הסיפור של פורטיס – פרק 2: שקט ומהומה
עטיפת האלבום "פלונטר" של פורטיס

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 2: שקט ומהומה

סדרת הכתבות שסוקרת את כל הקריירה של רמי פורטיס מגיעה לרגע שיא ראשון: פלונטר

תומר קריב 13.01.2021

״הסיבה שבגללה אני אוהב את פלונטר היא שהתקליט הזה מייצג תופעה חריגה אצלנו. יוצר צעיר, חדש ובלתי ממוסד בתכני השירים שלו, מוציא אריך נגן בחברת תקליטים גדולה״

במילים האלו נפתחה הביקורת שכתב יואב קוטנר על אלבום הבכורה של רמי פורטיס, חודשיים אחרי שיצא לשוק ("מעריב", 1.2.1979).

האלבום הזה היה תוצר של למעלה משנה וחצי של עבודה מאומצת וסיזיפית בהובלתו של האיש שהאמין בפורטיס לכל אורך הדרך – רפי מלול.

מלול, שהיה הבוס של פורטיס בתקופת עבודתו כחשמלאי במועדון "צוותא", החליט שהוא יוציא אלבום לפורטיס ויהי מה. להרפתקה הזאת הצטרפה להקתו של פורטיס, מים חמים, וגם חיים רומנו כמפיק מוזיקלי וסמי בירנבך ככותב טקסטים.

מלול הצליח לפנות לפורטיס זמן אולפן להקליט, בהתחלה באולפן "טריטון", בכיכר המדינה בתל אביב, ולאחר מכן, כשטריטון סבל מאובר־בוקינג, ב"קולינור", ששכן ברחוב הארבעה. זה כנראה היה גם די נוח לפורטיס עצמו, שחילק את זמנו בין האולפן לבין הופעות במועדון בית ליסין, ברחוב ויצמן.

ההופעות היו הדבר האמיתי, ודרכן פורטיס איגד סביבו קהל – לא גדול אבל נאמן. מה שהתחיל כהופעות קטנות בבתים של חברים ארבע שנים קודם לכן, עם גיטרה אקוסטית שבורה ושירים מצחיקים שמומצאים על המקום, נשאר פחות או יותר אותו דבר מבחינת האטיטיוד רק עם גיטרה חשמלית, בס ותופים.

הרבה שירים שהגיעו לאלבום התחילו באותן הופעות בבית ליסין כאלתור חופשי, שקיבל בהמשך טקסט שלם מבירנבך ועיבוד שנבנה ביחד עם רומנו. ככה, בין זמני אולפן דחוקים להופעות מטורפות, הושלם ״פלונטר״.

עצמאי בשטח

תוך כדי ההקלטות, מלול הצליח להשיג חוזה לאלבום בחברת CBS. כמו שסיפרנו כאן, זה השתלב לא רע בתוכניות של החברה להרחיב את הרפרטואר ולהתחבר לתהליכים תרבותיים שקרו בעולם.

אבל כמו שקוטנר הקפיד להדגיש, פורטיס הוא לא היוצר האנטי ממסדי הראשון שצץ בישראל. אפשר לראות אותו כחלק משרשרת של אינדיבידואליסטיים מקומיים – מדני בן ישראל דרך שמשון מיאל, ג׳קי אלקיים וגם אריאל זילבר, שנתן לפורטיס את הבמה הראשונה בלהקת תמוז.

״חנטריש שלוש ורבע״ של דני בן ישראל הוא קצת אביו הרוחני של ״פלונטר״. האלבום הזה, מ־1970, מייצג גם הוא רוח מאוד סוליסטית של מי שאז נתפס כזמר מחאה אבל למעשה הביע סוג של סערה פנימית משתוללת, במילים ובנגינה.

ההבדל בין פורטיס לבין החבורה הזאת היא העובדה שאלבום הבכורה שלו יצא בחברת תקליטים גדולה. זו עובדה שהיום לא נשמעת מסעירה במיוחד, אבל אז זאת הייתה כמעט הדרך היחידה להוציא החוצה מוזיקה. קסטות עדיין לא היו, מעטים הצליחו להקליט בבית, לייבלים עצמאיים היו דבר נדיר, וגם הם סבלו מקשיים כלכליים ולא הוציאו הרבה מוזיקה.

