הסיפור של פורטיס – פרק 6: לבבות למכירה
עטיפת האלבום "Raging Souls" של מינימל קומפקט

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 6: לבבות למכירה

הגעתו של פורטיס למינימל קומפקט הביאה אותה באמצע האייטיז לשיאים חדשים. ובארץ: משינה מתפוצצת

תומר קריב 10.02.2021

״אני חושב שאחרי שפורטיס הגיע ללהקה, הוא שינה אותה. לא את המהות שלה, כי גם הוא, כמו האחרים, אדם קצת נוירוטי. אבל פורטיס הביא צבע כי הוא היה מאוד מוחצן, ונגינת הגיטרה שלו מאוד מוחצנת. זה היה טוב כי גם הזמנים השתנו. התקופה שבה מינימל הייתה מופנמת ועדינה התאימה לזמן מאוד קצר, וכשהתקדמנו לאמצע העשור, 1985-1986, היה צריך קצת יותר צבע, קצת יותר נוכחות על הבמה, ואת זה פורטיס הביא״.

(טוני ואן דה וין, מנהל ההופעות של מינימל קומפקט, מתוך הסרט ״נשמות גועשות״)

השיר הראשון של מינימל קומפקט שבו ניתן לשמוע את פורטיס שר נקרא ״Introspection״. הוא יצא כבי־סייד וצורף בהמשך כבונוס למהדורת הדיסק של Deadly Weapons. הוא שיר די אופייני לשלב המוקדם של מינימל קומפקט: סמי בירנבך ספק־שר ספק־מקריא אמיתות קודרות על אהבה נכזבת ונישואים מתפרקים על רקע גרוב אפלולי. אבל אז נכנס הפזמון שאותו שר פורטיס, ופתאום מגיע משהו חדש. נכנס קול אחר, אמוציונלי, תיאטרלי. מעין קונטרה ליציבות האפוקליפטית של סמי.

המתח בין השניים, שהוא מוזיקלי בלבד בשלב הזה, יהיה אחד מהיסודות שעליהם תישען הפאזה החדשה של מינימל קומפקט. בניגוד לציטוט כאן למעלה, ההגעה של פורטיס ללהקה לא הייתה נקודת המפנה. זה היה אחד השלבים בשינוי של מינימל קומפקט מלהקת אוונגרד ניסיונית־מזרחית להרכב ניו וייב עם מוטיבים פופיים.

שלב נוסף בשינוי הגיע אחרי האלבום Deadly Weapons, כשברי סחרוף נאסר בישראל ונעלם מהנוף לשמונה חודשים. עבור הלהקה זאת הייתה קטסטרופה. הם היו אחרי להיט ענק (״Next One is Real״) שהביא אותם לקהלים חדשים והוציא אותם מחוגי השוליים המצומצמים, הם עמדו בפני סיבוב ההופעות הגדול ביותר שלהם אי פעם באירופה והתחילו לכתוב חומר לאלבום חדש. למזלם, וינסנט קניס, איש חברת התקליטים Crammed, החליף את ברי וסייע להם לסיים את הסיבוב. באשר לאלבום החדש, הם המשיכו לחכות.

פלונטר מסוג חדש

ב־6 בינואר 1985, זמן קצר אחרי השחרור של ברי, מינימל קומפקט התארחה לסשן בתוכניתו האגדית של ג׳ון פיל – סוג של חותמת איכות עבורם כלהקת רוק לגיטימית. הסשן הזה הוא עדות, נדירה יחסית, לאנרגיה של הלהקה בנגינה חיה. עד היום החברים טוענים שהכוח האמיתי של מינימל היה על הבמה, ושהאלבומים הצליחו לתפוס את הרוח הזאת באופן חלקי (אותה טענה, אגב, חוזרת גם לגבי אלבום ההופעה של מינימל מ־1988).

