הקיץ הגיע, ואפשר להרגיש את זה עם כמות השירים המקומיים המצוינים שממשיכה לעלות ולעלות בקצב מסחרר. כל השירים שכאן הופיעו גם בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
עדן דרסו – גונג
יש שלב כזה בהתפתחות של מוזיקאים/ות שבו הם עומדים בפני מבחן חשוב – האם הם יצליחו להתקדם הלאה מההבטחה והפוטנציאל שהם הראו ברגע הפריצה שלהם, או שהם יתקעו בתוך אזור נוחות מגביל. פעם קראו לזה "משבר האלבום השני", אבל מי משתמש באלבום היום כדי להכריע קריירות מוזיקליות – "גונג" של עדן דרסו הוא דוגמה טרייה לאופן שבו שיר אחד יכול להפיג כל חשש מהצעד הבא של מוזיקאית אהובה. מההתארחויות הראשונות שלה ועד האלבום המצוין שהוציאה ב־2018, דרסו הפגינה כל כך הרבה כישרון שהיא הייתה יכולה למצוא דרך מגניבה ומרעננת לשיר על כל דבר בעולם. זה היה יכול להיות הדגל האדום הראשון בהתפתחות שלה – היא כל כך טובה שהיא יכולה בטעות לא לחשוב על לשכלל את עצמה.
בפועל, דרסו משתמשת באותו סטייל תמידי כדי להכניס המון בגרות ונפח לשיר החדש. היה אפשר לעשות רשימת קניות מנושאים שונים שהיא נוגעת בראפ שלה: העצמה נשית, גזענות משטרתית, השינויים שעברה מאז הפעם האחרונה ששמענו ממנה וכו'. במקום לסמן עליהם וי ולהמשיך הלאה, דרסו מערבבת אותם בתוך התמהיל המסוגנן, המצחיק והמתוחכם של הבתים שלה. משפט כמו "פופו לא אוהבים ת'שוקו שעל הגוף שלי / עוד סיבה לשים בכל חור את הפרצוף שלי" מראה כמה היא למדה את השיעור החשוב ביותר שהייתה יכולה ללמוד – איך לכתוב על כל מה שהיא רוצה מבלי לאבד את הזהות שלה.
אבנר טואג – ערפל
אבנר טואג היה פה גם בשבוע שעבר, כשהוציא סינגל חדש עם להקת האם שלו, Pattie. גם בסולו, טואג מציג ב"ערפל" את אותה כתיבת פופ אולטרה־אינטילגנטית, עם ניגוני גיטרה עדינים שפוגשים כינורות בלתי נגמרים ומלווים בסאונדים חוצניים שנשמעים כאילו הם נשלפו היישר מהפסקול של דוקטור הו.
כשהוא מספק הצצה לסיטואציה מוכרת של משבר במערכת יחסים, הוא לא מסתפק רק בביטוי שגרתי שנזרק במהלכו ("אל תגידי לי שאני חופר לך") אלא ממשיך לנתח את האמת שעומדת מאחוריו ("זה פוגע לי בתת מודע / בפצע חי של חוסר גבריות"). שורה כזאת חושפת צד אישי יותר של טואג, ומתארת רגע שבו הוא פשוט לא מצליח לכבות את המוח החריף והפיכח שמאפשר לו ליצור מוזיקה כל כך חכמה. עם האומץ להיות כל כך כן עם המילים שלו, הוא מראה כמה רחוק הוא מסוגל ללכת כיוצר.
נבו שיראזי וג'אזז – להתקרב
אחת מהפריצות הגדולות של הרגע בהיפ־הופ העולמי שייכת לקולקטיב ראפ בשם גריזלדה. החברים שבו, שפועלים כבר שנים רבות והגיעו בשנתיים האחרונות לשיאים יצירתיים חדשים, נוקטים בגישה ששומרת על המסורת של ראפ־רחוב חכם וקשוח ביחד עם ביטים ממחוזות הוו־טאנג בואכה ביגי סמולס, אבל משתמשים בה כדי להמשיך לפרוץ גבולות ולחדש את הז'אנר.
בצירוף מקרים קוסמי, זאת גם מסתמנת כמו שנה משמעותית עבור הראפרים מחבורת פלא אוזן, המקבילה הישראלית של גריזלדה. אחרי האלבום של רויסון משנה שעברה והאלבום של בריל שיצא מוקדם יותר השנה (וגם כתבתי עליו), עכשיו הגיע תורו של נבו שיראזי להוציא את טייק 29, אלבום עם כותרת מצוינת שמדגים את היכולות שלו כאמן סולו.
