי היו שני האלבומים הרגועים ביותר של טיילור סוויפט מזה שנים. איזה יובש.  

בתוך כל הבצורת הזאת הפציע סינגל של כוכבת ילדים שהייתה ידועה בעיקר בתור שחקנית בסדרת הריבוט של היי סקול מיוזיקל בערוץ דיסני. יכול להיות שהבלדה הזאת לא הייתה מורגשת בתוך מציאות אחרת, כזאת שמחזור הלהיטים שלה היה הרבה יותר צפוף. אבל בזמן אמת אי אפשר היה להתעלם מהמלודרמה הטינאייג'רית הממכרת של רודריגו על נסיעה במכונית החדשה שלה ברחוב של אהובה לשעבר.

היום, שנה אחרי, ברור שמדובר בהרבה יותר מסינגל מוצלח בודד שזכה להצלחה מן ההפקר. הוא לא היה רק אנומליה באמצע תקופת הקורונה האפלה, אלא הגדיר היטב את עולם הפופ שיצא ממנה – עולם שפחות מכוון לחגיגה חסרת דאגות, ויותר להרהורים מלנכוליים בפינה חשוכה בחדר; כזה שקיבל על עצמו את החזון של כוכבות גדולות יותר כמו בילי אייליש וקליירו, שכבר ייצגו את המנטליות המנומנמת והמלנכולית של דור ה־Z בעבר, והוציאו בהמשך השנה שתי יצירות מאופקות משלהן. זאת הייתה רוח התקופה, ואוליביה רודריגו הייתה הראשונה לזהות זאת.

היה עוד מוטיב כללי של 2021 שרודריגו זיהתה מראש – ההשפעה הניכרת של טיילור סוויפט על הדור החדש של יוצרות הפופ. לא מדובר רק בסיפור הסוויפטיאני המובהק שעומד במרכז "Driver's License", עם שברון הלב והבדידות שנמצאים בפרטים הכי קטנים, אלא בכתיבה מלאת האופי של כוכבת ילדים שלא הייתה צריכה שום תמריץ לכתוב באופן כל־כך אישי וייחודי. האלבום המלא שהגיע בהמשך השנה, שמתחיל עם סימפול של אלביס קוסטלו וממשיך עם להיט פופ־פאנק שמעלה באוב את הסטאר־קוואליטי של אבריל לאבין, הוכיח שרודריגו היא יוצרת שהולכת להיות חלק משמעותי מעתיד הפופ העולמי.

The Weather Station – Parking Lot

הרגע האהוב עליי באלבום החמישי של תמרה לינדמן, סולנית ה־Weather Station, הוא רגע של צפייה מהצד. הכותבת הקנדית נמצאת בחניון וצופה בציפור עפה ונחה על גגות של בתים, חוזרת על אותה הפעולה שוב ושוב. זהו רגע ששווה זהב עבור כותבים מצוינים, כאלה שהלב הענק שלהם מאפשר להם לקלוט באופן מדויק את הטבע הפראי שלפניהם.

זהו לא רק האופן שבו לינדמן מתארת את הסצנה היפה שלפניה שהופך את השיר הקטן הזה לגדול כל כך, אלא האיפוק שהיא מפגינה לנוכח התמונה העוצמתית שלפניה. יש אמת ערומה ומרגשת בתחושה הזאת, שאתה מודה בינך לבין עצמך שאתה לא מסוגל לתאר במילים את החוויה שמציפה וממלאת אותך בסערה עצומה. "זה הורג אותי / כשאני רואה ציפור עפה / ואני לא יודעת למה" היא שרה ומסבירה את תחושת השיתוק וההלם שיופי אמיתי ונשגב מחולל לגוף שלנו. בשנה החולפת לא הייתה צופה מהצד מוכשרת יותר מלינדמן.

Lil Nas X – Montero

סיפור ההצלחה של ליל נאז אקס הוא מרגש ומשמח, דווקא בגלל המכשולים והקשיים שעמדו בדרכו להיות אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם. זה סיפור שאיים להטיל צל ענק על המוזיקה עצמה, אבל במקום זאת הוא מעצים אותה. Montero, אלבום הבכורה שלו, מציג מוזיקאי מבטיח שמוציא לראשונה שירים שמייצגים את הקול האישי והאותנטי שלו.