מה שבטוח הוא שהחזרה של ברי ללהקה עשתה להם משהו. אולי המרחק גרם להם להתגעגע, אולי הם קצת הבשילו, מה שבטוח הוא שהתקופה שאחרי חזרתו סימנה עליית מדרגה גדולה מבחינה יצירתית. עוד שינוי גדול בתוך הלהקה היה לא מוזיקלי. באותה תקופה הגיעה לסופה מערכת היחסים המפותלת בין פורטיס למלכה שפיגל. בסרט ״נשמות גועשות״ פורטיס קורא לזה בחיוך ״פלונטר״, סוג של און אנד אוף שהם היו בתוכו בשנים שקדמו, עד שהגיע יום ההקלטות הראשון של Raging Souls.

לאולפן נכנס מי שהלהקה בחרה בו להפיק את האלבום, קולין ניומן. אחרי העבודה עם פיטר פרינסיפל וז׳יל מרטין באלבום הקודם, הלהקה רצתה קצת לרענן ולהכניס דמויות חדשות למעגל. ניומן היה מוכר בעיקר כמנהיג של Wire, אחד מהרכבי הארט־פאנק הראשונים, ששילבו בין האנרגיה הזועמת של הפאנק לבין סוג של דקדנטיות אנגלית. האלבום הראשון שלהם, Pink Flag, היה אלבום מפתח בהתפתחות הפוסט פאנק וה־No-Wave.

בשנת 1982, אחרי שלושה אלבומים עם ווייר ואלבום סולו ראשון, ניומן התנסה לראשונה כמפיק לאחרים ב־If I Die, I Die, אלבום הבכורה של ההרכב הגותי Virgin Prunes. את האלבום הזה חברי מינימל קומפקט שמעו ואהבו, ובעקבותיו הגיעו לנוימן. כשהוא נכנס לאולפן, לפחות על פי המיתוס, הוא ומלכה התאהבו מיד. וזהו. מאז ועד היום הם לא נפרדו.

למרות שמערכת היחסים שלה עם פורטיס (כנראה) נגמרה עוד קודם, סיפור האהבה החדש יצר מתיחות בלהקה וחילק אותה לשני מחנות: מלכה וסמי מול פורטיס וסחרוף, ובאמצע מקס, מגשר, מרגיע ומפשר. אבל תוך זמן קצר גם פורטיס הכיר את נעמי, לימים אשתו, ושקע עם הלהקה לאווירה הרומנטית־צבעונית שבה הוקלט האלבום המצליח ביותר של הלהקה, Raging Souls, שיצא, כמה הולם, באביב של 1985.

הצליל החדש

מעבר למצבם האישי של חברי הלהקה, מעבר לאיחוד עם ברי אחרי הכלא, מעבר להצטרפותו של פורטיס – הסאונד החדש של הלהקה התאים גם לשינויים בעולם המוזיקה.

רוב הרכבי הפוסט־פאנק של תקופתם עברו סוג של טרנספורמציה והוציאו דברים הרבה יותר קומוניקטיביים, רקידים ופופיים. בין אם אלו טוקינג הדס, שהוציאו את Speaking in Tongues ב־1983 ואחריו את Stop Making Sense, אלבום ההופעה המצליח, PIL שהוציאו את הסינגל ״This Is Not a Love Song״, ניו אורדר, הגלגול הדאנסי של Joy Division, הקיור עם ״The Head on the Door״, ועוד הרכבים שהתחילו באזורים האפלים הבולטים וזזו יותר ויותר לכיוונים קליטים כמו דה צ׳רץ׳, תומפסון טווינס, ניק קייב והבאד סידס ועוד ועוד.

עולם המוזיקה השתנה. גם בישראל. כזכור, הצבענו על 1983 כשנת השיא של סצינת השוליים התל אביבית, שנה שבה הקהל שטף את המועדונים, התקשורת התעניינה ואפילו חברות התקליטים הגדולות העזו והתחילו להחתים. אבל אז הגיעה 1984, הרבה דמויות עזבו את הארץ, ביניהם גם גיבורינו פורטיס, והייתה אווירה של סוף תקופה.