שתי החברות הגדולות בארץ, ואלו ששלטו באופן כמעט בלעדי בשוק, היו "הד ארצי" ו־CBS. השנייה, שקמה בתור הסניף הישראלי של חברת קולומביה ב־1962, החתימה אמנים רבים דווקא מאזורי המוזיקה העממית ושירי ארץ ישראל, שעדיין היו הז׳אנרים הרווחיים ביותר בשוק. הם גם התמחו בשוק תקליטי הילדים ורכשו זכויות הפצה למספר קטלוגים בינלאומיים, מה שאילץ חברות כמו EMI ו־RCA לסגור את הסניפים המקומיים שלהן.

אז נכון, CBS רצתה להרחיב את הקטלוג ולהעשיר אותו גם בדברים קצת יותר אדג׳יים, אבל בסופו של דבר היא החברה היחידה שיכלה להרשות לעצמה לקחת סיכון מסחרי שכזה.

אז בואו נצלול לאלבום, שיר אחרי שיר:

דבש

״פלונטר״ נפתח עם צליל גבוה ועמום של קלידים, שאליהם נכנס קולו של פורטיס, שר באיטלקית משהו שנשמע אופראי. זה כמובן לא מקרי, הוא שמע עוד בילדותו הרבה אופרה ומוזיקה קלאסית בבית, והעיד לא פעם על התיאטרליות שנכנסה לתוך הצורה שבה הוא שר ומופיע. את הקטע הזה קוטעות מחיאות כפיים, וקולו של חיים רומנו שמצטט קטע ממערכון של הגשש.

רק אחרי כל זה, נכנסות הגיטרות.

״דבש״ הוא אחד הקטעים המוקדמים של פורטיס. ההקלטה הראשונה שלו נעשתה בביתו של אורן אדר בורלא, חבר של פורטיס, ב־1975, כשהוא מנגן בגיטרה ואיתו ברי סחרוף בן ה־18, מנגן על גיטרה שבורה.

אפשר להשוות בין הביצועים, ולראות שבעצם לא הרבה השתנה בשלוש השנים האלה. הגישה אותה גישה.

אז קראו לזה "פאנק", וזה מאוד הרגיז את פורטיס. הוא די נרתע מהגדרות כאלה, וכשראה בעיתונים תמונות של קהל שמגיע להופעות שלו, עם פירסינגים בלשון, הוא מאוד הסתייג.

אבל מצד שני, על הפוסטרים של ההופעות שאול גרוסברג הקפיד לכתוב ״מופע פאנק קרקסי״ ודברים דומים. ככה שפורטיס אולי לא היה פאנקיסט במובן הטהור של המילה (או ליתר דיוק, במובן האנגלי של המילה), אבל הפאנק היה פלטפורמה טובה כדי לבנות סביבו את אותה קהילה שאחר כך תשטוף את תל אביב ותשנה את ה־DNA של העיר.

הדור הזה

אם ״דבש״ היה סוג של שיר אישי. מעין הבעה גולמית של רגש מתפרץ, כאן פורטיס כבר תופס עמדה חברתית, ואפילו די מתוחכמת.

השיר הזה מדבר כנראה על התגובות שהוא קיבל על המופעים המשוחררים שלו בבית ליסין ובבית ארלוזורוב. על כל אותם מבוגרים רוטנים שמושכים בכתף ודואגים מה יהיה עם הילדים שהולכים ומעשנים סמים ולא רוקדים הורה בצופים.

יש בשיר הזה קטע מעבר, שבו קולות הרקע עושים משהו שנשמע כמו ״בפ־שו־בפ״, ופורטיס מקשקש משהו שמזכיר את אותם דמואים, כשהוא עוצר את השיר הרגיל ומתחיל לאלתר נאומים קטנים. נאום מהסוג הזה יגיע גם לסרט ״שולץ״, וגם, הרבה שנים אחר כך, יהיה הבסיס לשיר ״נעליים״.

