פורטיס: ״ידענו מה קורה פה כל הזמן. חברים, עיתונים, טלפונים, טלוויזיה… מדברים בינינו עברית״
סחרוף: ״כל שנה שהייתי באירופה, יותר ויותר התגעגעתי לארץ״.
(מתוך ״נשמות גועשות״, 2003)
סמי בירנבך: ״לברי ולפורטיס היה קשה הניתוק מהארץ. אני חייתי בחו"ל רוב חיי, מגיל 14. היה לי פחות קשה עם המזג אוויר והגעגועים. אתה מתחסן. שניהם לא היו מחוסנים. האקלים, המנטליות. היו המון רגעים של משבר. הם נאחזו איכשהו, אבל היה ברור שזה לא יאריך ימים״.
(ראיון לבן שלו, ״הארץ״, 2017)
בשנת 1988 התחיל התהליך שהפך את פורטיס וסחרוף ממוזיקאי אינדי בלגיים לכוכבי רוק ישראליים. בדרך לשם, הקרקע התחממה בסצינה המקומית, ודווקא במקום הכי לא צפוי – המקום שבו פורטיס עצמו עלה לראשונה על במה: מועדון צוותא.
בקיץ 1986 התקיימה בצוותא הצגת הבכורה של מחזה מוזיקלי־סאטירי שכתב הלל מיטלפונקט: ״מאמי״. זאת הייתה עוד חולייה בשרשרת הצגות וקברטים סאטיריים שהוצגו בצוותא מאז סוף שנות השבעים: ״סטריפטיז אחרון״, ״הפלשתינאית״, ״כולם היו בניי חוץ מנעמי״ ועוד. הצגות מחאה על הכיבוש, על הפערים החברתיים ועל שלטון הימין שהוצגו בפני קהל יחסית מצומצם, שהגיע בעיקר כדי לקבל אישור על צדקתו האידיאולוגית. מטיפים למקהלה.
הבועה התל אביבית של שנות השמונים, זאת שהשתקפה בפינגווין וקולנוע דן, קיבלה מעין חותמת איכות על במת התיאטרון, ולא רק שם. הקולנוע הישראלי התחיל לתעד את תרבות השוליים, בסרטים כמו ״בר 51״ של עמוס גוטמן ו״עורבים״ של איילת מנחמי. במרתף העליון של בית ליסין יזם שחקן הבימה שמואל וילוז׳ני ערבי סטנד אפ – מושג חדש וזר לקהל מקומי, שראה לראשונה קומיקאים נטולי דמות, מבטא או לבוש, עומדים על הבמה ומספרים על עצמם. סצינת הסטנד אפ, שהתחילה עוד במועדון שבלול, תתרחב בעתיד לבית החייל, בית ציוני אמריקה וגם צוותא, שבינתיים אירח את המהפכה המוזיקלית הבאה.
״מאמי״ גולל את סיפורה האבסורדי של בחורה צעירה ואופטימית מעיירה דרומית שחווה טראומה קשה, מגיעה לתל אביב, עוברת חיווט תודעתי והופכת לשליטה דיקטטורית. חצי מהמוזיקה במחזה נכתבה על ידי המוזיקאי הוותיק יוסי מר חיים. את החצי השני תרם מוזיקאי צעיר ואנונימי לקהל הרחב: אהוד בנאי.
מתחיל לנסוע
בנאי כבר הספיק להוציא שלושה סינגלים לרדיו, שזכו להשמעות יפות אבל להתעלמות הקהל. בקיץ 1986 הוא הוזמן לבצע את ״עיר מקלט״ ו״עגל הזהב״ בתכנית רדיו מיוחדת ששודרה מכיכר אתרים. זה מה שמשך את תשומת ליבו של הלל מיטלפונקט, שהזמין את בנאי ולהקתו להלחין, לעבד, לנגן ולשחק ב״מאמי״.
הלהקה שלו כללה את גיל סמטנה בבס, ז׳אן ז׳אק גולדברג בתופים ויוסי אלפנט, שחזר משנתיים בניו יורק, בגיטרה. הוא קרא להם ״פליטי הקליק ורטורית״. אחר כך השם קוצר ל״הפליטים״.