בסוף אותה שנה פרצה, בבת אחת, להקה שהקהל של הפינגווין הכיר לא רע בשנתיים שחלפו: משינה. משינה אמנם נמצאה, מבחינה תקשורתית, על הרצף של חבורת לול, כוורת ותיסלם – רוקנ׳רול עברי משולב בהומור צברי ושובבי. משהו נחמד ולא מזיק שאפשר לצחוק עליו ואיתו – אבל הסאונד של משינה היה משהו חדש.

היא להקה שהגיעה מתוך עומקי המועדונים. חברי הלהקה ניגנו שם המון, בכל מיני הרכבים, ואפילו עבדו בעבודות מזדמנות בפינגווין כדיג׳ייאים וברמנים. הם לקחו את הסאונד של דאון טאון תל אביב, ניקו את האפלה, שייפו את המקצבים (עם השאלות מהרכבים כמו Madness, Fun Boy Three והספיישלז), ושמו על הכל טקסטים בעברית. למרות הרוח המבודחת, הם טמנו בפנים הרבה מהדיכאון וחוסר התכלית שיובל בנאי ושלומי ברכה הביאו איתם מהשירות הצבאי בלבנון, שירים כמו ״רכבת לילה לקהיר״, שמהדהדים את הפער בין הלחימה בצפון ובין תל אביב השמחה לכאורה.

במובן הזה, אלבום הבכורה של משינה הוא מעין גרסה פופית לעולם צפוף של הקליק. אבל בניגוד לקליק, ששרו בעברית אבל התנהלו במופגן כלהקה אנטי־קאנונית, משינה הייתה מהרגע הראשון פרויקט שמיועד להצליח. והוא אכן הצליח מעבר למשוער.

ההצלחה של משינה נבנתה במידה רבה על הוואקום שהשאיר הפירוק של תיסלם ובנזין, אבל גם על הפתיחות המסוימת שחלחלה למיינסטרים המקומי. דור חדש של מפיקים חובבי סינתים נכנס והשתלט על מצעדי הפזמונים: ירון בכר עם ההפקה המעודכנת להפליא בקולנוע של שרון ליפשיץ; עובד אפרת שהמציא עם טובה גרטנר את הגרסה המקומית לאינדי פופ; מיקי שביב וז׳אן פול זימבריס עם הגרוב החלקלק של טנגו; רמי לוין שעיטר בסינתים חלומיים אלבומים כמו האישה שאיתי ותרקוד; משה לוי עם ההפקה המסונתזת והביתית של מחכים למשיח ואחר כך, בראש הרבה יותר פופי עם אלבום הבכורה של דפנה ארמוני; וגם מפיקים ותיקים יותר כמו קובי אושרת, דוד קריבושי, אורי קריב, בני נגרי ואלדד שרים אימצו בדרכם את הסאונד של הפופ העדכני. סאונד שהתחיל, בעולם כמו בארץ, בשוליים, והתקרב לאט לאט למרכז.

בחוד החנית עמד מי שתמיד היה צעד אחד לפני כולם: יזהר אשדות. אשדות, שגדל בחו״ל וחזר לארץ עם איזשהו שעון פנימי שתמיד יודע מה קורה בעולם, התחיל להעמיק בעולם ההפקה כבר בסוף ימי תיסלם. באלבום השני שלהם אפשר כבר לשמוע חידושים, המצאות ומשחקי אולפן מעניינים לתקופתם.

קצת אחרי פירוק הלהקה, אשדות הלחין, עיבד ותיכנת את פסקול הסרט ״שוברים״. את המילים לרוב השירים כתב דניאל דו בון, הלא הוא דני דותן, סוג של מפגש פסגה בין תיסלם והקליק, עם המון המון סינתיסייזרים ומכונות.

