הסיפור של פורטיס – פרק 8: גבירותי ורבותי, אנחנו שוב עוזבים
עטיפת האלבום "סיפורים מהקופסא" של פורטיס

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 8: גבירותי ורבותי, אנחנו שוב עוזבים

הגיע הזמן לסיפורים על סיפורים מהקופסא: תומר קריב מפרק את האלבום

תומר קריב 24.02.2021

אברי גלעד: ״רמי, בכל פעם שאתה מגיע לארץ יש איזה חרושת ספקולציות בעיתונים, במיוחד התל אביביים, פורטיס – חזר או לא חזר?״

פורטיס [מחייך]: ״גם חזרתי וגם לא חזרתי״

(׳עד פופ׳, נובמבר 1988)

תקופת הזוהר הגדולה של המועדונים, באמצע העשור, כבר נגמרה. הפינגווין עדיין פעל, אבל עם הרבה פחות תהילה. ברחוב הירקון פינת טרומפלדור, המקום שבו עמד עד 1987 קולנוע דן, פעל מועדון סווטו, הבית של קהילת הרגאיי הקטנה שצמחה בארץ. מי שכן חוותה רנסנס בלייני הייתה קהילת הלהט״ב המחתרתית עם מועדון התיאטרון ודיווין. בשנות התשעים, אנשים שיצמחו מאותם מועדונים יובילו את סצינת הקלאב המקומית לגבהים חדשים.

את הוואקום של קולנוע דן אמור היה למלא אותו מועדון חדש בפלורנטין. ב־1 באוקטובר 1988 הוא נפתח במקום שהיה מעין חניון ברחוב אילת, שהוסב למועדון בעל קיבולת גדולה במיוחד, כמה אלפי אנשים. קראו לו זמן אמיתי. ערב הבכורה שלו היה יוצא דופן ומשך קהל גדול וסקרן במיוחד: רמי פורטיס וברי סחרוף במופע חדש עם שירים חדשים – בעברית.

עשר שנים עברו מאז שיצא לשוק הישראלי אלבום שנשא את השם ״פורטיס״. עשר שנים סוערות במיוחד, על פורטיס ועל ישראל בכלל. הנרטיב המקובל במוזיקה הישראלית מתאר קתרזיס. עשור אחרי פלונטר פורטיס חוזר לארץ, ביחד עם סחרוף, ויחד הם מתניעים מחדש את מהפכת הרוק הישראלי. המציאות הייתה מורכבת יותר.

קודם כל, פורטיס וסחרוף היו חתומים על חוזה בחברת Crammed בבלגיה. הם עדיין גרו שם, ולמעשה עד 1990 לא התייחסו לעצמם כמוזיקאים ישראליים באופן בלעדי. מעבר לזה, מינימל קומפקט אמנם לא פעלה כלהקה, אבל רק חודשיים קודם לכן הם סיימו את סיבוב ההופעות האחרון שלהם. אלבום ההופעה טרם יצא, ובאופן כללי הם לא שללו המשך עבודה עתידי במסגרת הלהקה.

מה שיותר חשוב הוא שפורטיס מעולם לא הפסיק להופיע בארץ. למעשה, בכל שנה מאז הצטרפותו למינימל הוא ביקר בישראל וקיים הופעות, במסגרת ז׳אן קונפליקט, או בקונסטלציות אחרות עם סחרוף. אז מה כן השתנה?

קודם כל, עצם הוצאת אלבום בעברית הייתה צעד משמעותי עבור פורטיס, גם ברמה האישית. בפעם הקודמת הוא סיים את ההרפתקה הזאת מרוקן, מאוכזב וברח לכיוון השוליים. זאת הסיבה שהוא היסס מאוד בכל פעם שמפיק או חברת תקליטים הציעו לו לחזור ולהקליט בישראל.

מי שכן הצליח לעניין אותו היה ניצן זעירא. זעירא, בנו של דב זעירא, מנהל ״התקליט חיפה״, הקים כבר בשנת 1983 את מגזין המוזיקה ״ווליום״, שניסה להיות מעין ״רולינג סטון״ מקומי. כמו שכבר סיפרנו, הוא היה אחראי להחתמה של להקה רטורית בלייבל של אביו ובהמשך שידך לו הרכבי שוליים נוספים, כמו סיאם וחדר 101.

ב־1988 הוא יזם את הופעות האיחוד של ז׳אן קונפליקט, הקליק ולהקה רטורית. בהופעות האלו הוא ראה, לראשונה, קהל גדול באמת. באופן מוזר, למרות שעברו בסך הכל 4-5 שנים מאז סצינת הפינגווין, קהל היעד הכפיל ושילש את עצמו. פתאום, מאה האנשים שעמדו מול ז׳אן קונפליקט ב־1983 הפכו ב־1988 ל־2000 איש.