״מאמי״ נתנה הזדמנות ראשונה לאהוד בנאי לנגן שירים שלו בפני קהל מסוג חדש, לא הקהל המצומצם של הליקוויד, שם הופיע בשנים הקודמות. עכשיו הוא עמד מול הקהל הבורגני והמהוגן של צוותא ששמע אותו עם ״הבשורה״, ״השדות האדומים״, ״החתונה״ ו״שיר האונס״ השערורייתי.
אחרי התחלה מעט צולעת, ״מאמי״ התחילה לתפוס בקרב הקהל ולהפוך לקאלט. צעירים היו באים שוב ושוב, כשהם לומדים את הטקסטים והשירים בעל פה. קהל גדול שבא ונחשף לראשונה לאהוד בנאי, יוסי אלפנט, ז׳אן ז׳אק גולדברג – מוזיקאים שהיו בגדר סוד כמוס לבלייני הפינגווין.
ההצלחה של ״מאמי״ שכנעה את חברת CBS להחתים את בנאי, ובחודש מאי יצא אלבומו הראשון, אחד מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית. הוא מתקשר במידה מסוימת עם פלונטר של פורטיס: יצירה אישית מאוד עם חיצים סאטיריים ומחאתיים שנורים לכל מיני כיוונים.
אבל ״אהוד בנאי והפליטים״ הוא גם אלבום שונה מאוד מפלונטר. בנאי לא היה פאנקיסט ולא פוסט־פאנקיסט. הוא אמר שהמוזיקה במועדונים נראתה לו ״זוויתית וקרה״. גם המפגש הראשון שלו עם אלפנט לא כל כך עבד. אלפנט קצת צחק על סגנון הנגינה של בנאי, הוא קרא לזה ״ערבי מדי״.
אבל בשנת 1985, כש״עיר מקלט״ יצא לרדיו, אלפנט התלהב. בעידודה של זוגתו עדנה דה בר, שרצתה להכניס אותו מהר לעבודה לפני שיחזור לסמים, הוא הפך למפיק המוזיקלי והשותף המרכזי באלבום. יחד עם אלפנט ההפקה הלכה לכיוונים של ניו וייב, פוסט פאנק ופסיכדליה. מנגד, הכתיבה של בנאי לקחה את השירים לכיוון של דילן, וייטס ומאיר אריאל עם תבלינים מזרחיים ומדבריים. השילוב הזה, כשבמרכז עומדים טקסטים אישיים וחברתיים, הפכה את אלבום הבכורה של בנאי לאבן דרך.
למרות השוני ביניהם, המשותף לבנאי ואלפנט הייתה השאיפה לנתק את עצמם מההוויה של השוליים. שניהם הופיעו בליקוויד אבל הרגישו, לדבריו של בנאי, כמו ״מטוס סילון שמחזיקים לו את הכנפיים״. הם לא רצו להיות גיבורי מחתרת כמו שולץ ודני דותן. הם לא היו שנקינאים. הם שאפו להיות דמויות מרכזיות בתרבות הישראלית. בנאי סיפר שהשאיפה הכי גדולה שלו הייתה להגיע לרדיו, זאת מבחינתו הייתה ההצלחה האולטימטיבית.
הגישה הזאת נראתה מתאימה לשנת 1987, תקופה שבה הפופ הישראלי נשמע יותר ויותר עדכני ומסונכרן עם מה שקורה בעולם. הניו וייב והניו רומנטיקס חלחלו למצעדי הפזמונים, ומנגד, רוק האיצטדיונים הבומבסטי השתלט על הסאונד של שלום חנוך, יהודית רביץ, גידי גוב, אדם, ריטה וריקי גל. להקות כמו משינה, פופלקס ונוער שוליים נתנו אשליה שהמיינסטרים המקומי פתוח ושיש לאמנים צעירים סיכוי לפרוץ.