זאת הסיבה ששיר הנושא ממנו הוא הרבה יותר מלהיט ענק. הוא טעון בביטחון ובדבקות במטרה שקשה להאמין שמופגנים על־ידי מוזיקאי בתחילת שנות העשרים לחייו. נאז מפגין את הזהות הלהט"בית שלו באופן מוחצן ולא מתנצל, כפי שאף כוכב במעמדו לא עשה לפניו, מאפשר לעצמו להיות חשוף ופגיע לעיני כל מי שצופה בו. יש מוזיקאים שצריכים לעבור שנים כדי להתבגר עם המוזיקה שלהם, עבור ליל נאז אקס הבגרות היא נקודת הפתיחה.    

לקריאה נוספת: אלבום הבכורה של Lil Nas X הוא רגע להט"בי היסטורי

Remi Wolf – Liz

זו הייתה שנה פורצת דרך עבור רמי וולף. אחרי שהוציאה EP מעולה בשם I'm Allergic to Dogs בשנה שעברה וסומנה כהבטחה גדולה, ב־2021 היא קיימה אותה עם Juno – אלבום בכורה מוצלח ומהנה ביותר. בכל זאת, עם כמה שאהבתי את האלבום החדש, הוא הציג רק מימד אחד מהזהות של וולף, שבו היא חוגגת כאילו אין מחר ונקרעת מצחוק מבדיחות הקרש של עצמה.

דווקא "Liz", סינגל שהוציאה בלי קשר לאלבום, היה השיר שלה שלא יכולתי להפסיק לשמוע השנה. יש בו את מה שעבד כל כך טוב ב־EP ההוא, אפקט ההפתעה של כותבת שמתנסה בסגנונות חדשים בכל שיר. לפעמים קשה לראות איך מאחורי הנונשלנטיות שבה היא מדלגת בין ביצועים ווקאליים מעלפים עומד מוח קודח שמודע לכל בחירה שהוא מבצע. וולף מתחילה את השיר הזה עם סיפור מוכר מידי על יצאנית, ומכוונת בכוח לקלישאות של בלדות פופ מיושנות. בבית השני, היא מעבירה את הפוקוס חזרה אליה, ומשתמשת באותו סיפור כדי להבליט כמה הצרות שלה מגוחכות.

גם כאן הכל מבוצע בבדחנות ובחגיגיות אופייניות (השורה שבה היא מספרת איך היא מעשנת עם וייפ בטעם מיץ תפוזים חותמת את השיר הזה באופן נפלא), אבל הכל מרגיש יותר מאוזן. וולף יודעת בדיוק מתי להיות רצינית ומתי לא, ובזכות כך היא מרגישה כמו בן אדם אמיתי ששר את השירים האלה, כזה שמאפשר לקהל להתרגש איתו בכל רגע.

לקריאה נוספת: Remi Wolf היא פצצת אנרגיה צבעונית שאי אפשר להפסיק להקשיב לה

Dltzk – Your Clothes

במהלך השנה יכול להיות שנתקלתן בכתבה כזאת או אחרת שמצהירה על חזרתו של הרוק לחיינו. זה הגיע בצילן של להיטים כמו "Good 4 u" של אוליביה רודריגו או "Transparency" של ווילו סמית', שכששומעים אותם אפשר לחשוב שאנחנו ב־2006 שוב ופאראמור היא הלהקה הלוהטת של הרגע. במציאות, זה לא באמת הרגיש כמו חזרה של הרוק – לז'אנרים בכל מקרה אין כל כך משמעות בימינו – אלא של הגיטרות. הכלי הזה, שהחלק שלו בעיבוד הפך להיות כל כך דיפולטי בשלב מסוים, קיבל מחדש את החיוניות שלו. דור חדש של יוצרים מעצב את סאונד הגיטרות בדמותו, והסאונד הזה דינמי מתמיד.

