גם עם הוירוס וגם בלעדיו, 2021 הייתה שנה של פוסט־קורונה. תחושת השיתוק והמגבלות הפיזיות של 2020 הוחלפה בשגרה שמלווה בחשש בריא שהכל הולך להתרסק שוב. כך גם המוזיקה של השנה נשמעה, כאילו כל אחד מהמוזיקאים שהוציאו שירים חדשים השנה יצר מתוך ידיעה שכל זה יכול להסתיים שוב עוד רגע. זה הוביל לשנה מלאה בשפע מוזיקלי משובח, במיוחד בעולם המוזיקה הישראלי, שהמוזיקאים שבו חוו את הסגרים על בשרם בצורה משמעותית.
אין יותר ראוי מלפתוח את עונת הסיכומים הזאת עם הסיכום המקומי, להעריך לרגע כמה מוזיקה טובה יצאה כל־כך קרוב אלינו ולהכיר בה עכשיו, ולא אחר כך. בגלל שבמצעד של הקצה אפשר להצביע רק לעשרה אלבומים, הכנתי לכם רשימה של 20 אלבומים, כי צריך להקשות קצת:
Hoodna Orchestra – Alem Alem
הרגע שבו נזרקת צעקת "יאללה" באוויר, באמצע פיוז'ן הג'אז־מוזיקה־אפריקאית־רוק־כבד שיצרו ההודנא אורקסטרה במהלך ה־EP האחרון שלהם, זה ברור מה הופך את הביצועים שלהם לכל־כך מוצלחים. הרכבים רבים וטובים היו יכולים להתייחס לחומר הגלם של הריליס הזה, קטעים סטנדרטיים מקאנון הג'אז האתיופי, ביראת שמיים וחשיבות עצמית גדולה. ה"יאללה" הזה מדגים את החוצפה הישראלית שאיתה ניגשו חברי האורקסטרה למשימה.
השירים פה הם לא ניסיונות לעשות כבוד להיסטוריה המפוארת של הז'אנר, אלא ניסיון לפרק אותו באהבה. זה נשמע יותר כמו ג'אם סשן ארוך מאשר יצירה בעלת משמעות וחשיבות מסוימת. בשנה שבה התחושה הייתה שכולם הקליטו לפחות קאבר אחד למשהו, הודנא אורקסטרה הצליחו לגרום לגרסאות הכיסוי שלהם להישמע רעננות וכיפיות.
נגה שלו – מכתבים לילדה
כמו שהיא הוכיחה בהופעה האינטימית שלה באינדינגב, נגה שלו לא צריכה יותר מאת הגיטרה והקול שלה כדי לגעת בלב של המאזינים. האינטימיות הזאת נשמרת גם כשהעיבודים ב־EP החדש שלה נפתחים ומתרחבים לכדי יצירות חלומיות ומפותלות של ממש. במרכז כל אחד מהשירים פה יושב הלב הגדול של שלו, ששרה לילדה שהייתה מנקודת מבט של כותבת שמתפקדת כאמא בעצמה בהווה.
אולי בגלל זה יש משהו בשירים האלה שמרגיש ששייך לעבר באופן מכוון, ההגשה והמלודיות מאוד הזכירו לי את אביב גדג' בתקופת אלג'יר, אבל שלו מטעינה בשירים האלה גם חכמת חיים גדולה וסבלנות. האיזון הזה הוא מה שמייחד אותה, והופך את ה־EP הזה לאחד מהרגעים היפים של השנה.
ויתרתי – עכשיו עכשיו עכשיו
כשאיתי זבולון התארח אצל דור כאהן בפודקאסט הנפלא שלו, הוא דיבר על כך שהוא גילה בשירים החדשים של ויתרתי רבדים נוספים שלא היו בהם בעבר: "הייתה בהם יותר חמלה" הוא סיפר. זה פיוט אופייני לקומיקאי שתמיד הטעין את הדאחקות שלו ברצינות תהומית ומצא את הקומדיה ברגעים עצובים וקודרים, אבל יש בו גרעין של אמת – ה־EP החדש של ויתרתי באמת מציג להקה ששואפת להתקדם ולהתבגר יחד עם המוזיקה שלה.