ייתכן שמה שעזר לכך היו הוצאות מחודשות למספר אלבומים מהתקופה ביוזמת המוסד התרבותי החדש והחם: האוזן השלישית. הם אלה שיזמו הוצאה מחודשת של פלונטר, ובהמשך הוציאו ביחד עם זעירא את הופעה רטורית ואת אלבום ההופעה של הקליק. אותו קהל שהלך לאירועים של האוזן, כמו ערבי הקרנות סרטי מוזיקה, קנה את האלבומים, נחשף מחדש למוזיקה והגיע להופעות.

ואז, בחודש מאי, זעירא הציע לפורטיס להקליט אלבום בעברית ולהוציא אותו אצלו, בלייבל חדש שהוא מתכנן להקים. האם ההחלטה של זעירא להקים לייבל עצמאי הגיעה בעקבות פורטיס או לפניו? קשה לדעת.

כמה מילים על שוק התקליטים המקומי

בשנת 1988, שוק התקליטים המקומי היה די שונה מזה שפורטיס עזב אי שם ב־1980. החברה המובילה בשוק הייתה עדיין CBS, שנות השמונים היו תקופת הזוהר הגדולה שלה. בהנהגת אנשי הרפרטואר תלמה אליגון, יוריק בן דוד ורוני בראון, CBS החתימו את האקטים הכי חמים ברוק הישראלי. הם החתימו את האמנים הכי נחשבים, מתיסלם, בנזין ומשינה, דרך אריק איינשטיין, שלום חנוך ומתי כספי ועד יהודית רביץ, דויד ברוזה ויהודה פוליקר. הם אפילו שמרו על מעמדם כחברה מובילה בתחום אלבומי הילדים (100 שירים ראשונים) והמוזיקה העממית (חוה אלברשטיין, הפרברים, הלהקות הצבאיות).

ב־1988, חברת סוני רכשה את חברת קולומביה העולמית. אחד המהלכים הראשונים שלה היה סגירת סניפים מקומיים של קולומביה במדינות שונות ברחבי העולם, ביניהן גם ישראל. החברה שהיתה CBS הפכה לחברת מוזיקה עצמאית בשם NMC, השם שמשמש אותה עד היום. השינוי המיתוגי הזה השפיע עמוקות על החברה עצמה ועל השוק בכללותו. העובדה ש־NMC כבר לא בת חסות של תאגיד עולמי החלישה אותה, וזה היה הזמן של המתחרה הגדולה לכבוש את הבכורה. חברת התקליטים הותיקה בישראל, ״הד ארצי״, התחילה לצמוח אחרי שנים של דשדוש.

העשור הקודם היה קשה עבור ״הד ארצי״. מלבד שלמה ארצי, האמן המצליח ביותר של החברה, הוציאה בעיקר אלבומי אמצע הדרך, הז׳אנר הפחות נחשב: עפרה חזה, שרון ליפשיץ, הכל עובר חביבי, בעז שרעבי, דורון מזר ואחרים. 1987 סימנה עבורם כיוון חדש ומעודכן יותר: דרך ארץ של גידי גוב, סוד של אדם, אלבום הבכורה של נוער שוליים ושעשועי כאילו של אלון אולארצ׳יק. רובם בזכותו של יאיר ניצני, ששימש כאחד ממנכ״לי החברה וניסה לרענן מעט את הרפרטואר.

הניסיון הזה להתחדש היה זה שהביא את ניצן זעירא למשרדי ״הד ארצי״ ב־1988. זעירא הציע לחברה הותיקה להדפיס ולהפיץ את קטלוג חברת התקליטים העצמאית שהוא הקים: ״נענע דיסק״. ההיענות של ״הד ארצי״ סללה את דרכה להיות חברת התקליטים החמה והמובילה בתנופה המוזיקלית שיביאו איתן שנות התשעים. אבל לא נקדים את המאוחר. מה שחשוב הוא שבשלב הזה, שיתוף הפעולה עם גוף גדול ומבוסס היה זה שנתן לזעירא את הביטחון ללכת לפורטיס ולהציע לו את אותה הצעה גורלית.

בריסל, תל אביב, ראש פינה

אז מה הייתה דעתו של פורטיס בעניין? הוא היסס. היו לו המון חומרים שרובם נכתבו במהלך ההקלטות לאלבום האחרון של מינימל, The Figure One Cuts, ובמהלך סיבוב ההופעות הארוך שליווה אותו. בינתיים, מארק הולנדר, מנהל הלייבל Crammed, החתים את פורטיס וסחרוף על חוזה חדש והם התחילו להכין שירים לאלבום משותף. מבחינתם, הקריירה שלהם עדיין נמצאת בבלגיה.

מצד שני, הרעיון הזה כנראה קסם לו. כשהוא חזר לבריסל, בין השאר כדי להשלים כמה הופעות עם מינימל, הוא סיפר לברי על הרעיון, וברי חשב שזה רעיון נחמד. שניהם דיברו על זה כפרויקט צד, כמו הפרויקטים הקטנים שמינימל הייתה אוספת לפעמים: מוזיקה לבלט, קטעים לתכניות רדיו. משהו כזה, על הדרך.