הדוגמה האהובה עליי לאופן שבו גיטרה נשמעת ב־2021 יצאה ממש לאחרונה. המפיק הצעיר Dltzk הוציא אלבום שמכיל כל מה שצריך לדעת על הסגנון שנקרא Digicore, מעין שילוב של היפר־פופ ואימו. המוזיקה שהוא יוצר תופסת היטב את האופן שבו הדור שאליו הוא משתייך רואה גיטרות – פחות ככלי עבור סולואים מוגזמים של גברים עם שיער ארוך, יותר סאונד שהם גדלו עליו לצד היפ־הופ, EDM ופופ־פאנק. כלומר, התפקיד של הגיטרה בשירים שלו משתנה כל הזמן, באותו קצב שבו נער עם הפרעת קשב מחליף ערוצים בטלוויזיה. תשמעו את "Your Clothes" ושימו לב איך הגיטרה מתחילה עם לכלוך פאנקיסטי, מתפוררת בתוך רעש לבן, עוברת להיות חלק מביט אלקטרוני ואז חוזרת לאסתטיקת פאנק עוד לפני שהפזמון הפופי מתחיל. זאת זהות מוזיקלית של דור שלם שאנחנו רק מתחילים להכיר.  

Jodi – Go Slowly

יש משהו בפזמון המהמם של השיר הזה שפורק את המאזין מכל מגננה. הבקשה המוצהרת במהלכו יכולה להזכיר את אותה בקשה של ת'ום יורק ב־"The Tourist" – להאט את הזמן, לעצור את הלחץ ואת המהירות בהם העולם כולו מתנהל. אבל לא מדובר כאן רק בבקשה לעצור את הזמן, אלא בבקשה לעדינות. ג'ודי, יוצא להקת Pinegrove, הוא אדם מופנם במסיבה שכל מה שהוא רוצה זה לברוח ממנה. הוא מוכן לשתף פעולה עם כל ההמולה שמסביבו, אבל בקצב שלו, בלי לחץ.

זאת דוגמה קטנה אבל אפקטיבית לתהליך הענק שעברה הקהילה הנון­־בינארית בשנים האחרונות. כן, עולם הפופ מכיל הרבה יותר זהויות קוויריות מתחת למטרייה שלו, ומאפשר ליוצרים כאלו להעביר את עולם התוכן שלהם בשפה שלהם. ובכל זאת, בעולם התוכן הזה עדיין קיימת תחושת חוצניות של אנשים שתמיד יהיו האאוטסיידרים בחדר. מה שיפה ב־"Go Slowly" הוא האופן שבו ג'ודי מגיש אותו בביטחון, מוסיף שכבה של עוצמה לשבריריות של המוזיקה שלו.  

Lana Del Rey – Dealer/Arcadia

האלבום השני שהוציאה השנה לנה דל ריי שימש כמרענן־חך מצוין, יותר מכל דבר אחר שהיא עשתה בשנתיים האחרונות. במקום התבטאויות ציבוריות בעייתיות וספרי שירה משעממים, קיבלנו יוצרת שנתנה למוזיקה לדבר, והזכירה שהיא עדיין ממש, אבל ממש טובה בלכתוב שירים. שני היהלומים הנוצצים מתוך האלבום הזה הם "Arcadia" ו־"Dealer".

"Arcadia", עם הפסנתר הערום שלו והפזמון המתפתל, מציג את דל ריי כשהיא מרימה לעצמה יותר מתמיד, מתארת את איברי הגוף שלה כמקומות האהובים עליה בלוס אנג'לס. "Dealer" שהוקלט עם מיילס קנדי בתקופת Ultraviolence, הוא הרגע הכי נועז ברומן שלה עם מוזיקת רוק אמריקאית.

מדובר בשירים שראויים להפוך לרגעים אייקוניים מהרזומה הנרחב שלה. הם מציגים את דל ריי כשהיא מוכנה לצאת מהאלמנט שלה, לפתח את התפיסה העצמית שלה במקום להתאהב בישנה, ולצרוח כאילו היא החזיקה את הצרחה הזאת בבטן במשך עשור. היא נשמעת הכי מעניינת במצב החוקר והסקרני שלה, כשהיא מחפשת דרכים שונות להרחיב את הנוף המוזיקלי שלה.