ההנאה הכי גדולה בריליס הזה היא מההתערבבות של שני הקטבים הגדולים בזהות המוזיקלית של הלהקה זה בזה. "רויטל" ו"שכבות" הם שירי אהבה במהותם, אבל הם עטופים בשכבת פאנק קשוחה; "יום הרווקים הסיני שמח" המוצלח והמצחיק מרגיש כאילו הוא היה יכול לצאת בכל EP של הלהקה בעשור האחרון; "כל ההרחבות מכוערות" מלמד שיותר מהכל, הלהקה הזאת מרותקת מהכוח של פופ־פאנק למצוא את הרגש החשוף שבשירים הניהיליסטיים ביותר שהם יכולים לכתוב. לשמוע כזאת דינמיות מלהקה שהתאחדה לאחר כמעט עשור ללא פעילות מרגיש כמו זריקת עידוד הכרחית למעריצים המושבעים של הלהקה.
צפו בסט האקוסטי של ויתרתי בתוכנית "חי על הקצה"
רסקו – רסקו
ביליתי הרבה זמן עם אלבום הבכורה של ההרכב של עדן עטיה, גאיה ויסמן ואיתי לוי. כשהוא יצא אי אז בינואר 2021, הוא הרגיש כמו עוד אלבום שממלא את משבצת הסרף הנישתית שלהקות ישראליות רבות מילאו בעבר. אחרי שנה שבה הוא גדל לי באוזניים, אני בעיקר מרגיש את יכולות הכתיבה החזקות של ההרכב, כאלה שמעבירות הרבה מבלי שבאמת יבינו על מה הן שרות.
המשפטים שעטיה וויסמן שרות רק לפעמים הופכים לבהירים וברורים באוזן, והן משתמשות בטכניקת ההבלטה הזאת כדי להדגיש את המהות שמאחורי המילים. כך "כת" האניגמטי הופך לשיר שמתמקד בבריחה של הדמות הדוברת בו, מבלי להסביר יותר מדי את הסיפור שלה. גם ב"כתום" לא ברור בדיוק מה קורה בנוף שבו הן בוהות, אבל חוויית הבהייה מועברת היטב. כמו בכל סרט מסתורין טוב, צריך לדעת היטב כמה מידע בדיוק לחשוף לקהל וכמה להסתיר כדי להצליח לסקרן אותו, ורסקו יודעות לעשות בדיוק את זה ולהזמין את המאזין להיכנס איתן עמוק יותר אל תוך העולם שבנו.
Panim – Panim
אין הרבה אלבומים ישראליים שנשמעים כמו אלבום הבכורה של הפרויקט הזה בהובלת עילי סהר. הוא ניגש לכתוב את השירים שלו עם אמביציות שתואמות לענקי אינדי מעבר לים, ולא סתם אחת מההשפעות הברורות שלו היא מהפכת האינדי האמביינטי והמהורהר של יוצרים כמו ג'יימס בלייק ובון איבר.
לא מדובר רק בתרגום של מעריץ מושבע, אלא במלחין מחונן שיודע לקחת את הטכניקות האלה וליצור איתן מוזיקה שמרגישה קרובה לבית. הטקסטים בשירים שלו משמשים כבסך הכל עוד כלי במכלול גדול יותר. המשפטים המוזיקליים שעומדים לצידם מקבלים מרחב דומה על מנת שנוכל להקשיב להם ולהבין אותם לעומק – לפעמים אפשר לבלות כמה דקות בלהקשיב לצלילי גיטרה או תופים בזמן שהם מתפתלים ומתפתחים לנו בתוך הראש.
כל אלמנט ביצירה של סהר מוסיף שכבה נוספת לזהות המרובדת שהוא מציג באלבום הזה. זה מתחיל בלחן והמילים וממשיך לאימג'ים והקולות השונים שמלווים אותם. לפעמים, ככל שמתעמקים יותר כך התמונה המלאה מרגישה יותר מעורפלת, אבל יש גם רגעים של בהירות – כשנעם קליינשטיין מבצעת את שני השירים החזקים ביותר של האלבום, היא מספקת עוצמה ובטחון שנמצאים מתחת למים השקטים שעליהם מונחת המוזיקה של סהר. מעניין לראות מה יהיה הצעד הבא שלו.
יוני דויטש – בלי תירוצים
יוני דויטש כותב מתוך מרחב מצומצם באלבום הבכורה שלו, כל־כך מצומצם שהוא עלול לגרום לתחושה קלאוסטרופובית. בשירים שלו הוא מתאר סיטואציות יומיומיות אפורות – הוא בוהה במראה בבוקר, הוא לומד לחיות עם בת הזוג שלו בדירה קטנה, הוא תקוע מול הפלייסטיישן. לא משנה באיזה מצב הוא נמצא, הקונפליקט שאליו דויטש חוזר הוא תמיד זה שנמצא בינו לבין עצמו.