אשדות חשוב לסיפור שלנו כי האוזן שלו תמיד הייתה קשובה גם לאנדרגראונד. לא בטוח עד כמה הוא נהג לבלות בפינגווין, אבל ב־1984 הוא תרם לאלבום הראשון של קורין אלאל את השפיץ הכי מחודד שלו, ״תן לי קצת ממך״. הפקה עתידנית ומדהימה, שלא נשמעה כמו שום דבר אחר ברדיו המקומי. אלאל עצמה, שהייתה כבר זמרת יחסית ידועה, ניסתה להמציא את עצמה מחדש ומצאה במועדון הליקוויד את ליפסטיק, שהפכה ללהקת הליווי שלה.

עוד אחד שחיפש את עצמו במועדונים היה אהוד בנאי. בשנת 1984 הוא ניגן בקולנוע דן עם להקה בשם ישיבה מזרחית, שכללה שניים מחברי משינה העתידית, מייקל בנסון ואבנר חודורוב, ועם המתופף שימשיך איתו לשנים הבאות, ז׳אן ז׳אק גולדברג. השיר שהביא לפריצה שלו, ״עיר מקלט״, הוקלט באולפן DB בהפקת עובד אפרת, ויצא לרדיו בדצמבר 1985. גם בו היה סאונד חדש, שילוב של רגאיי, ניו וייב וכתיבה אישית בסגנון סינגר־סונגרייטרים כמו דילן ו־ווייטס. מעין פולק אלקטרוני.

יחסי הגומלין בין סצינת המחתרת למצעדי הפזמונים מעוררים שאלה עד כמה בשלב הזה מדובר בכלל במחתרת. אם התקשורת מדווחת והמיינסטרים לוקח, והסאונד כבר מהדהד במצעדים ואפילו מינימל קומפקט מופיעה ב״עד פופ״, אז איפה השוליים האמיתיים?

הם שם, וגם הרגע שלהם יגיע. אנחנו נחזור אליהם. אבל קודם, נמריא בחזרה לבריסל.

נשמות גועשות, שיר אחר שיר

באמצע 1985 יצא Raging Souls, אלבום האולפן השלישי של מינימל קומקפט. החידוש העיקרי בו הוא החלוקה של תפקידי השירה. סמי הוא לא הזמר היחיד, הוא גם לא ממש הזמר המוביל. למעשה, הוא ופורטיס חולקים את רוב תפקידי השירה. מלכה שרה סולו בשני שירים וחולקת אחד עם סמי. גם המוזיקה נשמעת קצת אחרת. זה עדיין הסגנון המוכר של מינימל, אבל עם המון תבלינים חדשים.

האלבום נפתח עם ״The Traitor״, שמתחיל כמו שיר אופייני של הלהקה עם המקצב הקר והמוכר. אבל השילוב עם פורטיס בפזמון, השינוי בצורת השירה של סמי בין החלקים והמעבר לדיבור הוא סוג של מסע מפותל בתוך שיר קצר ואנרגטי. המילים של השיר, כרגיל אצל סמי, רבות משמעות. כמו שירים אחרים, אפשר לפרש אותם כתחושות שלו על רקע השהות הממושכת בחו״ל ומשבר הזהות התמידי של הלהקה כישראלים בגלות.

השילוב בין פורטיס לסמי נראה אחרת לגמרי ב־״Autumn Leaves״, אחד השירים האהובים על מעריצי הלהקה. שיר שקט שבו סמי משתמש בקול העדין שלו אבל פורטיס ממשיך להיות הוא עצמו, אמוציונלי ולא צפוי. בשיר הזה יש ייצוג יפה לשילוב הגיטרות המיוחד של פורטיס וסחרוף. ברי עדיין היה הגיטריסט המוביל, אבל פורטיס, כמו שהוא אמר, ״נתן לו גיבוי״.