היא קלקלה את כולם

שיר אדיר ונסתר, עם פתיחת גיטרה של חיים רומנו שקצת מזכירה את העבודה שלו בג׳ריקו ג׳ונס, עם תיבול מעט מזרחי. אחרי שיר אישי ושיר חברתי, מגיע שיר אהבה. הראשון בשרשרת שירי שהם סוג של אנטי־אהבה. שירים על חוסר תקשורת עם המין הנשי.

גם השיר הזה משלב את סטייל השירה החצי אופראי של פורטיס. צריך להבין עד כמה הדבר הזה היה יוצא דופן אז. רוב הזמרים הישראלים היו יוצאי להקה צבאית, שם הם למדו לשיר נקי ועם ריש מתגלגלת. גם פורטיס שר עם ריש מתגלגלת (למעשה הוא אחד הבודדים שנשאר איתה עד היום), אבל בשירה שלו לא היה שום דבר נקי. להיפך, הוא הדגיש את הלכלוך. למשל, בשיר הזה יש דיסוננס מאוד בולט בין השירה העצבנית לבין המעברים שבהם הוא שר גבוה ביחד עם זמרות הליווי.

זה דווקא הלך הפוך מהפאנק. זו לא שירה שטוחה סטייל סיד וישס, וגם לא הקול הנמרץ של מיק ג׳ונס. זה נמצא ברקע, אבל המוזיקה הולכת לכל מיני מקומות, מפתיחה מזרחית, דרך גיטרת ווא־ווא ועד לסולו המהיר והראוותני שרומנו מנגן (ומזכיר קצת את ריצ׳י בלקמור וההבי מטאל המהיר של דיפ פרפל).

למדי אותי הלילה

זה היה השיר הראשון מתוך ״פלונטר״ שיצא לרדיו, עוד במרץ 1977.

סמי בירנבך כתב טקסט מעט מליצי (״לבד בדמי הליל״, ״אמרת שתאהביני״) אבל עם רוח יחסית משועשעת. מה שמאוד בולט כאן זה הטוקבוקס, סוג של כלי נשיפה שמתלבש על גיטרה (או קלידים). אני מעריך שרומנו לקח את ההשראה מפיטר פרמפטון שנהג להשתמש בו באותה תקופה, אבל חודשיים אחרי ״למדי אותי הלילה״, שאפילו לא נכנס למצעד השבועי, יצא לרדיו שיר שבו כיכב הטוקבוקס: ״נכון את יפה״ של אפרים שמיר.

זה בעצם היה הביקור הראשון של פורטיס באולפן. הוא סיפר שחיים רומנו ממש היה צריך להחזיק לו את היד כשהוא כמעט התמוטט מהלחץ. אולי בגלל זה הוא מעט נבוך כששואלים אותו על הקול שלו בתקופה ההיא. יש בו משהו בוסרי שלא חזר אחר כך, וזה מאוד בולט בשיר הזה, אותו פלצט גבוה שחוזר כאן. אבל דווקא הדברים האלה הם שמשכו את תשומת הלב. לא של הקהל הממוסד, אלא של אותו קהל שהיה צמא למוזיקת שוליים ולא הצליח למצוא את עצמו בצוותא. הקהל שבא שוב ושוב להופעות של פורטיס וחיבק את המוזרות שלו.

המוות אינו מחוסר עבודה

אחד משירי המפתח באלבום ובכלל בקריירה של פורטיס.

הגרסה הראשונה שלו היא מאותם סשנים ביתיים מ־1975, עם טקסט מעט שונה. בגרסה ההיא אפשר לשמוע את פורטיס מתחיל לשיר בקול הגבוה שבו הוא ישיר אחר כך, אבל עוצר וחוזר לקול נמוך. דווקא בפזמון הוא עולה לקול גבוה. בבית השני הוא חוזר לאותו קול גבוה, בזמן שבגרסת האלבום הוא זונח לחלוטין את זה, ועובר לגמרי לשירה צרודה ועצבנית.