באוגוסט 1988 פורטיס וסחרוף המריאו לישראל. התחנה הראשונה שלהם, אחרי שלום וכיפים בתל אביב, הייתה לחבר ותיק של פורטיס. כאן הסיפור שלהם מתחבר, ולא בפעם הראשונה, לזה של אהוד בנאי.

בנאי ישב מספר שנים בראש פינה והיה חלק מקהילה אמנותית קטנה ומעט הזויה שהתיישבה בעיר הגלילית. אחד מהחבורה הזאת היה טכנאי הסאונד יוסי לדרמן. כמה שנים קודם פורטיס הכיר אותו כשביקר חבר אחר, נועם הלוי. הוא שנא את ראש פינה, אבל התלהב מלדרמן ומההבנה שלו בטכנולוגיה. אחד הטלפונים הראשונים שלו, בקיץ 1988, היה אליו. הוא שמע שיש לו מחשב וחשב שיוכל לעזור להם לבנות לאלבום הפקה זולה וחסכונית שתתאים לזמן המוגבל שלהם בארץ.

המפגש עם לדרמן עזר לפורטיס וסחרוף לבנות את מעטפת ההפקה המיוחדת של התקליט. השירים הגולמיים של פורטיס תפסו צורה מסוגננת ומעניינת שהתבססה ברובה על מקצב של מכונת תופים ונצבעה בריפים המיוחדים של סחרוף על הגיטרה, ריפים שיצאו מהמתכתיות של מינימל קומפקט והביאו את האינדי רוק של שנות השמונים, את רוברט סמית' וג׳וני מאר.

אז עם המחשב של לדרמן מצד אחד והגיטרות של סחרוף מצד שני, כולם התכנסו באולפן DB באוגוסט החם של 1988. פורטיס וסחרוף הביאו איתם שניים שיהפכו לחברים קבועים בהרכב הבמה שלהם: הבסיסט גיל סמטנה, שניגן במקביל עם הפליטים, ונגן כלי ההקשה יובל שפריר. הצלע המשלימה בהרכב, ז׳אן ז׳אק גולדברג, לא מצא את עצמו בהקלטות.

עוד בניסיונות הראשונים שלהם, בבריסל, להקליט דמואים על מכשיר הקלטה ביתי, הם התעמקו פחות בגיטרה ויותר בסינתי, במשחקי אלקטרוניקה ובמקצבי דאנס, דברים שיחלחלו גם לפרויקט הבלגי שלהם שאליו נגיע בהמשך. מכונת התופים, אויבו הגדול ביותר של גולדברג, מילאה את התפקיד שלו. בצר לו, הוא תפס כיסא, ותרם כמה מכות נחושות בשיר ״חתול מפלצת״. עוד הצטרפו לחבורה ורד קלפטר ו־ורד הררי ששרו קולות, ואורי ברק על המיקס. אז הכל מוכן, ואפשר להתחיל.

סיפורים מהקופסא

האלבום נפתח באפקט של מכונית עוצרת.

דיברנו בפרק הקודם על אהוד בנאי והפליטים, אלבום שיצא שנה קודם והגיע לאוזניים של פורטיס אי שם באירופה. העובדה שבנאי הצליח לשלב בין אמירה אישית לבין הפקה חדשנית, הדליקה אותו ואת סחרוף, אבל היה מוטיב מרכזי באלבום ההוא שפורטיס אימץ אולי בלי לשים לב – מוטיב המסע.

סיפורים מהקופסא נכתב כולו, למעט שני שירים, מול מסך טלוויזיה. זה מה שפורטיס גם סיפר על האלבום שוב ושוב לאורך השנים. בראיון הראשון שלו עם יציאתו, בתכנית ״עד פופ״, הוא שלף שלט וכיוון אותו על המצלמה. אבל בעצם, כשנכנסים לשירים עצמם, רואים שיש פה, כל הזמן, את הנדודים.

פורטיס עבר עשור לא פשוט. מבחינה אמנותית, מבחינה אישית ומבחינה גיאוגרפית. המכונית הזאת, שעוצרת בפתיחת האלבום, מתארת אולי רצון לעצור רגע. גם אם זה בחריקת בלמים (כי זה פורטיס, ואצלו הכל בחריקת בלמים), וגם אם ישראל עדיין נראית כמו תחנת מעבר, משהו אצל שני הגיבורים שלנו מושך אותם חזרה לחיק החם והמוכר של תל אביב.