אולי בגלל זה הסינת' פופ הקר שהוא יוצר מרגיש כמו חלק אינטגרלי מבלי תירוצים. פלטת הצלילים שלו מרגישה סטטית ומרובעת בהתחלה, אך ככל שמתעמקים יותר בהפקה ובמחשבות שבראשו של דויטש מגלים לחנים שמתפתחים ומתעצבים לכיוונים לא צפויים. הדיאלוג המוזיקלי שלו עם הגיטרה של עדן אטד הוא עוד ממתק נפלא ולא צפוי באלבום – זאת תזכורת שיש רגעים קטנים של אור לצד המחשבות האפלות שמתוארות כאן, גם אם דויטש רואה את האור הזה דרך חלון עכור בדירה שכורה.
רביד פלוטניק – תוך כדי תנועה
לפני שרביד פלוטניק הפך להיות רביד פלוטניק, הוא היה נצ'י נצ'. מדובר היה בראפר צעיר ושאפתן, אובססיבי למוזיקה ישראלית, שרצה לשנות את העולם תוך כדי שהוא עושה צחוקים עם החבר'ה מהשכונה. תוך כדי תנועה הוא לא האלבום הכי טוב של רביד פלוטניק – אבל הוא כנראה האלבום שנצ'י נצ' תמיד חלם ליצור ולא היה מספיק בוגר כדי שהתוצאה תצא מוצלחת.
ב־2021, פלוטניק הוא יוצר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד ואיך. הוא כבר עשה את הקפיצה באלבום הקודם שלו, ועכשיו לחלק האמנותי, שהדגים בצורה הטובה ביותר את כל מה שהוא מסוגל לעשות כראפר וכותב. לאלבום החדש הוא מגיע עם אותה מנטליות, אבל הוא משתמש בה כדי לשייף גחמות מוזיקליות שתמיד היו שם. הוא מרגיש קרוב מתמיד לקלוע לעולם התוכן של אהוד בנאי, הגיבור שלו, בשירים כמו "תוך כדי תנועה" ו"גיבור"; הוא עדיין בשיא היכולות שלו כראפר, והוא מחליף סגנונות חריזה וראפ בנונשלנטיות מרגיזה ב"פתמטר" ו"ערב טוב טרוריסטים".
יותר מהכל, הוא למד איך להעביר את האמירות החברתיות שלו מבלי להישמע מטיף או מתנשא. "קוקוריקו", הלהיט הגדול מהאלבום הזה, הוא יותר מהחגיגה המשעשעת שניתן להתרשם ממנה בהתחלה, ואפשר לדבר המון על משמעות ה"אל תדליקו אותי" בפזמון שמגיע אחרי בתים שמבקשים רוחניות והשלמה. השיא מגיע ב"קורבן", מסמך נוקב על השיסוע החברתי במדינה שמרגיש רלוונטי להחריד אחרי אירועי מאי האחרון.
פלוטניק כותב על המצבים האלו כאיש מבפנים. יש בו אותנטיות ישראלית אמיתית, והוא משתמש בה כדי להיות המבקר הגדול ביותר של חברה שהוא מכיר מקרוב. זה לא אלבום מושלם, והוא מנמיך גובה מהר מאוד בחציו השני, אבל השיאים שלו מראים הרבה על המקום שבו פלוטניק נמצא כרגע – אחד מהיוצרים החשובים במוזיקה הישראלית, שמגיע לפסגה ומנצל אותה כדי להמשיך ולהתפתח.
BEATFOOT – BEATFOOT
אין דרך להתחמק מזה – מדובר באלבום המרים של השנה. נסו לעמוד בפני מכונות הקצב המתפוצצות של אודי נאור, הצלילים המהפנטים של נימשי וההגשה של עדי ברוניצקי, שיכולה להפוך כל משפט למשפט המגניב בעולם. השילוב של שלושת הכוחות האלה ביחד מרגיש כמו קבוצת כדורגל או כדורסל שמצליחה להחתים אצלה כמה ספורטאי על בבת אחת – זה פשוט לא פייר עבור האחרים.
בכל זאת, יש כאן יותר מטירופים ושיגועים, אלא חוויה שלמה של מוזיקאים מצוינים שחלק מההנאה שלהם היא בטריקים קטנים שהם מוסיפים למכלול השלם. זה מתחיל מהטקסטים שברוניצקי שרה, שמכילים מניפסט מעניין ומעורר מחשבה גם כשהיא שרה את חלקם רק כי הם נשמעים טוב. זה ממשיך בעטיפת האלבום שנראית כמו שם של להקת מטאל ומגיעה עד לניסיונות לשחזר את לו ריד בפזמון של "LAYF".