הניואנסים האלה חשובים כדי להבין את השינויים שעברו על פורטיס בשנים האלה. ההיסוסים שלו בגיל 21 לגבי איך לשיר הפכו בגיל 24 להחלטה חד משמעית לשיר בצורה הכי לא צפויה שיש, זגזוג בין סגנונות שירה.

״המוות״ מדבר על סמים, אבל לא הסמים הקלים שמתוארים בחביבות וברמיזות בשירים של יהונתן גפן ומאיר אריאל. הוא מדבר על התמכרות ובעיקר על הליכה על הקצה. לכאורה יש בזה משהו מוסרני, כמו אותם סרטים חינוכיים על מכורים להרואין. אבל יש משהו מאוד אישי בטקסט של סמי. סוג של דאגה לחבר.

הדבר הזה התחבר גם לתרבות השוליים ולטיפוסים שאי אפשר היה לפגוש במיינסטרים, אנשים שרודפים אחרי עוד מנה ולא מפשילים שרוולים.

העיבוד כאן, לראשונה באלבום, הוא של להקת מים חמים. נטי וייסמן מלהטט על הגיטרה בכל מיני מעברים שמזכירים קצת את מיק רונסון בעבודה שלו עם בואי (עוד אמן שטביעת האצבע שלו נמצאת על סגנון השירה של פורטיס).

רד מעל מסך הטלוויזיה

״בבריטניה שרים אקדוחי המין נגד המלכה, באולפן הקלטה בתל אביב שר רמי פורטיס נגד הטלוויזיה״ (מתוך כתבת טלוויזיה, מאי 1978)

השיר הזה הוא כנראה הסיבה העיקרית שפורטיס נתפס אז כפאנק. ההקלטה של השיר באולפן "קולינור" תועדה בכתבה. פורטיס עומד שם עם סרבל, מבט מעט מבולבל בעיניים, ויורה את הטקסט אל המיקרופון. מאחוריו עומדים מים חמים, ובראשם נטי וייסמן עם רעמת תלתלים מפוארת שיכלה להקנות לו מקום בלהקת אצטדיונים אמריקאית.

השיר האיקוני הזה נשמע ממרחק הזמן קצת נאיבי, אבל גם כאן, זאת הפעם הראשונה שבה מישהו בכלל מתייחס לטלוויזיה מהזווית הזאת. טלוויזיה, שהייתה דבר יחסית חדש בישראל (פחות מעשור מאז תחילת שידורי הטלוויזיה הכללית), נתפסה כפלא טכנולוגי. למעשה, התנופה הגדולה של הערוץ הראשון (והיחיד) התחילה רק באותן שנים. סביב ביקור סאדאת, אליפות אירופה של מכבי תל אביב והאירוויזיון שהתקיים בירושלים, הטלוויזיה נתפסה יותר כמוצר נלווה לרדיו או לקולנוע. אפילו הצבע נמחק מהשידורים עד 1981 משיקולים כלכליים. מהדורת מבט הפסיקה להיות משודרת בשחור לבן רק ב־1983.

כלומר, מה שאז נתפס כמחאה מיובאת ומולבשת מחו״ל, התברר בהמשך הדרך, עם ההתסאבות של רשות השידור ועליית ערוץ 2, כנבואה שהתגשמה.

שמש לך מצפים

קורין אלאל בקאבר מפתיע

השיר הזה יצא במקור באוגוסט 1977, בדיוק לקיץ. זה אולי השיר הכי לא פורטיסי באלבום, ודווקא הוא היחיד שנכנס למצעד של רשת ג׳. הוא אפילו נכלל באוסף של חברת "הד ארצי" בחסות בירה אמסטל ונוגן במטוסי אל על.

זה לא השיר הישראלי הראשון שנגע ברגאיי, אבל הוא בהחלט אחד המוצלחים שבהם. על אותה סקאלה של שירים כמו ״למון טרי״ של דורי בן זאב (שיצא ממש באותה תקופה) או ״שיר הזרוק״ של אריאל זילבר.