השיר ״סיפורים מהקופסא״ עצמו הולך אפילו צעד יותר רחוק. פורטיס וסחרוף סיפרו שהשיר נכתב על רקע כל מיני שיחות חולין שהם נהגו לנהל עם מקומיים באירופה. הם מצאו את עצמם מסבירים שישראל היא גם מדינה נורמלית, שיש בה גם תרבות ולא רק מלחמות. פורטיס חידד ואמר שהשיר מדבר על הפריזמה הצרה של הטלוויזיה, שהופכת מציאות מורכבת לסיפור על חיילי בדיל. הביטוי ״חזרה אל הקופסא״ נושא משמעות כפולה – חיילי הצעצוע שרוצים לחזור לקופסא שלהם, והחיילים האמיתיים. בכתיבה של פורטיס יש תמיד, איפשהו ברקע, חיילים אמיתיים.

השיר הזה, בניגוד לשירים אחרים באלבום, קצת יותר כוחני ואינטנסיבי. הדבר הזה יהפוך לסוג של טרייד־מארק באלבומים של פורטיס וסחרוף, ביחד ולחוד – הפתיחה תמיד מלאת כוח וסוחבת קדימה.

תחנה סופית

אחד הטקסטים המורכבים באלבום, ואולי זה שמגדיר אותו בצורה הטובה ביותר.

צריך לזכור שמוטיב הטלוויזיה לא היה מובן מאליו לישראל של 1988. בניגוד לישראל של ערוץ אחד ויחיד, באירופה הייתה טלוויזיה רב־ערוצית. בארץ אמנם כבר פעלו שידורי ניסיון של מה שעתיד להיות ערוץ 2, וגם הרעיון של כבלים התחיל להתגלגל, אבל עבור הישראלי הממוצע הייתה מדורת שבט אחת.

לישראלי ממוצע כמו פורטיס, שמתיישב על כורסא ובלחיצת כפתור צופה בכמות אסטרונומית של תוכן, זאת הרגשה של ילד בחנות ממתקים. אותו פורטיס שלעג לקריינים המדושנים של הטלוויזיה הישראלית רק עשור קודם, הוקסם מהמראות שראה על המסך הקטן.

בשיר הזה המראות מתנקזים לעיר שהפכה, בזכותם של דייוויד בואי, בריאן אינו ואחרים, מעיר ספר למרכז תרבותי מסקרן: ברלין. פורטיס מתאר את החומה הגדולה שהפרידה בין מזרח למערב העיר, ולמעשה הפרידה בין הקידמה לבין העבר. התיאור הזה מתאים מאוד ל־״Heroes״ של בואי. יש סיכוי סביר שהשיר הזה היה במוחם של פורטיס וסחרוף. אפילו המקצב של ״תחנה סופית״ קצת מזכיר את הרפטטיביות של השיר ההוא, וגיטרת הסלייד שברי מנגן נשמעת קצת כמו מחווה לריף האלמותי של רוברט פריפ.

אבל כמו שכבר אמרנו, זה אלבום מסע. פורטיס לא סתם מתאר את ברלין, הוא מתאר את החוויה שלו בהסתכלות על העיר החצויה ההיא. האם זאת חוויה אמיתית או כזאת שמתווכת דרך מסך? אין לדעת. מה שכן, יש בשיר הזה מעין קריצה, שנמצאת בשירים נוספים באלבום, לישראל. פורטיס שר ״כן, גם פה המלחמה צועקת״.

ההפקה של ״תחנה סופית״ היא מאוד ״מינימל קומפקטית״. זה אולי השיר שהכי מזכיר את להקת האם במובן הזה. סמי בירנבך אפילו חתום ביחד עם פורטיס וסחרוף על הלחן. מכאן והלאה האלבום יתפוס כיוונים אחרים, שעדיין נשענים על המסורת האירופאית־מינימליסטית, אבל מעמיסים עליה דברים אחרים.

בבוקר של קטיפה

סמי בירנבך הוא איש מפתח גם בשיר הזה. מעבר לעובדה שהוא חתום עליו ככותב טקסטים (״זה היה בהסכם הגירושים״, פורטיס אמר בחיוך), הוא זה שבכלל גרם לו להתקיים.

שנה קודם לכן, סמי הביא לחברי מינימל את האלבום Honeymoon in Red של לידיה לאנץ׳ ורולנד האוורד. בהיותו אספן תקליטים, הוא חקר עוד קצת וגילה שהשניים הוציאו כבר ב־1982 אי־פי משותף בלייבל שבו עבד גם מי שהפיק את מינימל בתקופה ההיא, ג׳ון פרייר. ייתכן שפרייר עצמו היה בכלל זה שהביא לסמי את האי־פי ההוא, שכלל את הקאבר של שניהם לשיר של ננסי סינטרה ולי הייזלווד: ״Some Velvet Morning״.