הגיבוי הזה נמצא גם בשיר שהוא אולי היפה והשלם ביותר של של מינימל קומפקט: ״My Will״. מלכה כתבה עם סמי את הטקסט המעולה, הוא שר את הבתים בקולו העמוק, והיא, בקולה האדיש אבל הבטוח בעצמו, את הפזמון החוזר. יש פה גם את הגרוב השבור של מקס, את מסך הגיטרות של פורטיס וסחרוף, את הבס הבשרני של מלכה, וגם את אותו "אקו" שמארק הולנדר נדלק עליו עוד בתחילת הדרך של הלהקה, שנותן גם לשיר כזה, חיובי ומלא חיים, מעין מסך עשן.

שני שירים באלבום נכתבו באופן בלעדי על ידי מלכה. המוכר פחות הוא ״Returning Wheel״, עם תפקיד סינתי מעולה של סחרוף וניומן ביחד. זה מין שיר מסע מלא תהיות שמדגים יפה את יכולת השירה המעניינת של מלכה. היא קצת משחזרת את מה שהיא עושה על הבס: היא לא ממש הולכת לפי הספר, היא קצת נשארת במקום, לא עולה גבוה מדי ולא נמוך מדי. זה מייצר, שוב, את אותו מיסוך אופייני ללהקה, אבל נשמע גם מאוד אותנטי ומאוד אנטי־סנטימנטלי.

ואם כבר אנטי־סנטימנטליות, רק מלכה שפיגל יכולה לקחת שיר כמו ״When I Go״ ולשיר אותו בלי טיפה של קיטש. זה שיר יוצא דופן בקטלוג של מינימל, עם עיבוד מינימליסטי שכולל קלידים, צ׳לו ופעמונים בלבד. פורטיס ראה את השיר הזה כמסר ישיר אליו ביחס למערכת היחסים עם מלכה, למרות שזה לא נאמר במפורש, אבל משפטים כמו ״It's not enough for me to live on somebody's side״ בהחלט נשמעים כאילו הם מרפררים לחיים האישיים.

ככה או ככה, ״When I Go״ הפך לאחד השירים האהובים של מינימל קומפקט ולסוג של קלאסיקת אייטיז. התהילה שלו, אגב, הגיעה שנתיים אחרי האלבום, כשווים ונדרס שילב אותו בפסקול הסרט ״מלאכים בשמי ברלין״.

בסיום האלבום נמצאים שני קטעים קצת יותר אדג׳יים: ״Shouts & Kisses״ שהוא מעין קטע האוס קדום, ו־״Sananat״, שמקדים את הפרויקט העתידי Foreign Affair עם השילוב של דאנס, ג׳יבריש וסטייל מזרחי. פורטיס נהג לצעוק על הבמה ״Sananat״ בכל מיני וריאציות. זה התחיל עוד בז׳אן קונפליקט והגיע לאלתורים שונים בהופעות של מינימל, כמו למשל ב־״The Howling Hole״.

אלבום זה לא מספיק

פורטיס התארח בצעקת ״סאנאנט״ גם באלבום האמביינט A Propos D'Un Paysage של בנג׳מין לואו וסטיבן בראון, שיצא בלייבל ״קראמד״. בכלל, חברי הלהקה היו פעילים מאוד במסגרות שונות שקשורות ללייבל. ההצלחה של ״Next One is Real״ והתגובות הטובות ל־Raging souls הפכו את מינימל לנערי הזהב החדשים של קראמד ולאחת הלהקות החמות בסצינה האלטרנטיבית באירופה.

בשנת 1986 הם הוזמנו להשתתף בפסקול הסרט ״Fuck Your Dreams, This Is Heaven״, והדגימו עד כמה מינימל קומפקט הייתה להקת קאברים מצוינת. הם ביצעו קאברים ל־״Still I'm Sad״ של היארדבירדס ו־״Late Night״ של סיד בארט. סחרוף, אגב, השתתף לבדו בשני קטעים עם הזמרת ניקי מונו. אחד מהם הוא קאבר ל״Dancing Barefoot״ של פטי סמית', והשני שיר מקורי בשם ״Marathon״. זאת למעשה הפעם הראשונה ששמו הופיע על גבי אלבום בנפרד מהלהקה.

