השבוע יצא שהאוזן שלי נתפסה בעיקר על שירים שנעים על הגבול בין פופ לאלטרנטיבי, ומראים עד כמה הגבול הזה נזיל וחסר משמעות בימים כאלה. הם הופיעו, כמו תמיד, בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן:
אקו – Fly – You're Mine
השיר החדש של אקו מרגיש כמו "רק" עוד שיר ברצף הלוהט שבו היא נמצאת. בשנה האחרונה היא הוציאה פסקול מצליח לסדרת להיט של "כאן" ואלבום שני שלא נשמע כמו שום דבר שהוציאה עד כה בקריירת הסולו המגוונת שלה. בנקודה הזאת, היא בדקה כל כך הרבה שטחים ופנים שונות ביצירה שלה, שהיא יכולה לבחור להשתמש רק בחלק מהמהלכים שהיא שולטת בהם – ביט שמנמן ודיסקואי, ביצוע ווקאלי רגוע ו"קול" ופזמון מדבק – ועדיין לגרום ל־"Fly" להישמע כמו קלאסיקה מיידית שלה.
נראה שבתוך הרבדים השונים של עולם הפופ הישראלי (זוכרים שפעם בקושי היה אחד?), יש לאקו פוטנציאל להפוך לכוכבת ברמות בינלאומיות. הסטייל שלה מזכיר כאן יותר מתמיד את נגה ארז, שחולקת איתה את היכולת לגרום לביצועים השגרתיים ביותר להישמע כמו הדבר הכי מגניב בעולם. המעבר שלה בין עברית ואנגלית בסוף הבית הראשון שלה, קלישאה שנדחפת לגרון בקרב כל כוכב מתוקשר שמתחנף לשוק הבינלאומי, מוגש כאן כבדרך אגב. היא יודעת שהזהות שלה, המרכיב הסודי בכל מוזיקה טובה, צריכה להיות חלק מהדי־אן־איי של המוזיקה שלה מבלי להידחף לחזית באגרסיביות. אלו דברים שאי אפשר ללמד.
נונו – שוז
גם השיר החדש של נונו מרגיש כמו כניסה לשלב שבו היוצרת (עם רזומה הרבה יותר מצומצם, אבל זהו הקצב של הדור החדש שאליו היא משתייכת) כבר מצאה את החוזקות שלה ומעדיפה להתמקד באזור הבטוח שגילתה. אם ארבעת הסינגלים הקודמים שלה היו מסע אירוני ומהנה שבמהלכו היא פירקה והרכיבה מחדש את כל חוקי הברזל הגדולים של עולם הפופ, "שוז" נשמע כמו מה שאמורה להיות התוצאה הסופית של כל מהפכת ההייפר פופ הזו – סגירת מעגל לכדי להיט רקיד ואפקטיבי שנוצר על ידי קבוצת מוחות מבריקים.
בכל רגע כאן, נונו ועיליי אשדות יודעים להוציא מיסודות הנוסחה המצליחה שלהם את המקסימום. הביטים של אשדות בועטים ואגרסיביים מתמיד, מקשים על המאזין להישאר אדיש. נונו מגישה מה שמרגיש כמו שיא עולמי חדש במילות סלנג חדשות לדקה. ובכל זאת, משהו מרגיש כמעט נורמלי בחוויית ההאזנה לשיר, כאילו העולם המדומיין שבו נונו היא הכוכבת הגדולה בתחומה מרגיש יותר ויותר הגיוני.
Pattie – Down On The Floor
בתקופה שבה עולם הפופ משליך את עצמו יותר מתמיד על נוסטלגיה לכל עשור וסגנון שאי פעם נחשב מגניב, אני הכי אוהב את האובססיה של כמה מהכוכבים הגדולים בעולם לרוק הרך של שנות השבעים. כמה מהקולות המשפיעים ביותר בדור החדש של יוצרי הפופ התחילו להתחבר לפולק הג'אזי של ג'וני מיטשל או לפופ־רוק של פליטווד מק, ומצאו מפלט ברוגע והשלווה של הלהיטים האלה בזמן שהעולם כולו חווה ברקס.
"Down On The Floor" של להקת Pattie משתמש בפלטת הצבעים הזאת כדי לבנות עליה את האינדי־פופ העדכני שלו. במקום לבנות את הפופ הפסיכדלי שלהם על השפעות טריוויאליות יותר כמו הביץ' בויז ודומיהם, הם מגיעים לרחבת הריקודים דרך אותה מוזיקה שלוקחת צעד אחורה ומסתכלת על החיים מהצד. זה מזכיר מאוד את התקופה הנוכחית של טיים אימפלה, אבל בניגוד לאלפי הרכבים בארץ ובעולם שלקחו מהלהקה המצליחה הזאת את הצלילים הפסיכדליים שלה, נראה ש־Pattie לוקחים בעיקר את הגישה היוצרת של קווין פארקר, ובונים את השירים שלהם מתוך רצון להבין לעומק את העבר המוזיקלי שעליו הם מתבססים.
נומקה – צמח מת
לפולק יש מקום מהותי בהתפתחות המוזיקלית של נומקה. לפני הגרסה הפופית שהציגה בסינגלים החדשים שלה, והאינדי־גיטרות הבועט של אלבומה הקודם שהיווה את היציאה הרשמית שלה ממחוזות האלמוניות הבאנדקאמפית, נומקה הייתה מקליטה את עצמה עם גיטרה אקוסטית, שרה על כך שזה בסדר שהיא לבד בשירים שהרגישו כאילו יצאו היישר מחדר השינה שלה אל לב המאזין.
השיר החדש שהוציאה, "צמח מת", הוא החזרה המכוונת ביותר להתחלה הערומה והמופנמת שלה. גם הוא מתייחס ללבד של נומקה: הקליפ מציג אותה מסתובבת בביתה בחוסר מעש, והמילים זועקות את הסאבטקסט – הבדידות שלה מבליטה בעיניה את חוסר הכיוון והמטרה שממלאים את חיי היום יום שלה. אלו רעיונות שהיו קיימים גם בסינגלים הקודמים, המתוקים והמוארים יותר, רק שכאן נומקה מקלפת מעל השיר את מעטפת הביטחון העצמי שלה כדי להגיע לכנות שנמצאת בליבת היצירה שלה. במובן מסוים, זה אפילו עוד יותר מחזק את האג'נדה שמאחורי המהפך המוזיקלי שעברה היוצרת – כשהיא יכולה להיות חשופה ושברירית דרך כל פילטר מוזיקלי שהיא מניחה על היצירה שלה, היא מרגישה בלתי מנוצחת.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