פורטיס וסחרוף התאהבו בשיר ומצאו כמובן את המקור מ־1967. השיר המקורי נכתב לספיישל טלוויזיוני בשם Moving with Nancy. זה היה אחד משירי המפתח בתדמית החדשה שננסי סינטרה ניסתה לסגל לעצמה, בעידודו של הייזלווד: כבר לא כוכבת פופ קלילה אלא מוזיקאית רצינית. הייזלווד היה זה שדחף אותה לכיוונים של קאנטרי וספציפית לסגנון האפל שליווה פסקולים של מערבונים. זה היה הבסיס לדואט הזה, שבוצע לראשונה באותו ספיישל טלוויזיוני, ויצא מאוחר יותר גם כסינגל וגם באלבום המשותף הראשון והמופתי של השניים, Nancy & Lee.

הרוח האפלה של השיר, שהייתה כמעט הפוכה מרוח הסיקסטיז החופשית והשמחה, הפכה אותו לאהוב במיוחד על מוזיקאים גותיים בשנות השמונים. גם הקאבר של לאנץ׳ והאוורד, גם פיטר זרמה (הסולן של הרכב הגאראז׳ הפלאשטונס), ובהמשך גם להקות כמו סלואודייב ופריימל סקרים יחזרו אליו. כולם ינסו לפצח את הקסם שלו.

הביצוע של פורטיס וסחרוף לא ממש דומה לביצוע של לאנץ׳־האוורד, למעט צליל הפסנתר הדרמטי בפתיחה. למעשה, העיבוד הולך אחד לאחד עם המקור, והשירה של פורטיס, בניגוד לשירה המתריסה והפאנקיסטית של האוורד, מאוד מעודנת ונצמדת להייזלווד.

עבור הקול הנשי הם חיפשו משהו אחר. לא התפקיד הנשי־בוגר־סקסי של ננסי וגם לא התפקיד המרדני של לידיה לאנץ' (שמלווה, בגרסה שלה, בפסנתר מזייף במתכוון). הם רצו קול ילדותי. לצורך כך, יוסי לדרמן הביא לאולפן את הבת שלו, סאלי, שהייתה בת 12.

סאלי (שגם שרה קולות ב״תחנה סופית״) נתנה ל״בוקר של קטיפה״ את הנופך החלומי שלו. דווקא העובדה שהקול שלה מאוד לא מזוהה, שהוא עובר המון פילטרים ועטוף בסינתי, לוקח את השיר למקום אחר, ממערבון לחוויה פסיכדלית. הגרסה הזאת הפכה ידועה גם מחוץ לישראל, ולמעשה זה אחד הקאברים המוכרים והאהובים לשיר ההוא ברחבי העולם.

חתול מפלצת

״ככל שאני חושב על זה, זה שיר על בריסל״, כך אמר פורטיס על ״חתול מפלצת״, אחד השירים האייקונים בסיפורים מהקופסא.

ב־1987, בנו של ברי סחרוף, איתי, היה בן שנתיים, ונהג להתעורר מוקדם בבוקר. מכיוון ששני הוריו נהגו לישון עד הצהריים, הוא היה הולך לשכן בדלת ממול. השכן פורטיס. הוא היה מנגן לו שירים מצחיקים וממציא סיפורים מטורפים. אחד מהם עסק ביצור שהוא חצי חתול חצי מפלצת, שיוצא בלילה והולך על הארובות בבריסל. למה דווקא חתול על גג? בחלון של השכנים ממול היה חתול שנהג להביט בשלג, ומעליהם הייתה ארובה.

הביטוי ״חתול מפלצת״, שהוא כל כך פורטיסי, היה הטריגר לכתיבת אחד השירים האהובים שלו. שיר שכמו רבים אחרים, מדבר על חוסר תקשורת עם המין הנשי, צורך בתשומת לב שמתחבא מאחורי שנאה ילדותית.

אחד הדברים היפים בשיר הזה הוא המקצב. מקצב אירופאי, קר, לא מתלהם. הדבר הזה נשמע מוזר בישראל של אז. זאת הייתה ״התקופה הצרודה״ של הרוק הישראלי. מפיקים כמו לואי להב, יזהר אשדות ורמי קלינשטיין הפכו את הסאונד לדחוס, בומבסטי, צורם לעיתים, והזמרים קרעו את הקול בניסיון לעמוד בקצב. רק כמה חודשים לפני סיפורים מהקופסא יצא רק בן אדם, אלבום כפול של שלום חנוך שהלך הכי רחוק והכי קיצוני שרק אפשר: טקסטים פוליטיים על רקע המצב הביטחוני הקשה (ימי האינתיפדה הראשונה), פלייבקים אינטנסיביים, שירים ארוכים במיוחד והרבה מגלומניה, שהתאימה גם להופעות הענק של חנוך במקומות כמו קיסריה וצמח.