אבל דווקא האלבום של הפליטים הדגים עד כמה הפער בין המרכז לצדדים היה גדול. למרות ההערכה והפרגונים המכירות היו דלות, והמופע המושקע, שהתחיל יפה, הלך ודעך. זה קרה במקביל להצלחה הענקית של ״מאמי״. בנאי מספר שהוא ואלפנט היו עומדים ביציאה מצוותא ולוחשים לקהל: ״תבואו לפליטים!״
שיר של מהגרים
אבל היו שניים שכן שמעו אותו. קראו להם רמי פורטיס וברי סחרוף. ב־1987 פורטיס וסחרוף היו עדיין הגיטריסטים של מינימל קומפקט. גם הם היו קצת מטוסי סילון שמחזיקים להם את הכנפיים. בשנתיים שחלפו הם התחילו לעבוד, בהפסקות, על חומר מקורי, מחוץ למסגרת הלהקה. הם ניסו אותו לראשונה על קהל בשלוש הופעות חצי מאולתרות בקיץ 1986. במהלך סיבוב ההופעות הארוך של מינימל ב־1987 המעיין היצירתי של פורטיס התפקע והוביל אותו לכתוב, לראשונה מזה כמעט עשור, בעברית. אולי גם לדרישת השלום שהגיעה מהארץ, עם אהוד והפליטים, היה חלק בזה. פתאום מוזיקה בעברית הפכה לאפשרות.
אבל בלהקה, עסקים כרגיל. בסוף 1986 מינימל קומפקט הוציאה EP ובו הקאבר שלהם ל־״Immigrant Song״ של לד זפלין ושני שירים מקוריים. אחד מהם הוא ״I Imagine״, שיר נוגע ללב, שמסמל את מצבם השברירי של חברי הלהקה. פורטיס שר: ״Take me somewhere, where's my travelling case?״, וסמי עונה לו בפזמון: ״Found yourself another place to fall, to hold, to fall״.
פורטיס וסמי בדיוק סגרו עשור של שיתוף פעולה יצירתי ואישי. כמו עם ברי, הייתה לפורטיס משיכה של ניגודים אל סמי המשורר, הזמר־לא־זמר, הפילוסוף, אספן התקליטים. וגם סמי העריץ את פורטיס הכריזמטי, הפרוע, הלא צפוי, הבלתי מהוגן. הניגוד הזה עבד. עד שהפסיק לעבוד.
1987 הייתה השנה שבה מינימל קומפקט הגיעה לשיא, ואז התאיידה. זה קרה באלבום האולפן האחרון שלהם: The Figure One Cuts. בניגוד לקודמו, Raging Souls, זה אלבום הרבה פחות אופטימי וצבעוני. הוא קודר, פסימי ורואה שחורות. אבל המיומנות והמקצועיות שהלהקה רכשה בזמן הזה, ובמיוחד אוסף השירים המצוין שמרכיב אותו, הפכו אותו ליצירה האולטימטיבית של מינימל קומפקט.
אפשר לראות אותו כאלבום קונספט שמתאר עולם פוסט־אפוקליפטי, אבל הוא לא מטיל אימה, להיפך. השירים חזקים, מעניינים, מקוריים. מינימל הצליחה לשלב בצורה כמעט מושלמת בין הרוח הקודרת של תחילת הדרך לבין המלודיות העגולות והשלמות של Raging Souls.
זה מתבטא כבר בפתיחת האלבום, עם ״Nil Nil״ הלוחמני. שיר מעורפל, כדרכו של סמי, שמדבר על חוסר בחירה והתרוצצות חסרת תכלית. השיר שאחריו, ״Everything is Wonder״, הוא אולי הביצוע הקולי היפה ביותר של סמי באלבום. למרות הליווי האנרגטי שלו, הוא שיר אופטימי על פרידה: ״A brief decline the sun still shines goodbye… Goodbye…״.
השיר השלישי הוא אחד השיאים באלבום, ואחד השירים האהובים ביותר של מינימל, ״Inner Station״. פורטיס ומלכה, עם כל ההיסטוריה האישית שלהם, חולקים את הקולות באחד השירים המורכבים ביותר של הלהקה, שבנוי למעשה משלושה חלקים. כל אחד מהם מסנכרן בצורה מדהימה בין המילים למוזיקה. כשמלכה שרה ״I'm going down״, הליווי נעשה חזק ומכות התוף מתחזקות. השיר הזה מדגים באמת עד כמה הם מנגנים כאן טוב, וגם עד כמה הסטנדרט בהפקות שלהם זינק. הקרדיט הוא לא רק למינימל עצמם, אלא גם למי שהפיק את האלבום, ג׳ון פרייר.
