כשמוריה פררה יצרה את Poppy, כוכבת הפופ האנדרואידית, היא עשתה זאת ברצינות תהומית. פררה מחקה כל תיעוד של אישיותה האמיתית, והטמיעה את עצמה לחלוטין בתוך המרחב הדיגיטלי שבו פעלה. כיאה לז'אנר ההיפר־פופ, שבגבולותיו היא פועלת, לאירוניה הייתה נוכחות בולטת במוזיקה החריגה והלא צפויה שלה.
הסיפור מאחורי האלבום החדש שלה, אם כך, הוא אצבע משולשת לטשטוש הזהויות של הז'אנר. Flux, האלבום הרביעי שלה, מגיע אחרי שנה וחצי מאתגרות שעברו על היוצרת מאז שהוציאה את אלבומה השלישי והמוערך, I Disagree. במהלך התקופה הזו, היא נאלצה להיחשף ולהתמודד עם הפרידה המקצועית מהמפיק הקבוע שלה, טיטניק סינקלייר, לאחר שטענה שהיה מניפולטיבי, שתלטן ופוגעני במסגרת העבודה שלהם יחד.
לזרום; להישטף
החופש האמנותי והנפשי שפופי זכתה לו מורגש מהרגע הראשון. לאחר שהדמות שבנתה יחד עם סינקלייר הייתה מוגבלת ורובוטית, פופי ה"חדשה" מגישה כאן כמה מהשירים הכי אמוציונליים וצבעוניים שיצרה עד כה. תוסיפו לזה את ההתייחסות בכל שיר לחוויות הקשות שעברה, בין שבאופן עקיף או ישיר, ונהיה קשה שלא להרגיש את הלב שלה פועם מעבר לרמקולים.
פופי משתמשת בכותרת האלבום (תרגום מילולי: לזרום, להישטף) על מנת לשקף את הדרך שהדמות שלה עוברת כדי להפוך לעגולה ומורכבת יותר. היא כועסת ומגוננת ב"Lessen the Damage", צורחת על כל טורף שמאיים לפגוע בה; היא מאושרת ומאוהבת עד מעל הראש כשהיא מתארת את מערכת היחסים החדשה והבריאה שלה ב"On the Level". השיא מגיע ב"Her", מעין הודאה של פררה שהיא בעצמה עדיין מנסה להכיר מחדש את הדמות של פופי, עכשיו כשיצאה לחופשי. גם כשברקע של האלבום הזה עומד סיפור על אדם קרוב שפגע בה, היא שמה את הקונפליקט הפנימי שלה לפני הכל.
המתיקות שבתוך הרעש
האלבום הקודם שלה, שנוצר יחד עם סינקלייר, הפגיש את ההיפר־פופ של פופי יחד עם נו־מטאל משנות האלפיים המוקדמות. אף אחד מהשירים ב־Flux לא מתעל את האקסצנטריות של אותו אלבום מוערך, אבל הפיוז'ן הזה הוא עדיין פלטת הצבעים המרכזית שפופי יוצרת באמצעותה. אם מפגש הז'אנרים ב־I Disagree הרגיש קליני ומנותק, כאן הוא נעשה מתוך שאיפה להבין לעומק את העקרונות האומנותיים של כל אחד מהסגנונות. הצרחות של פופי, למשל, נשמעות כאן מלאות חיים וכוונה יותר מתמיד. היא עבדה על Flux עם המפיק ג'סטין מלדל־ג'ונסון, שעבד בין היתר עם Paramore, והיא מנצלת את הניסיון שלו כדי לחקור את גבולות הסקאלה של הפופ־פאנק. היא מוצאת את המתיקות שבתוך הרעש, במיוחד בהתפרצות הבלאק־מטאל שפוערת חור שחור במרכז "On the Level" הרומנטי, ומשתמשת ברגעים המדבקים והקליטים ביותר כאן כדי לבטא רגשות אפלים ומורכבים.
בתור נער שגדל על אותו פופ־פאנק שמשפיע היום על כוכבות הפופ הגדולות ביותר (אוליביה רודריגו, בילי אייליש וווילו סמית', לדוגמה), מרגש לראות שהנשים שפעלו בסצנה הזאת הפכו להיות הדמויות המשפיעות ביותר בתוכה, במיוחד לנוכח הגבריות הרעילה והשוביניזם שהיו שם בזמן אמת. הבחירה של פופי לתעל את הסגנון הזה, על פני הנו־מטאל הגברי יותר של האלבום הקודם שלה, מזכירה את הההשפעה החשובה של זמרות כמו היילי וויליאמס ואבריל לאבין על הפופ העכשווי. אלה היו יוצרות שהיו בו־זמנית כועסות, שבורות, שמחות וחצופות, לפעמים במשפט אחד בלבד. פופי מוצאת את אותה אינדיווידואליות מרעננת ב־Flux, כשלראשונה בקריירה שלה, זה אלבום שהוא לא פחות מוריה פררה מאשר פופי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