כל חבר בפלא אוזן מוצא את הקול שלו בתוך אותה גישה מרעננת שנשענת על שורשי הראפ הישראלי, אבל הסגנון של שיראזי נוטה יותר בטבעיות מכל השאר לעבר נוסטלגיה ורטרו. זה היה יכול בקלות לא לעבוד – הקול העבה וההגשה היחסית איטית שלו יכלו להישמע כמו החיקוי של מיכאל מושונוב לראפר אולד סקול, אבל הוא מבין כיצד להעביר אותם כחלק אמין מאמירה מוזיקלית ייחודית. "להתקרב", אחד מהשירים שפותחים את האלבום, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא משתמש בביט ניינטיזי נינוח כדי לפורר את קירות הציניות שסובבות את הז'אנר בשנים האחרונות, ולגרום למסר השלום והאחווה המיושן שבו להישמע חדש שוב.
ככל שטייק 29 מתקדם, שיראזי מרשה לעצמו יותר ויותר להתנסות עם סגנונות ורעיונות שונים. אבל אלו דווקא הרגעים כמו "להתקרב" שבהם הוא ממשיך לשייף את פלטת הצבעים הנוחה לו, שמעניינים יותר. כשג'אזז מבצעת את הבית השני בפלואו רגוע ולא אופייני, זה מוכיח כמה קל להידבק באנרגיות המיוחדות שהראפר מקרין לכל עבר.
אדם בן נון – פשוט ואהוב
יש מוזיקה אלטרנטיבית שמרסקת מוסכמות ופורצת גבולות בהפגנתיות, עצם קיומה הוא התנגדות לסדר ולציפיות שלנו מאיך ששיר אמור להישמע. יש סוג אחר של מוזיקה כזאת, שהאלטרנטיבה שהיא מספקת מגיעה מתוך מסגרות מוכרות ויציבות, משנה ומעצבת אותם מבפנים. אדם בן נון יוצר מוזיקה מהסוג השני. הוא אמנם מגיע מרקע של מוזיקה אקספרימנטלית ומושפע מסגנונות כמו פוסט־רוק ופוסט־פאנק, אבל באלבום הבכורה שלו הוא מטעין את השורשים האקסצנטריים האלו לתוך שירים ששואפים לתקשר ולהתקרב אל המאזין שלהם.
רובו של להרוג את זה מציג את המפגש הזה בין המוזר למוכר, אבל "פשוט ואהוב" הוא נקודה מעניינת שבה שני האלמנטים האלו מתלכדים לשלם אחד. מדובר באחת מהמלודיות היפות באלבום, עם מנגינה נעימה ופזמון ממכר שזורקים אותך בחזרה לשיאים של REM בתחילת שנות התשעים, ועל גביה מוגש אחד מהטקסטים המתעתעים והחידתיים באלבום. ההפקה האפלה של השיר רק מוסיפה לעובדה שבן נון מרגיש בנוח להשליך את היצירה שלו אל תוך הערפל. עם מספיק התמסרות, אפשר יהיה למצוא בו אמת בהירה.
גון בן ארי ומקהלת זולת – ישראל
האלבום הראשון של גון בן ארי ומקהלת זולת, אלבום שאהבתי ונהניתי ממנו מאוד בשנה שעברה, היה אול אובר דה פלייס. בכל רגע הוא דיבר על מיליון נושאים, במיליון שפות כשלפחות שלושה ז'אנרים מתערבבים אחד בתוך השני ברקע. זה היה יצירתי ומצוין, אבל זה גם היה ברור שזה לא יכול להמשיך מעבר לאלבום אחד.
בשנה וחצי שעברה מאז שהאלבום יצא, במהלכה ההרכב הספיק להוציא עוד EP ולהרחיב את קהל המאזינים שלו בקצב מסחרר, נראה שבן ארי למד והבין מה הוא רוצה לשמר ולשפר במוזיקה שלו. ב"ישראל", השיר הראשון שיוצא מתוך האלבום החדש שלו, הוא צמצם את המקהלה שלו משמעותית ובחר בסגנון אקוסטי ויציב יותר כדי להעביר חזון ממוקד מתמיד.
להוציא שיר על ישראל בתקופה שבין יום העצמאות, ל"ג בעומר ושבועות מרגיש כמו קלישאה שהייתה יכולה להסתיים באסון. במובן מסוים, השיר הזה מרגיש כמו הגרסה הלא־סאחית ל"הכי ישראלי", עם ניימדרופינג של נושאים כמו כדורגל, בית כנסת, חדרי כושר ועוד, אבל בן ארי יודע שהשירים המוצלחים ביותר שלו הכילו גרעין עממי שעבר חלק בגרון בזכות השפה החדשה והייחודית שלו. כשהוא מזמזם "פה / לא פה" בפזמון, זה שילוב פופי מושלם של מהות וצורה, שמראה שהיוצר המרתק הזה עדיין נמצא בשיא כוחותיו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