על הרקע הזה, ההפקה של סחרוף נשמעה חייזרית לגמרי. הפקה רזה, מינימליסטית ומעודנת, עם הרבה מחשבים וביטים אלקטרוניים. הסוד האמיתי של השירים האלה היה הביצועים בהופעות. כשפורטיס וסחרוף התחילו להופיע איתם על הבמה, פתאום יצאה החוצה אנרגיה יותר רוקית ופחות אלקטרונית. האנרגיה הזאת תשפיע על דור שלם של מוזיקאים שייראו בפורטיס וסחרוף מובילי דרך.

שקיעתה של הזריחה

על אף שהאלבום הזה כולל המון להיטים ושירים נצחיים, נדמה שזה השיר החשוב והגדול ביותר של האלבום, שיר שגם זכה לפני מספר שנים לגרסה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן – תעודת כשרות לכל הדעות.

״שקיעתה של הזריחה״ נכתב בהשראת סרט האנימציה הבריטי When The Wind Blows משנת 1986. הסרט מספר על זוג קשישים שיום אחד מוצא את עצמו ניצל מהתקפה גרעינית. הפסקול של הסרט, אגב, נכתב על ידי רוג׳ר ווטרס וכלל שירים של ג׳נסיס, סקוויז ודייוויד בואי, ששר את שיר הנושא.

הסרט השפיע עמוקות על פורטיס, והתחבר גם לשיר שמינימל קומפקט ביצעה באלבומה האחרון, "New Clear Twist״. המחשבה שיום אחד העולם פשוט מתמוטט ומשתנה וצריך להתמודד עם זה, התחברה לכל מיני אספקטים בחייו. קודם כל, בחייו האישיים. הפירוק של מינימל, ההצעה לחזור לארץ, המחשבה מה הלאה, חיי הנישואים הטריים. חוץ מזה, הדברים שניבטו אליו ממסך הטלוויזיה. העולם המשתנה. כל המוטיבים שחוזרים שוב ושוב בסיפורים מהקופסא.

אבל היה עוד משהו בשיר הזה. פורטיס תמיד נשא איתו את טראומת המלחמה. אבל הפעם אותה טראומה קיבלה חיזוק מהמציאות. בדצמבר 1987 פרצו ברצועת עזה מהומות אלימות, שיתגברו ויסלימו ויהפכו להתקוממות עממית ענקית שתקבל את השם ״אינתיפאדה״.

עבור לא מעט אמנים, מהשוליים ומהזרם המרכזי, האינתיפאדה הייתה סוג של שעון מעורר. בין אם אלו נושאי המגבעת או נורית גלרון, אמנים בישראל התחילו להגיד את דעתם, לפעמים בצורה בוטה.

פורטיס היה קצת מחוץ ללופ בנושא הזה. לא בטוח עד כמה הוא חווה את המציאות הזאת מקרוב, אבל הוא בהחלט היה מודע אליה. תחושת מגדל הקלפים המתמוטט, שמתבטאת בשיר בסיפור על פצצת אטום, התאימה גם למציאות הישראלית. אולי בגלל זה השיר הזה נשאר בתודעה יותר מאחרים.

ההפקה של השיר מעניינת במיוחד בגלל ליין הבס של גיל סמטנה. סמטנה היה אז הבסיסט של הפליטים והמפיק של להקת אפור גשום. הוא הכיר את פורטיס וסחרוף כשהיו בחופשה בארץ והם הזמינו אותו לבריסל, עוד לפני הקלטת האלבום, כדי להיעזר בו בבניית העיבודים לאלבום. והנה שוב אנחנו פוגשים באהוד בנאי והפליטים.

כוכב הקופים

את צד ב׳ של האלבום פותח שיר שהוא במידה רבה הפואנטה שלו. השיר הזה מרגיש כמו זפזופ אינסופי בטלוויזיה, בין פוליטיקאים, קבצנים, דוגמניות, המלכה, מייקל ג׳קסון והדולר. זרם תודעה שלא מפסיק לרגע. בפזמון, פורטיס תוהה מי גורם לכל האסונות אלה. האם הוא חכם, טיפש או בכלל גיבור.

העיבוד בשיר הזה מרשה לעצמו לגדול קצת מעבר למינימליזם. יובל שפריר מצטרף בכלי הקשה ויש פה תפקיד גיטרה יצירתי ומעניין של סחרוף. אגב סחרוף, בסוף השיר הוא פתאום פותח את הפה ושר את החלק האחרון, הפאנץ׳ ליין: ״גבירותיי ורבותיי אנחנו שוב עוזבים. קשה קצת לנתק מגע מכוכב הקופים״.

אם דיברנו על אלבום של מסע ונדודים, אז השיר הזה נועץ גם את הטקסט העוקצני של ״כוכב הקופים״ בתוך ההקשר שבו נמצאים שני גיבורינו. בין בריסל לתל אביב. הסרט ״כוכב הקופים״ מספר על אסטרונאוטים שנוחתים בכוכב לכת לא מזוהה רק כדי לגלות שהשתלטו עליו קופים תבוניים. ועכשיו ספויילר – בסוף הסרט, האסטרונאוט ששרד מגלה שכוכב הלכת הוא כדור הארץ. הוא מגיע למקום מוכר, אבל לא מזהה אותו. אז מה כוכב הקופים של פורטיס וסחרוף? בריסל או תל אביב?