בתחילת 1987 יצא האלבום העשירי בסדרת ״Made to Measure״, אלבום שהורכב במלואו מקטעים של מינימל קומפקט. כזכור, מדובר בפרויקט הדגל של Crammed, סדרת אוספים שנועדו לרכז ולהפיץ מוזיקה ״שימושית״ של אמני הלייבל. מינימל, שתרמה מספר קטעים לאוסף הראשון בסדרה, קיבלה אלבום מלא משלה שקיבל את השם Lowlands Flight.

הצד הראשון כלל קטעים אינסטרומנטליים שנכתבו עבור מופע של להקת המחול Blue Ran Dances בשם ״Two By One״, והצד השני הורכב מקטעים ניסיוניים שנוצרו לתוכנית רדיו הולנדית בשם ״Frontline״. מה שיצא הוא מעין פרויקט צד של מינימל קומפקט. לא אלבום רשמי אלא אוסף הקלטות שהדגישו את הצד הניסיוני והמאתגר של הלהקה. אולי גם הם רצו מעט לאזן את הצליל הפופי של Raging Souls.

את האלבום הפיק ביחד עם הלהקה אורי (מומו) ברק. ברק הכיר את פורטיס עוד מימי בית ליסין ותמוז, ובשנת 1984 היה אחד ממקימי אולפן DB, שבו פורטיס הקליט עם ז׳אן קונפליקט. בסוף 1985, כשמינימל יצאה לסיבוב ההופעות הגדול ביותר שלה, פורטיס הזמין אותו להצטרף אליהם כסאונדמן. הלהקה אמרה שברק גרם להם להישמע טוב מאי פעם.

ברק השתתף בהפקה נוספת של מינימל מאותה תקופה, EP בשם Immigrant Songs, כאשר על צידו הראשון נמצא הקאבר המפורסם ביותר של הלהקה, ל־״Immigrant Song״ של לד זפלין. סמי אמר שהרעיון היה של ברי, והם אהבו את הסאבטקסט בלקחת שיר שמדבר לכאורה על הוויקינגים אבל מבטא גם את התחושות שלהם כמהגרים בארץ זרה. כי למרות ההצלחה, וסיבובי ההופעות, והמכירות וחברת התקליטים – הם עדיין היו זרים.

החזרה לבסיס האם

באותה שנה עמוסה, 1986, פורטיס וסחרוף עשו צעד במקום היחיד שבו הם אולי הרגישו קצת פחות זרים. באמצע השנה פורטיס הגיע לארץ לצורך החתונה שלו עם נעמי. על הדרך הם סידרו לעצמם כמה הופעות בקולנוע דן תחת השם ״פורטיס וחברים״, כמו אותו הרכב משנת 1982, אבל בעצם מי שהיו במרכז היו פורטיס וסחרוף. לראשונה, מזה כמה שנים, מול קהל ישראלי.

מי שליוו אותם היו מקס פרנקן, המתופף של מינימל, יובל מסנר שבדיוק הקים את טאטו, איתמר נוימן שעבד ב־DB, וגם משה לוי, שניגן במקביל בהופעות הענק של שלום חנוך, על קלידים.

בהופעות הבודדות והחצי מאולתרות האלו, מלבד קאברים ל־״Radioactivity״ של קראפטוורק ול־״Action Strasse״ של הגיבור של פורטיס, אלכס הארווי, הם ניסו לראשונה על קהל שירים כמו ״Sandanya״ ו־״I'll Show You״.

התגובות הטובות שהשניים קיבלו הכניסו בהם אנרגיה חדשה וגרמו להם להתחיל להרהר במחשבה שאולי כדאי לחזור לבסיס האם. אולי אירופה היא לא מה שחשבו שהיא. אבל לפני שזה יקרה, מינימל תגיע לשיאה האמנותי, ואז אל סופה המר.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021