בסופו של יום, מדובר בחנונים מוזיקליים שמשקיעים בכל פיסת מוזיקה שהם יוצרים. הם נהנים מהחברה אחד של השני, ומהיכולת שלהם לתרום ולהיתרם מהרקעים המוזיקליים השונים של חבריהם להרכב. זה אלבום שמוצא את נקודת ההשקה בין מוזיקת רייב לפאנק ומחאה, ואפילו מוצא זמן לסיים עם שיר גוספל שמרגיש כאילו הגיע משום מקום – לא הייתה חוויית האזנה דומה לזו במוזיקה המקומית השנה.
חוה אלברשטיין – ערב אחר
רוב היוצרים הצעירים כותבים על רגשות באופן האבסולוטי והראשוני שבו הם חווים את תחילת חייהם. גם כשהפוזיציה ממנה הם כותבים מתבגרת ומתעצבת, תמיד תהיה טמונה בה אמת מוחלטת תואמת, על כל השטחים המתים והסתירות שמלוות אותה.
חוה אלברשטיין כבר לא רודפת אחרי אמת גדולה במוזיקה שלה. בערב אחר, היא כותבת ומבצעת טקסטים של אחרים על אהבה, פוליטיקה, הזדקנות ומוות בידיעה שכל אלו היו לפניה ויהיו גם אחריה. היא יוצרת שראתה הכל ויודעת שהכל בר־חלוף ובו זמנית נצחי, והיא נשמעת קורנת מאושר כשהיא ממשיכה לדרוש את הזכות להתענג מעצם החוויה של אתגרי החיים.
אחרי שבעשור האחרון הייתה מעורבת בכל־כך הרבה רגעים יפים של מוזיקה ישראלית (גם כאן היא משתפת פעולה עם המפיק ערן ויץ, שממשיך להפגיש את היצירה שלה עם כיוונים מוזיקליים שונים ומוצא בתוכם את הזהות האלברשטיינית), זה כבר לא מפתיע שהיא עדיין מסוגלת להוציא אלבום כל־כך יפה, מרגש, חכם ומקורי. זאת חכמת החיים שלה שאיתה היא ניגשת לכל שיר שהופכת את ערב אחר לעוד יצירה יפיפייה בתוך רזומה שעמוס בכאלו.
טדי נגוסה – זה בדם שלי
שום דבר באלבום החדש של טדי נגוסה לא משתווה לשני הסינגלים המצליחים שלו. "זה בדם שלי" ו"בבידוד" הם מיניאטורות ראפ אדירות שמרגישות כמו שלב חדש באבולוציה של ההיפ־הופ הישראלי. הבחירה של נגוסה בביט דינמי ולא יציב, בראפ מהיר שמעביר בדיוק מירבי את כל מה שהוא רוצה להגיד בדקה וחצי, מרגישה כמו בחירה במינימליזם שכמעט ולא קיים בראפ הישראלי הפומפוזי.
לכן, העובדה שבשאר האלבום הזה נגוסה מגיש מבנים יותר מוכרים של הז'אנר יכולה להרגיש כמו אכזבה בהאזנה ראשונה. מבט מעמיק יותר ביצירה שלו מראה שנגוסה מזריק לתוך הצורות המוכרות האלו את אותה גישה מקורית שהייתה באותם סינגלים. בכל רגע כאן, הוא מדגים את אותו קוצר־רוח, השאיפה לא לקחת אף דבר כמובן מאליו. זה יכול לבוא לידי ביטוי ברמת ההשקעה שלו בחרוז בודד, וגם באופן שבו הוא מפרק את הציפיות ממנו כראפר ויוצר. יש אפילו ערך מוסף לבחירה שלו לפעול מתוך המוסכמות – כמו פלוטניק לפניו, גם נגוסה יודע שהשינוי האפקטיבי ביותר מגיע מבפנים.
לקריאה נוספת: טדי נגוסה ואמנות הלא לשים זין
אקוט – הוא היה בעדי
האלבום החדש של אקוט, שמכיל מספר קטעים אינסטרומנטליים בנוסף ללחן שיצרו עבור שני טקסטים של המשוררת אפרת מישורי, מרגיש כמו נקודת הכניסה הטובה ביותר לעולם המוזיקלי של הצמד שמורכב מענבל ג'משיד וגלעד ואקנין. הקטעים האינסטרומנטליים קצרים יחסית ומאוד אפקטיביים, והעיבודים לטקסטים של מישורי מכילים כמה מהביצועים הווקאליים החזקים ביותר של ג'משיד.