באוויר

אחרי הפראזה הקצרה בשיר הקודם, הנה רגע חשוב: שיר הסולו הראשון של ברי סחרוף בעברית. סחרוף שר במינימל קומפקט שיר אחד ויחיד, ״Disguise״. חוץ מזה הוא לכל היותר שר קולות, וגם זה בקושי. הוא לא ראה את עצמו כזמר וכשפורטיס הציע לו לשיר את השיר הזה, הוא מיסך את הקול שלו בכל כך הרבה הד, שבקושי אפשר היה לזהות אותו.

״באוויר״ הוא סוג של המשך ל״המוות אינו מחוסר עבודה״, אבל בניגוד אליו הוא מושר בגוף ראשון. סחרוף, שבעצמו ריצה תקופת מאסר קצרה על החזקת קוקאין, מתאר חוויה של מכור להרואין. פורטיס אמר שראה לא מעט אנשים כאלה באירופה, בתקופה שבה הרואין היה סם נפוץ למדי. הוא לא ראה את היופי או החן בזה, הוא ראה את ההרס העצמי, את הבידוד והניתוק שההתמכרות כופה.

לשיר הזה פורטיס קרא ״מחוץ לקופסא״, מנותק לכאורה מהקונספט. אולי בגלל זה הוא נתן אותו לסחרוף. אגב, הביטוי ״משחק בקובייה״ הגיע במקור ממשפט של אלברט איינשטיין והתגלגל בהמשך לספר המד״ב ״בשורות טובות״ – רמז עתידי לעניין של פורטיס במדע ובפילוסופיה, וגם כותרת לשיר אחר של פורטיס באלבום ״חצי אוטומטי״.

אין קשר

את האלבום מסיימים שלושה שירים שמנבאים, כל אחד, את השלב הבא בדרכם של פורטיס וסחרוף. ״אין קשר״ בעצם נולד להיות להיט. הרוח הפופית־משועשעת שלו תהיה הבסיס לאלבום 1900?, שייקח את הרעיונות של סיפורים מהקופסא וישים עליהם פילטר יותר קומוניקטיבי. גם העיבוד והליווי כאן יותר מתאימים למסגרת של להקה.

ללהיטיות של השיר הזה תרם גם הקליפ שביים אריק דור דוידוביץ, הראשון של פורטיס וסחרוף בארץ. הקליפ, שצולם במועדון זמן אמיתי, הציג סטנדרט חדש גם בתחום הזה. לפני ימי הכבלים, הדרך הכמעט יחידה לנפק קליפים בארץ הייתה דרך הרצועות של ״זהו זה״ ו״להיט בראש״. במהלך שנות השמונים, כשהגיעו לארץ הידיעות על ערוץ הטלוויזיה החדש MTV, נעשו ניסיונות ראשונים להפיק קליפים של ממש, לא סתם אמן עומד עם פלייבק.

הקליק, למשל, צילמו קליפ עם ערך הפקה גבוה במיוחד עבור ״אל תדליקו לי נר״. בהמשך היו גם ״קולנוע״ של שרון ליפשיץ, ״באה מאהבה״ של יהודית רביץ, ״מדברים עלייך״ של משינה, ״נשל הנחש״ של מאיר אריאל ואחרים.

אבל ״אין קשר״ נראה אחרת. השפה שלו הייתה פחות דוקומנטרית ויותר ״קליפית״. האפקטים האייטיזיים, שנראים היום מיושנים כמו בצילומי חתונות עתיקים, היו הדבר הכי חם בתחום הוידאו. העריכה המהירה, משחקי האור והצל, הכל נראה חדש ורענן. גם לזה הייתה השפעה גדולה.

לייפציג, ברצלונה

״אף פעם לא היינו בלייפציג, אבל זה השתלב. מה נשיר? ברלין ברצלונה? שטוטגרט ברצלונה?״ (פורטיס, 2008)

״לייפציג ברצלונה״ נולד, כמו המילים שלו, בנסיעות של מינימל קומפקט. פורטיס נהג לצעוק ״על הדרך״ שוב ושוב, כשחברי הלהקה מתפקעים מצחוק. הפתיחה הזאת הפכה להיות שיר שמסכם את החוויה האירופאית של פורטיס וסחרוף: הדרכים הארוכות, המשברים והקליימקס שתמיד מגיע בהופעה בסוף הדרך.