פרייר היה באותה תקופה אחד השמות החמים בסצינת האינדי האנגלית, מפיק שפעל בעיקר בלייבל הנחשב 4AD והפיק אלבומים לדפש מוד בתחילת דרכם, Cocteau Twins, Yazoo ובעיקר פרויקט הדגל של 4AD – הקולקטיב This Mortal Coil. האלבום שלהם It'll End in Tears חלחל במידה מסוימת גם לעבודה עם מינימל.
בניגוד לעבודה עם קולין ניומן באלבום הקודם, פרייר היה מפיק שעוסק יותר בסאונד מאשר בעיבודים עצמם. פורטיס אמר שזה הרגיש הרבה יותר נוח ומשוחרר. הם ניגנו איך שרצו, והוא נתן להם את המעטפת.
ייתכן שהעבודה עם פרייר, שהגיע מאזורי הדרים פופ והשוגייזינג, נתנה סוג של עידון למוזיקה של מינימל. למשל ״Piece of Green״, אחד השירים הקודרים באלבום, על ״foggy poison״ שצד אנשים בעיר הגדולה, נפתח בנגינת גיטרה עדינה ויפה של ברי. או ״Is It So״ המינימליסטי שמלכה שרה, וגם ״This Scent of Love״, שיש בו גרוב אופייני למינימל אבל מעין מפל צלילים יפהפה שעוטף אותו מכל הכיוונים.
כל אחד נשמע קצת שונה
השיר היחיד באלבום שפרייר לא הפיק נכלל עוד בסוף 1986 באותו EP של ״שירי מהגרים״. אחד השירים הגדולים של מינימל קומפקט, אם לא הגדול שבהם: ״New Clear Twist״.
השיר הזה בנוי גם הוא מכמה סגמנטים שונים – שלושה עיקריים, והרבה שינויים בתוך כל חלק. כל בית בנוי אחרת לגמרי מקודמו מבחינה טקסטואלית, וגם המוזיקה מתפתחת בצורה כזאת. המקורות העמוקים של הדבר הזה נמצאים במה שכונה פעם ״מוזיקה מתקדמת״. לא ממש הפרוג הגרנדיוזי של הסבנטיז, אבל כן הטכניקה של לקחת כמה שירים שונים ולחבר אותם יחד בצורה אורגנית, כשכל אחד נשמע קצת שונה.
המקורות של זה נמצאים בכלל בישראל: רוב חברי מינימל אהבו בצעירותם את המוזיקה הישראלית שנחשבה אחרת ושונה. פורטיס וסחרוף העריצו את אריק איינשטיין ואת ״שבלול״, סמי שיתף פעולה עם הצ׳רצ׳ילים, ומלכה אהבה את ששת, יהודית רביץ ויוני רכטר. האהבה שלה לשירי משוררים מולחנים התגלגלה מאוחר יותר לשיר ״כישופים״ של דליה רביקוביץ. היופי הוא ההדבקה של כל חלקי השירים האלה על הגרוב המתכתי והמוכר של מינימל קומפקט.
הטקסט של ״New Clear Twist״ מדבר, גם, על אפוקליפסה. חלוקת תפקידי השירה לא מקרית: סמי שר בקולו המרעים את הבתים, על עולם שהולך ודועך ואנשים שמתרוצצים בהיסטריה. בפזמון ברי מצטרף אליו לקול שני, והם פונים לאלוהים: ״Hello Maker, have you heard the news? No one wants to hear it, your distorted views״. ואז מגיע החלק השלישי. פורטיס ומלכה שרים ביחד שוב ושוב: ״I’ve seen the clouds blow״.
העננים לא רק התפוצצו בעולם הדמיוני של סמי. הם התפוצצו גם בתוך הלהקה.
בתקופה הזאת מינימל קומפקט היא כבר לא להקה קטנה ונחושה שמיטלטלת בין דירות שכורות בין אמסטרדם לבריסל. כל אחד כבר נמצא בזוגיות, לברי כבר היה ילד (איתי, כיום מנהיג להקת לואיזה). הריחוק הפנימי הגדיל את המתחים בין החברים. פורטיס וסחרוף התגבשו ביניהם וחשבו כבר על פרויקט משותף; מלכה רצתה לצאת לדרך עצמאית, לכתוב בעצמה, לשיר ולהפיק ביחד עם קולין ניומן; סמי התעניין יותר ויותר במוזיקה אלקטרונית, בהלחנת פסקולים ובתיקלוט וקצת מיצה את העניין של להיות סולן של להקה; ומקס, שישב בכלל באמסטרדם, לא בהכרח ראה את המשך הקריירה שלו כמתופף להשכרה.