מישורי היא משוררת מאוד סינמטית, שבטקסטים קצרים מצליחה להעביר סיפורים עשירים ומעניינים. "הוא היה בעדי", למשל, מכיל סיפור פמיניסטי נפלא, על בחורה שרוצה להיות נאהבת אבל בתנאים שלה. העיבוד של אקוט מכיל את אותן פניות לא צפויות בסיפור של מישורי באמצעות הלחן וההגשה של ג'משיד, האהבה של הצמד לחומר הגלם שאיתו הם עובדים היא ניכרת ומלהיבה.
לא מדובר בהרכב הראשון שמוציא ממוזיקה מזרחית רגעים אמנותיים ומאתגרים, אבל יש לו את השאיפות הגבוהות ביותר מבין קבוצת האמנים שאליה הוא משתייך. בכל אחד מהשירים והלחנים שלהם, הם דורשים להתייחס למוזיקה שלהם כאמנות גבוהה ונעלית. קשה שלא לעשות זאת מול היצירות הקונספטואליות הנרחבות שהם מפיקים.
עדי שחם – אחרונים על החוף
מהרגע הראשון שפרצה לחיינו, עדי שחם מותגה כסמל פמיניסטי חשוב בנוף האינדי הישראלי. צבא של מכשפות, אלבום הבכורה המוצלח שלה, היה עוצמה נשית שנזרקה אל תוך הפנים שלך, ללא בושה ופשרות. אחרונים על החוף הוא אלבום שונה, אישי ומורכב יותר ממה שעשתה עד כה – במובן מסוים אני רואה אותו כאפילו יותר פמיניסטי מקודמו.
יש עולם שלם בתוך האלבום של שחם, והחוקים שלו מושתתים על הסטייל והדמיון הפרוע שלה. יש כאן המון רגעים צבעוניים ומשגעים: ג'ורג' קלוני שומר עליה ברחוב בלילה, מכוניות למבורגיני וספות קפיטונאז' הם אימג'ים בולטים וחשובים להבנת האלבום ורחוב פלורנטין הופך לגן חיות בשירים שלה. זה מסע משעשע ומרתק בראש של שחם, ויותר מהכל חשוף – הזהות שלה כמילניאלית אבודה עם חרדות בעיר הגדולה מפורקת כאן לחתיכות, והיא מאפשרת לעצמה להיות פגיעה יותר מאי פעם. זה הניצחון הגדול ביותר עבור האלבום הזה – היא גורמת לאישיות שלה להתגלות דרך מספר רבדים, וכל פרט נוסף מוצג בגאווה על ידי יוצרת שדורשת את הזכות להיות שבורת לב ולא בטוחה. אין דבר יותר מעצים מזה.
כהן – מה שאפשר עם מה שנשאר
את מה שהראפרים האחרים ברשימה לומדים עכשיו לעשות, כהן כבר שכח. במשך שנים, בזמן שסצינה שלמה לקחה את עצמה ברצינות תהומית, ויצרה תוכן דידקטי ומטיפני, הראפר והמפיק עבד קשה על הצורה של המוזיקה שלו, ולא רק על התוכן. העיניים שלו תמיד כיוונו גבוה, אל מעבר לים, ואחרי גיחה אצל סצינת הביטמייקרים בלוס אנג'לס הוא למד את הסוד הגדול של הצלחת הז'אנר באמריקה – איך להגיד המון מבלי לדבר יותר מדי.
האלבום החדש שלו מוכיח שהוא כבר יותר ממפיק ראפ. מדובר באוצֵר מוזיקלי, שבכל שיר בוחן רעיונות מוזיקליים חדשים ולהרחיב את האופקים של היצירה שלו. האלבום הזה מציג את שלל הכובעים שהוא אוהב ללבוש על עצמו כראפר: נסו לשמוע בנפרד את "על השתק" שנשמע כמו להיט ראפ מחו"ל, "שמיניות" שמערבב השפעות האוס ודאנס ו"כוכב אחד" שנשמע כמו שיר שנחתך מהכבש הששה עשר, ויהיה לכם קשה להבין איך הם יושבים ביחד בתוך אלבום אחד. תשמעו את מה שאפשר ממה שנשאר ברצף ותוכלו ללמוד המון על כהן, המכנה המשותף של כל השירים האלה – יוצר שמכניס המון רוך לתוך הסטייל שלו, ומרגיש הכי קול ברגעיו הרגישים ביותר.