כמו שאמרנו, זה אלבום מסע. וזה אולי שיר המסע האולטימטיבי של פורטיס. כי בניגוד לאהוד בנאי, שהמסע שלו הוא להיות נווד עם גיטרה שמחפש את המקום שלו, המסע של פורטיס הוא אל הבמה. המקום שבו הוא מרגיש הכי בבית. וכל האלבום הזה, מתחילו ועד סופו, הוא תחנות מעבר שבסופן פורטיס רוצה להגיע אל הרגע שמבחינתו שווה הכל, הרגע שבו הגיטרה מנסרת את הלילה.

גם השיר הזה הוא הקדמה לעתיד, הקדמה להופעות של פורטיס וסחרוף. כמו שעוד נראה, יותר מהאלבומים עצמם, מה שהפך את השניים האלה לגיבורי רוקנ'רול מקומיים הוא האינטרקציה עם הקהל. השירים שזכו באלבום להפקה צנועה, אירופאית ואפילו מאופקת, יתפוצצו על הבמה. בשיר הזה יש קצת רמז, בעיקר בצורה שבה שניהם שרים את הפזמון.

בין החדרים

את האלבום סוגר שיר שונה ברוחו. אנחנו מסיימים את המסע ואת הנדודים שלנו, בחדר, לבד. השיר הזה, כמו כל השירים, נכתב בבריסל. הוא מתאר דיכאון כמעט אנטי־ישראלי. אין פה מלחמה מחוץ לחלון, לכל היותר על המסך. המלחמה שלו היא עם עצמו.

אם שמים בצד את שורת הסיום שלו ב״כוכב הקופים״, זה בעצם הדואט הראשון בין פורטיס וסחרוף. פורטיס מתאר מצב קיומי מבולבל, דכאוני, אבוד. הוא גם ממקם אותנו גיאוגרפית – ״שלג יורד בחוץ״.

סחרוף מצטרף בפזמון בתפקיד החבר המעודד: ״אתה חזק ולא מסכן אז תן, תן את מה שאין״. כמו ב״באוויר״, סחרוף זרק על הקול שלו המון אפקטים. אבל בהקשר של ״בין החדרים״ זה דווקא נותן לו נופך מעט נבואי. הוא נשמע כמו סוג של מלאך שומר.

בחלק השני של הפזמון, פורטיס שר את אחת השורות היפות ביותר שכתב: ״מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר נדיר״. משפט שהוא מרבה לצטט, בעיקר בשנים האחרונות.

השיר הבוגר והמהורהר הזה יהיה ההקדמה לפאזה המאוחרת של פורטיס. מה שיתחיל בלהתראות בחלומותיי וימשיך לאלבומים חצי אוטומטי והחבר אני. הוא כל כך שונה מהאלבום, כל כך עמוק ומעודן, שקשה להאמין שכתב אותו בחור שלא כתב שיר בעברית כבר עשור, שהתפרסם בתור פאנקיסט פרוע, איש שוליים בלתי צפוי, גיטריסט בולט בלהקה מצליחה.

סיפורים מחוץ לקופסא

פורטיס השלים את הסיבוב והיה מוכן לדרך חדשה, אבל בזמן אמת זה לא נראה ככה.

פורטיס: ״עשינו את התקליט הזה בשביל הכיף, לא היו לנו שום ציפיות ממנו. באנו, עשינו את האלבום מהר וחזרנו לביתנו האפור והקריר״.

סחרוף: ״חשבתי שנהיה חודש בארץ, נקליט קצת. אולי יהיו כמה אנשים בתל אביב שאוהבים את מינימל ויאהבו את זה, וזהו״.

(מתוך ראיון לערוץ 24, 2008)

את שלושת החודשים האחרונים של 1988 העבירו פורטיס וסחרוף בישראל. הם קידמו אלבום שעליו היה חתום פורטיס לבדו, על אף ששניהם מופיעים בתמונה בעטיפה הפנימית. למעשה, אלבום הסולו השני שלו. האלבום הזה בא לאוויר העולם שלושה ימים לפני כותב שורות אלה, ב־10 באוקטובר 1988.

אחרי חנוכה, השניים חזרו לבריסל כדי להמשיך בהקלטת פרויקט חדש שלהם, שיועד לקהל האירופאי, פרויקט שהם תלו בו תקוות רבות וקראו לו ״השלב הבא של מינימל קומפקט״. לפרויקט הזה קראו Foreign Affair (מעין משחק מילים על ״יחסי חוץ״ או ״רומן זר״).

אבל בזמן שהם מקליטים בחו״ל, בביתם האפור והקריר, בארץ התחיל לקרות משהו אחר, משהו שישים קץ לרומן הזר שלהם ויחזיר את פורטיס וסחרוף באופן סופי ומוחלט לישראל.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • צילום: רדי רובינשטיין
    פוסט  

    ביקורות

    פרפר יפה של רמאות: על ההצגה "מתאבל ללא קץ"

    המפגש בין ארי פולמן לחנוך לוין הוליד חוויה אסתטית מפעימה ומעוררת מחשבה. זהירות, ספוילרים

    הילה שגן 19.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021