מינימל קונפליקט
לצד כל אלה, הלהקה חוותה שתי אכזבות שהביאו את המתחים לסף פיצוץ. באותה תקופה הם הוזמנו לנגן בלונדון כמופע המרכזי בשבוע האינדי של השבועון הבריטי NME. זאת הייתה אמורה להיות אחת ההופעות הגדולות ביותר של מינימל. כבר היה להם קהל לא קטן בלונדון, אבל הם מעולם לא הופיעו שם. הפנטזיה לכבוש את אנגליה, בירת התרבות האירופאית, נראתה קרובה מתמיד.
הלהקה אמורה הייתה להגיע להופעה בטיסה מטוקיו, כשמקס היה אמור לעבור בהולנד ולפגוש שם את טוני ואן דה וין, מנהל ההופעות, עם כל הציוד. אלא שאז פרצה סופת השלגים הגדולה ביותר ב־50 השנים האחרונות. מקס וטוני נתקעו וההופעה התבטלה.
האכזבה הגדולה יותר הייתה בארצות הברית. מינימל הוזמנו להופיע בניו יורק במסגרת פסטיבל בשם New Music Seminar, במסגרת מופע של חברת קראמד. חברי הלהקה, שכבר הצליחו ברדיו קולג׳ים עם ״Next One is Real״ ו־״When I Go״, ראו את הזדמנות חייהם. אבל החברה לא הספיקה לארגן בזמן את הוויזות וההופעה בוטלה.
עוד באותה תקופה, מינימל קיבלה הצעה לחתום על חוזה חדש בחברת תקליטים צרפתית גדולה, הצעה שטמנה בחובה גם תגמול כלכלי מכובד. בד בבד, מלכה נכנסה להריון. בסרט ״נשמות גועשות״ היא מספרת, בכנות ובעצב, איך היא נקרעה בין הרצון שלה להישאר בלהקה לבין הרצון שלה להקים משפחה.
מלכה בחרה גם במשפחה וגם במוזיקה. היא עזבה את מינימל והכניסה את הקריירה הביתה. היא וקולין הפכו לצמד, הקימו לייבל, והמשיכו להיות מוזיקאים מעניינים, חדשניים ופורצי גבולות שלא נפרדים לעולם.
חברי מינימל הנותרים תהו מה הלאה. הם עשו קצת אודישנים לבסיסטים במטרה להחליף את מלכה ולסיים לפחות את סיבוב ההופעות, אבל זה לא עבד. מלכה, תוך כדי הריון, הצטרפה לסיבוב האחרון בהחלט של הלהקה, 1988 בצרפת, סיבוב שבו גם הוקלטה בחודש יוני הופעה בעיר רן, שיצאה באלבום.
ככה, בשקט, מינימל קומפקט הגיעה לסוף דרכה. מלכה עברה ללונדון, סמי לווינה, מקס נשאר באמסטרדם ועבר לעבוד כאח בבית חולים פסיכיאטרי. פורטיס וסחרוף נשארו בינתיים בבלגיה, מתלבטים מה הלאה. קראמד החתימה אותם (ואת סמי, בנפרד) במטרה להקים הרכב חדש. אבל אז משהו קרה.
פתאום ישראל היא אופציה
עוד בפברואר 1987, כשמינימל הגיעה להופעות בארץ, פורטיס ניצל את ההזדמנות לאחד, שוב, את ז׳אן קונפליקט. בניגוד להופעות הדלילות אי אז בפינגווין של 1983, הוא נדהם לגלות מועדון מלא, עם קהל צעיר ונלהב שיודע בעל פה את כל המילים (כולל הג׳יבריש). ההופעה הזאת הייתה אחד הטריגרים להזמנה, במאי 1988, להופעה נוספת של ז׳אן קונפליקט. מי שיזם את המופע היה ניצן זעירא, שהפיק גם איחוד של הקליק ושל להקה רטורית.