לקריאה נוספת: לנה דל ריי ממוטטת את מסך העשן

Mustafa – Stay Alive

בתור חנון מוזיקה שחולה על קשרים לא צפויים בין ז'אנרים, האלבום החדש של מוסטפא היה ממתק אמיתי עבורי. הזמר הקנדי מציין את לאונרד כהן כהשפעה עליו, וזה משהו שאפשר להרגיש כבר מהמילים הראשונות שהוא מוציא מהפה בשיר הענק הזה, שפותח את האלבום. שורות כמו "המצלמות והשוטרים / הם יכולים להיות הכוכבים / במסכי החדשות של האימהות שלנו" הן בדיוק המפגש בין עולם הפולק הרומנטי של כהן, לעולם ההיפ־הופ ההיפר־ריאליסטי של מוסטפא – גם הוא רוצה להיות המשורר ברחובות עירו.

כמו אצל כהן, גם בשיריו של מוסטפא המלחמה נוכחת תמידית. אצל הטרובדור היהודי אלו היו המלחמות הטראומתיות של המאה העשרים, כמו וייטנאם ומלחמת העולם השנייה (ומלחמת יום כיפור, במידה קטנה יותר). עבור מוסטפא, מדובר במלחמה קרובה יותר, כזאת שקיימת מחוץ לבית שלו. "כל השבטים ושלטי הרחוב האלו / אף אחד מהם לא יהיה שייך לי או לך / אני אהיה האימפריה שלך / אז תישאר בחיים", הוא כותב בפזמון אחד שמכיל את הכאב, האהבה והחברות שבתוך המאבק היומיומי שלו לחיות בכבוד.

Japanese Breakfast – Be Sweet

מישל זונר, שעומדת בראש Japanese Breakfast, כבר ביססה את עצמה כשם דבר בעולם האינדי האמריקאי. היא הוציאה כמה מהאלבומים המוערכים של הז'אנר בשנים האחרונות, אלה שימשו כתצוגת תכלית של כותבת שמספרת את הסיפור האישי שלה, עם המון רגישות וחוש הומור, מרגישה בנוח בתוך הסאונד המחבק של האינדי־פופ.

ובכל זאת, לאלבום החדש שלה היא הגיעה עם גישה חדשה. אולי זה היה בעקבות הספר האוטוביוגרפי שהוציאה, שעסק בהתמודדות שלה עם מות אמה, ואולי היה זה הניסיון שצברה במהלך שנים בחזית הבמה. כך או כך, Jubilee מכיל שירים שמכוונים באופן תמידי אל האור, גם ברגעים האפלים ביותר שלהם.

המוזיקה החדשה שלה לא מוציאה רק את עולם האינדי מהחושך ומהחרדות שבהן היה שרוי, אלא את העולם כולו. עידן פוסט־טראמפ הוא הפעם הראשונה מזה זמן רב שהעולם מתחיל להרים את הראש, להסתכל פנימה ולהתמודד עם מחלתו. "Be Sweet" הוא המייצג הטוב ביותר של התקופה הזאת; שיר דיסקו קורן שהיוצרת שלו קוראת במהלכו להבנה עמוקה ולאמונה מלאה מצד השותף שלה. כששומעים אותה, קשה שלא להידבק ברצון למצוא את האור.

הצביעו עכשיו למצעד האלטרנטיבי השנתי של רדיו הקצה

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    מיקסטורה: תחל שנה וברכותיה

    2022 נפתחת עם מבול של ריליס מעולים. הנה 13 מומלצים במיוחד

    תום גבעול 18.01.2022
  • פוסט  

    חדשות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    43 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 17.01.2022
  • סיוון רובין. צילום: נדב יהלומי
    פוסט  

    מאמרים

    נקודתיים: "נקודת חן" מארחת את סיוון רובין

    על ה־EP החדש, החזרה לבית הספר והקאבר לאחרית הימים

    חן ליטבק, ירדן אבני 16.01.2022