יש משהו מוזר בקלילות שיש בשיר הזה (שהוא בעצם לא שיר על קיץ, אלא על חורף מבאס וקשה), אבל גם כאן פורטיס מסרב להתמסר לחוקי הז׳אנר. הוא שר כמו שהוא שר, עם הוויצים והתנודות והמשחק בין קול גבוה לנמוך. אין לו את הנינוחות של הרגאיי. זה רק מדגיש את הניגוד לקולות הרקע המלאכיים (נאווה ברוכין, ריקי מנור וגם קורין אלאל – שהיו בין הקלטות בקולינור ובאו לכמה דקות כדי לעזור).

April Fools

פורטיס אמר פעם שזה טקסט שמדבר על עיתונאים חטטנים (״Diggin' to get a reward״, ״Searchin' for the holy scoop״ וכן הלאה).

למען האמת, זאת סוג של קריאת כיוון גם לפורטיס וגם לסמי, שכתב את הטקסט, אל המסע שלהם לאירופה בעשור הבא.

העובדה שזה שיר באנגלית מדגימה בצורה די טובה עד כמה פורטיס היה רחוק מהסקס פיסטולס והראמונז. זה נמצא יותר באזורים של הסטוג׳ס והפאנק המוקדם, עם עיבוד מינימליסטי שמזכיר דברים קצת יותר מתקדמים מהתקופה, כמו טלוויז׳ן או טוקינג הדס המוקדמים.

אבל גם בלי הרפרנסים, פורטיס ממש כאן קורע את הגרון. אולי הביצוע האמוציונלי ביותר באלבום. בסוף הוא כבר ממש גומר את המיתרים.

מחפש את עצמי

השלישי מבין השירים שיצאו כסינגלים ב־1977. בזמן אמת הוא אפילו לא התקרב למצעד השבועי, אבל הרוקנ'רול הגולמי הזה נשמע אז כל כך שונה ויוצא דופן. האמת היא שרומנו אולי הושפע מ־״Movie Instead״ של אריאל זילבר, או ״לא ידעתי״ של דורי בן זאב. מעין בוגי־ווגי מבוסס פסנתר.

גם בזה היה חידוש. הרוק הישראלי של אז הושפע בעיקר מאנגליה (גם פורטיס, אגב). הסגנון האמריקאי הזה, שקצת נשמע כמו הרוק הכבד של אמצע הסבנטיז, היה יוצא דופן.

אבל העיקר הוא הטקסט, שמדגים את ההבדל בין השירים של סמי, שהיו סיפוריים יותר, לבין השירים האישיים של פורטיס.

זה לא סתם שיר אישי כמו ״אדם בתוך עצמו״, עם רוח נוגה ומהורהרת. אלו קרביים שנשפכים החוצה. מילים וגישה שמכניסות בתוכן, אולי בצורה לא מודעת, את טראומת המלחמה של פורטיס. במיוחד בסוף כשהוא צועק ״די! די! די!״.

ואם כבר טראומה, אז הנה הגענו לסיום האלבום.

אינקובטור

השיר העשירי ב״פלונטר״ אמור היה להיות ״תני לי את זה״, שהוקלט ב"קולינור" ונגנז, אולי בגלל אורכו, ואולי כי הוא פשוט לא מספיק מוצלח כמו השאר. יוסי בוזין, שתופף בשיר, סיפר שההקלטה כמעט נמחקה מהסליל בשל אילוצי תקציב, אבל הוא הצליח ליצור לעצמו עותק, וכך השיר שולב לימים ב״אוספורטיס״.

״אינקובטור״ הוא שיר סמלי מכל בחינה בדרכו של פורטיס. הוא השיר שאיתו הוא עלה לראשונה על הבמה של "צוותא" עם תמוז, הוא מסמל את ההתכנסויות הביתיות עם חברים וגיטרה והמצאת שירים על המקום, הוא מסמל במילים שלו את הטראומה אבל גם את המיקום של פורטיס בתוך התרבות הישראלית, והוא ביצוע מקרי וחד פעמי.

פורטיס הוקלט בבאלנס באולפן והחליט להכניס את השיר. כשהוא נשאל על כך, הרבה שנים מאוחר יותר, הוא אמר שאת האנרגיה הזאת הוא לא יכול לשחזר בשום אופן. בהופעות, כשהוא עשה עליו וריאציות שונות, אף ביצוע לא תפס את הרגע כמו שלוש הדקות ההן, באולפן.