זיו – יש המון
משהו מוזר ונפלא קורה ב"אור קטן", השיר שסוגר את האלבום הראשון של זיו בעברית. הפסנתר שמתנגן במהלכו נשמע קצת יותר מדי חזק, בולע את כל מה שמסביבו, כולל את הקול של היוצרת הצעירה. היא משמשת כאור הקטן שבמרכז השיר, מעין קרן קטנה שבוקעת מתוך הקקפוניה הפסנתרית שלו. היא מזכירה כמה עוצמה יש לאור דווקא כשהוא בוקע מתוך הריק, חוצה את החשכה.
היא לא סתם הוציאה את האלבום הזה כתקליט מהיום הראשון שבו הוא עלה לאוויר. היא מתייחסת ליש המון כיצירה אחת שלמה ומהודקת, והיא עושה הכל כדי לשמור על המאזינים מרותקים. יש כאן עומס מעלף של צלילים, סגנונות שונים ופניות חדות בין גוונים שונים בקול שלה, שמזכירים שמוזיקה מעניינת חייבת להרגיש חריגה, גם ברגעיה הנגישים ביותר. בסוף האלבום, נשמע מישהו שמצהיר באולפן "וואי זה מהמם", וזה באמת האפקט שמותירה זיו על המאזין – תחושה שאין ברירה אחרת חוץ מלקבל את כל היופי הזה בבת אחת, ולתת לו לשטוף אותך.
מוטי רודן – צליין
מה שכל־כך מתעתע באלבום החדש של מוטי רודן הוא דווקא כמה שהוא לא נשמע מתעתע בהתחלה. רודן יוצר מלודיות נעימות ומגיש אותן בקול נעים שמזכיר יוצרים כמו אלון עדר ותומר ישעיהו. ברגע שבו מנסים לחבר את כל החתיכות יחדיו, ולהבין על מה לעזאזל הוא שר, מבינים לא רק שזו משימה קשה, אלא פאזל סבוך שרודן יצר באופן מודע.
אולי זה מה שעובד כל־כך טוב בעיניי באלבום הזה, האופן שבו הוא כמעט נגיש, מטייל על הקו הדק בין הברור למטושטש. רודן לא שולח אותך לנסות להבין למה הוא כתב על הרחוב המסוים הזה בשיר אחד, או על סיפור מקראי בשיר אחר. הוא דורש מהמאזין לקבל על עצמו את היופי שבחוסר הידיעה, שבהבנה באמצעות הדברים שמרגישים אבל לא יודעים. על היסודות האלה בנויה הנונשלנטיות המהפנטת שבאמצעותה הוא מגיש שירים פשוטים שהם גם מאוד סבוכים.
אביטל אדר – בין שני לווייתנים
אף יוצר או יוצרת לא הצליחו להעביר את תחושת הטקסטים שלהם באופן כל־כך מדויק כמו שאביטל אדר הצליחה לעשות באלבום הבכורה שלה. הטקסטים הציוריים שלה ניחנים בדרמטיות אדירה, אבל הביצוע הווקאלי של אדר משמש כמעין פילטר שמעניק לכל מילה את היחס הראוי לה.
כשהסיטואציה נדרשת, היא נהפכת ליצור מיתי, עם משפטים כמו "אני חרב שלופה" ו"אני הופכת לדרקון / שואגת מוציאה לשון / אדירת כנפיים" שמוכרזים בעוצמתיות ראויה. במקרים אחרים, היא נותנת לקול שלה להיבלע בתוך ההפקה העשירה של אורן בן דוד, ונשמעת ממש כמו כלי נוסף בעיבודים המלודיים שלו.
רוב המוזיקאים באינדי הישראלי היו לוקחים את השירים של אדר ומלבישים עליהם הפקה עדכנית ונקייה. בן דוד ואדר בחרו דווקא ליצור מוזיקת ארט־רוק שכבר לא נוצרת כאן יותר – גם הצלילים החלומיים והחריגים ביותר של אדר צומחים מתוך כוח הגיטרה שלה, אפילו ברגעים שבהם לא נשמע ממנה צליל מיתר אחד. זה לא גורם לאלבום שלה להישמע מיושן או לא רלוונטי, אלא על זמני. היא יוצרת עולם משלה, שהיה יכול להתקיים בכל נקודה בזמן.
נו פוינט בייבי – פרו
האלבום השני של נו פוינט בייבי הוא אלבום על כלום, אבל קורים בו יותר מדי דברים מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. יש כאן התעסקות בפרידה, פוליטיקה, הזמן שעובר ולא חוזר ובמחסור בכסף, ועדיין כל אחד מהשירים האלה נכתב בעיקר על מערכות יחסים ומרגיש כאילו הכותב שלו לא יצא לרגע מהמיטה שלו במהלך יצירתו. ביונסה ושפינוזה מוזכרים באותו המשפט, לחני הפאנק משתנים לביצועי ג'אז ופרוג-רוק וירטואוזיים תוך שניות בודדות ולפני שאתה מסוגל לשים את האצבע על כל מה שקורה במהלך שיר אחד שלהם, השיר הבא כבר מתחיל.