למה הגיעה היוזמה הזאת? כמו שסיפרנו, בחצי השני של שנות השמונים הייתה התקרבות והתקדמות מאוד גדולה ביחסים שבין השוליים לבין מה שאז נחשב כמוזיקה ישראלית לגיטימית. וכשהשוליים מתרחבים, נוצרים קצוות חדשים.
מאמצע העשור אפשר היה לזהות יותר ויותר להקות שוליים הרבה יותר קיצוניות, מחאתיות, מופרעות וניסיוניות. מע״צ, DXM, דורלקס סדלקס, אקאן, אפור גשום, 3ח, וגם נושאי המגבעת, שהוציאה ב־1988 את הקסטה הראשונה שלה.
נושאי המגבעת נתפסה כמעין גרסה צעירה ומשוכללת של הקליק, מחאה אינטליגנטית משולבת בזעקה פאנקיסטית רועמת. ילדים בני פחות מ־18 שלא רצו את הניהיליזם הקודר של הפינגווין. הם שלחו ידיים אל תוך הטראומה הישראלית – צבא, כיבוש, אמונה ודת שוחים בתוך השפעות שהגיעו מטוקינג הדס, דה פול וסייקיק טיוי.
הוצאת הקסטה שלהם התאפשרה בזכות מוסד תרבותי חדש שקם בינואר 1987: האוזן השלישית. מה שהתחיל כחנות תקליטים הפך מהר מאוד גם לבית הוצאה לאור של אלבומים שאזלו מהשוק (הראשון היה אחרית הימים), ולמרכז תרבותי שהוציא פנזין (״זהב שחור״), ארגן ערבי הקרנות של סרטים מוזיקליים וגם הקים לייבל קטן, שהפיץ חומרים של אמנים שהיו על קצה הספקטרום של השוליים.
כל הדבר הזה זכה לחיבוק גדול ומפתיע מהקהל התל אביבי. התחושה שהייתה ב־1983, שהפוטנציאל מגיע ל־300 אנשים לכל היותר, התחילה להתחלף באופטימיות חדשה. כשפורטיס הגיע לארץ, ללא סחרוף, הקהל המקומי קיבל אותו באהבה שהפתיעה אותו. הוא לא חשב שבכלל זוכרים אותו אחרי השנים הארוכות באירופה.
לכבוד האיחוד, רונן בן טל הציע לפורטיס להקליט שיר חדש של ז׳אן קונפליקט לראשונה מזה שלוש שנים. הלהקה לקחה את אחד האלתורים שנהגה לבצע בהופעות, ועליו פורטיס הלביש מילים בעברית. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה 9 שנים שהקהל הישראלי שמע את פורטיס שר בעברית.
״אהבה בבומביי״ יצא במסגרת הלייבל של האוזן השלישית. במקביל, האוזן הוציאה אלבום אוסף עם הקלטות מוקדמות של הלהקה, קלטת וידאו עם הופעת האיחוד בפינגווין, והקדישה לה מאמר בפנזין ״זהב שחור״. זה מה שכתב יהודה בן מוחה על ימי הפינגווין, מדגים את הנטייה של הסצינה לתיעוד עצמי ומיתולוגיזציה:
״תקופת 1983-1984 הייתה מיוחדת במינה. מועדוני הרוק היו מעין בועות תרבותיות מרתפיות שהתנהלו בהן מערכות חיים שלמות שהיו מנותקות לגמרי מהמהלך התקין של חיי הכלכלה, הפוליטיקה והבורסה הסדירים. קצת קשה היום להסביר למי שלא היה שם. המחשבה היום הרבה יותר מתוחכמת, כלכלית, סוגרים חוזים, מתכננים הקלטות. מתחילים עם ראש גדול מהרגע הראשון״.
וזה פחות מחמש שנים אחרי התקופה המתוארת. מי שהיה כנראה אותו ״ראש גדול״ היה ניצן זעירא. הוא הסתכל על הקהל הגדול שהגיע לאיחודים והציע לפורטיס הצעה מפתיעה ומוזרה: להקליט אלבום בעברית. ההצעה הזאת תשנה את נתיב הקריירה של פורטיס, וגם את חייו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
