ראפרים צריכים בדרך כלל אלבום שלם בשביל להציג את עצמם. לבריל מספיק רק בית אחד ב"וולברין", השיר האנרגטי שפותח את אלבום הבכורה שלו, לפני שהוא מואס באקספוזיציה של עצמו. בשתי הדקות שנשארו לשיר, ואחרי שהוא הספיק להחליף את הפלואו שלו לפחות שלוש פעמים, הוא עובר להתמקד באג'נדה האמיתית של מזל תהומות – מלחמת האור בזעם, העצב והמחשבות האפלות שהחושך מכיל בתוכו.
מבט ישיר בעקיפין
בריל (או איתמר בריל בשמו האזרחי המלא) הוא יוצר חכם מדי מכדי לצייר דיוקן עצמי חד ממדי. דרך הטווח שמרכיב את הרקע המוזיקלי שלו, מהסטייל המסורתי של להקת האם פלא אוזן ועד לניסיוניות של סצינת הראפ הירושלמית הרעבה שממנה הגיע, הוא מעצב זהות שמרגישה שלמה על אף ההתנגדויות שמתחוללות בתוכה. שני האלמנטים המרכזיים שבה, המחאתי והזועם מול הרגיש והאישי, מוגשים כחלקים שווים באותו השלם.
על אף מגוון אקלקטי שמאיים לפזר לחלוטין את המשמעות של האלבום, כל שיר כאן מרגיש כמו חלק חשוב להבנת המסר של בריל. הוא מתייחס לשירים האלה כהזדמנויות חד פעמיות להעביר מצב מנטלי שעובר בראשו, ובכך הוא מעניק לכל אחד מהם את אותה מנה של אנרגיה תכופה. גם כשהוא נביא חמור־סבר ב"בבלון 2.0", נוסטלגי ב"ניצוץ מוכר", מאוהב ב"שבט" וב"גנוב לך על התחת" או ציני ועייף ב"אפס ביחסי אנוש", זה אף פעם לא מרגיש תלוש מהמסע הקוהרנטי שהראפר מעביר אותנו בעולם שלו.
האיזון בין אחידות לורסטיליות נובע מהסירוב של בריל להישאר במקום למשך יותר מדי זמן. הוא מעצב שפה וסגנון חריזה שתמיד מספקים קונטרה לרעיונות שעולים במהלך השירים. באלבום עם לא מעט שירים פוליטיים ונוקבים, אין פה פעם אחת נאום דידקטי ומתיש. לעומת זאת, גם הרגעים המרגשים ביותר באלבום נמסרים בקריצה ומודעות עצמית. "להסתכל על הירח זאת הזדמנות לא רעה לתפוס מבט ישיר על השמש בעקיפין" הוא מצהיר ב"וולברין", ומתאר במדויק את נקודת המבט הייחודית שלו לאורך האלבום – הוא נמצא בחיפוש תמידי אחר זוויות ייחודיות, ולא לוקח אף נושא שהוא שר עליו כמובן מאליו.
רוק 30
"אלבום ראשון / לכו תדעו אם אחרון" הוא שר ממש לקראת הסוף של "סופרנובה". זאת הייתה יכולה להיות אמירה כנועה שאופיינית לנוף הגברי־לוזרי שמרכיב את ההיפ הופ הישראלי, אבל היא מגיעה בסוף אלבום שתחושת האובדן מהדהדת בו לכל אורכו. ב"ספיישל", קטע ספוקן וורד יפהפה, הוא מספר על אירוע מהעבר שבו ניסה להגיע לבית החולים ולהיפרד מאדם קרוב על ערש דווי. "אף אחד לא אשם", הוא מודה, ומרחק השנים מהמקרה מאפשר לו להתייחס אליו בפואטיות, "כולם הבזקים / ואני אוקיינוס באזיקים".
גם כשהאבל הוא קרוב יותר, בריל מקבל אותו בהשלמה יחסית. נתנאל צ'ונה, ראפר נוסף מהסצינה הירושלמית שנפטר לפני כשנתיים מדום לב, נוכח בכל פינה של האלבום. ביחד עם חברים נוספים, בריל עזר להוציא לאור את אלבומו האחרון בשנה שעברה. השיר היחיד שמתייחס באופן ישיר למוות של צ'ונה נמשך פחות מדקה. הקינה של "טופ 5" היא כואבת ונוגעת ללב. "הלילות שלי עדיין לא פשוטים / אבל אולי זה המתכון שלי להאריך ימים / עוד שנייה שלושים" מסכם הראפר, ונותן לשורה האחרונה להדהד לזמן רב. דרך המורשת של צ'ונה, מתבהרת הפיכחות הברורה שסיגל לעצמו בריל לאורך מזל תהומות – עכשיו כשהוא מגיע לגיל שבו חברו הקרוב הלך לעולמו, הוא מגיש כל מילה שכתב כאילו מדובר במילה האחרונה שהוא הולך לשיר בחייו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