אולי זאת באמת המהות של פורטיס. הוא לא מוזיקלי לפי הספר (רומנו התלונן שהוא לא יודע לספור ״1…2…3״), והוא לא ידע אז לעבוד כמו שצריך באולפן. הטכנאים של קולינור נאבקו להוריד את הטרבל על השירה שלו כדי להימנע מדיסטורשן בסאונד.

מאז הוא למד לעבוד ולהקליט, אבל משהו באנרגיה הלא ממושמעת הזאת נמצאת אצלו תמיד, עד היום. זה הפך לסימן ההיכר שלו.

…ואז הגיע שולץ

כש״פלונטר״ יצא, הוא קודם ברדיו עם סינגל אחד, ״דבש״, שכמובן זכה להתעלמות. בטלוויזיה, לעומת זאת, פורטיס נחשב לאטרקציה. ירון לונדון הזמין אותו לשיר את ״דבש״ ו״רד מעל מסך הטלוויזיה״ בתכנית הסיום של "עלי כותרת". הוא אמר להם ״תחריבו את האולפן״. באותה תכנית נחשפה לקהל דמות נוספת, חוץ מפורטיס והלהקה. בחור גבוה שלבש משקפי שמש וחליפה. הוא לא ניגן, לא ממש שר. בעיקר עמד ועשה תנועות רובוטיות.

הוא קרא לעצמו "שולץ האיום".

שאול גרוסברג הכיר את דורון אייל כמה שנים קודם, כשחזר מאנגליה והצטרף לקבוצה של אמני רחוב. הוא החליט לחבר אותו לפורטיס, ולהפוך אותו לסוג של אטרקציה במופע. אולי סוג של MC. על הפוסטרים נכתב "שולץ האיום והנורא", והכינוי דבק בו.

שולץ ופורטיס הפכו לצמד, והופיעו גם במסגרות עצמאיות, ללא הלהקה, בכל מיני מיצגים ששילבו בין מוזיקה לתיאטרון. הם גם השתתפו בסרט קצר, מטורף ומקסים, בשם ״שולץ״, בבימויו של האמן מישל אופטובסקי שהיה חלק מחבורת "העין השלישית". זאת הייתה חבורת שוליים אמנותית שפעלה כבר משנות השישים בתוך מין קומונה היפית. ב־1979 חלק מהחברים בקבוצה כבר התמסדו, עזבו את הארץ או עברו לתחומים אחרים. אופטובסקי והצלם אמנון סלומון אימצו את פורטיס ובעיקר את שולץ, ושיבצו את הסרט להקרנות בסינמטקים ומוזיאונים. פורטיס כתב ושר בסרט את השיר הנשכח ״שולץ יקר״, ונשא נאום שהפך לימים לשיר ״נעליים״.

בו זמנית, פורטיס ומים חמים המשיכו להופיע, כשאליהם מצטרף מדי פעם החייל ברי סחרוף. הוא עדיין שירת בצבא וחיכה לשחרור. פורטיס, מצידו, חיכה ל־CBS.

בתמימותו, הוא האמין שהחברה תפנה אליו שוב לצורך אלבום שני. זה כמובן לא קרה, אבל הלייבל הספיק לנצל את פורטיס לכתיבת שיר עבור הסרט ״דיזנגוף 99״, סרט שהפסקול שלו כלל שירים חדשים של מיטב אמני התקופה: יהודית רביץ, גלי עטרי, יצחק קלפטר, צביקה פיק, אריק סיני ואחרים.

פורטיס כתב לסרט את ״אין לי זמן להיות עצוב״ המופלא, ואפילו הופיע בו למשך מספר שניות, עם שולץ והלהקה. אבל זה לא הספיק לו, והוא המשיך להתלבט לאן הלאה.

ואז הגיעו ברי, סמי ונטי, והציעו לו לטוס איתם לאמסטרדם ולנסות את מזלם. וזה קרה, ביוני 1980. שנות השבעים נגמרו, שנות השמונים התחילו, והכל הולך להשתנות.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021