בקצת פחות מחצי שעה, הטריו המוכשר הזה ממגנט את האוזן ותופס במדויק את חוויית המילניאליזם הישראלית לשנת 2021. זה עוד יותר לא מובן מאליו כשבכל מקום בעולם כרגע מגחכים על בני הדור הזה. במקום דאחקה עבשה מהמקום הנמוך ביותר, עדן אטד, עומר ברנד ודוד גורנשטיין מציגים חמישים גוונים שונים של הזהות שלהם כצעירים ממוצעים בעולם שדוהר לאבדון.
במקום שהשעמום וחוסר הכיוון של הדוברים בשירים שלהם יתורגמו למוזיקה מונוטונית ואדישה, נו פוינט בייבי מכוונים לכיוון הפוך לגמרי. המוזיקה שלהם תזזיתית ומופרעת, כמו לוגו מרובע של שומר מסך ישן שנזרק ונהדף מקירות דיגיטליים בשאיפה למצוא פינה למנוחה. גם קהות חושים לא תצליחו למצוא כאן – זה אחד מהאלבומים המצחיקים ששמעתי השנה, ויש בו לא מעט רגעים של עצב ודכאון טהורים.
קובארי – אחת מתוך אחת
קובארי היא אחת מהכותבות הטובות ביותר שפועלות כיום, אז זה לא עניין של מה בכך שהאלבום החדש שלה מכיל כמה מהשיאים הגדולים ביותר שלה ככותבת ויוצרת. זה מרגיש כאילו היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד בכל שיר ומהי הדרך הטובה ביותר לכתוב זאת. התמונות הנפלאות שהיא מציירת דרך המילים שלה פשוט קופצות מהדף ונבנות בראש של המאזין תוך מספר רגעים.
כל זה מאפשר לה להתעסק בנושאים שתמיד ליוו את היצירה שלה באופן מדויק ומגובש יותר מאי פעם. ב-11 שירים היא כותבת על התאהבות, שברון לב, ספקות עצמיים, השראה, כתיבה, חברות, התבגרות, משפחה והטרדות מיניות. זה היה יכול להרגיש כמו בלאגן שלם אלמלא השירים האלו היו כתובים בצורה כל־כך מדויקת – התחושה היא שכל מילה פוגעת בול במקום הנכון, ואין צורך להגיד יותר כלום בנושא.
יש יוצרים שצריכים לעשות מעל ומעבר כדי להוציא את המיטב מהכתיבה שלהם. חלקם מקצינים במכוון את המילים שלהם, לוקחים את החוויות והתחושות שלהם אל מחוזות פנטסטיים כדי להבליט אותם; אחרים משתמשים בדימויים ורמזים כדי להטיל עננה של אבסטרקטיות מעל העולם הפנימי שלהם. נדמה שהמילים של קובארי מגיעים לשיא כשהיא פשוט מניחה לטקסטים שלה להישאר פשוטים וסומכת על היופי שיעלה מתחת לפני השטח. באחת מתוך אחת, היופי נמצא שם בכל רגע.
גון בן ארי ומקהלת זולת – טכס
בהופעה האחרונה שלו בבארבי, הסולד אאוט השני שהוא עשה תוך שנה, גון בן ארי אירח את נונו וביצע איתה את שירי ההייפר־פופ שהוציאה והפכו ללהיטים (בהפקת עילי אשדות, חבר במקהלת זולת שהוציא גם הוא אלבום מעניין השנה). הקשר של בן ארי לז'אנר מרגיש מקרי בהחלט, אבל יש הגיון מסוים בחיבור שלו לאמנים מהסוג הזה. אם יש משהו שהופך את המוזיקה של גון בן ארי למה שהיא, זאת אותה אובר־מודעות שנמצאת בכל פינה של טכס.
כן, אפשר לרדת על הרוחניות המובהקת של בן ארי, על עדת המעריצים שלו ועל המקהלה שמלווה אותו כאילו היה גורו באשראם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבן אדם הראשון שיצחק על הדברים האלו הוא בן ארי עצמו. הוא מתחיל את האלבום בלקרוא לעצמו "כלבה לבנה" תוך כדי שהוא שר על סמים, וזה מיד מוציא את העוקץ מכל מי שבוחר להתייחס אליו כמנהיג של כת.
אני לא יודע אם אני מזדהה עם כל מילה שבן ארי אומר בטכס, אבל יש משהו שמרגיש לי קרוב מאוד לבית באופן שבו הוא כותב ושר. השפה שלו היא משובשת ומעורבבת עם לעז, עברית וג'יבריש, ומרגישה כמו סלט המילים שתשמעו בכל פינת רחוב הומה; הוא כותב על בעיות נפשיות בישירות ובחוסר בושה משווע (תחשבו על "מאניה" הלהיטי, ועל איך שהתרבות המערבית אוהבת לחגוג את השריטות שלה במקום לטפל בהן); והוא כותב על חילוניות כדת בפני עצמה, עם ערכים, טכסים ומגבלות מחשבתיות משלה. לפעמים הוא פוגע באופן כל־כך מדויק באמת מכוערת שזה קצת משתק וקשה לעיכול, אבל גם זה בסדר – הוא לא כופה את האג'נדה של השירים שלו, אלא יותר מרגיש כמו מורפיוס ממטריקס – יושב על כיסא נוח ומציע לך שני אפשרויות, להרחיב את האופקים שלך או להישאר מחוץ למחילת הארנב.
למעשה, האלבום הזה כל־כך היה שייך לרגע שבו הוא יצא, שאחרי שנה הוא כבר מרגיש קצת מיושן, מאוד ינואר 2021. בן ארי ומקהלתו הן כבר חיה אחרת ומפותחת יותר, ממלאים את הבארבי ומופיעים על הבמה הגדולה באינדינגב. ה־EP שהוציאו בקיץ כבר הראה שבן ארי מוכן להתפתח ככותב ומבצע, אבל טכס יישאר אלבום בכורה שפרץ כרוח סערה ולא נשמע כמו שום דבר שהגיע לפניו.
אור אדרי – עשרים צעדים
יש המון אלבומים ברשימה הזאת שמרגישים לי יצירתיים ופראיים, כאלו שנוצרו על ידי יוצרים שדורשים מעצמם לירות לכל הכיוונים ולמצוא את היציבות בנוף המוזיקלי שהם מייצרים. עשרים צעדים נוצר על ידי אור אדרי, מוזיקאית אינדי וותיקה ומוערכת, והוא מרגיש כמו האלבום הכי מדויק שיצא השנה.
כל אחד מהשירים באלבום נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות. הם מרגישים כמו יצירות בפני עצמן שהיוצרת שלהם ממצה מהם את מיטב הפוטנציאל, משורות שמכילות עולם ומלואו (נסו לדמיין בעצמכם את הבחור שבמרכז "עוד אחד / פחדן ומדושן / שלכבודי לבש בגדים גדולים למידותיו") ועד למהלכים מוזיקליים שמרגישים כל־כך הגיוניים, שקשה לדמיין את השירים האלה מתקיימים בלעדיהם.
אדרי היא יוצרת שעבדה מספיק קשה, למדה מהגדולים ביותר והתנסתה מספיק בתור אומן סולו כדי להוציא את האלבום שישמש כבסיס המושלם לכל מה שהיא רוצה להגיד. תשמעו אותה בראיונות מספרת על השראות לשירים שלה, כמו תאונה על כביש 6 שהיוותה השראה ל"אתרסק אל ההמשך", אחד מהמשפטים היפים ביותר ב"לב צר", ותגלו יוצרת מלאת חמלה שמכוונת לשיאים רגשיים חדשים בשירים שלה.
ב"יום בגארזן", אדרי מספרת סיפור אחד על אביב מארק, שאיתו היא ניגנה במשך שנים. כל מי שליבו נקשר לאינדי ישראלי בשנים האחרונות יזדהה עם הרומנטיקה שבה היא מתארת את הגיבור המוזיקלי שלה, מכורה לפגמים והשריטות שהוא חושף באופן כל־כך ישיר. זה האלבום שמסכם את כל סצינת האינדי הישראלית של העשור האחרון, כזאת שהתחילה עם המחאה החברתית שיצקה השראה חדשה עבור דור שלם של יוצרים. ההווה של הסצינה הזאת נשמע ממש כמו המוזיקה של עשרים צעדים – מוזיקה אישית וחשופה, שמאפשרת לעצמה להיות בטוחה ויציבה במקביל.
לקריאה נוספת: אור אדרי מזמינה אותך להתרסק אל ההמשך
<הצביעו עכשיו למצעד האלטרנטיבי השנתי של רדיו הקצה
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
