מבין כל מה שהוציאה לאור עד כה, השם הכי מדויק שעמית בויום העניקה ליצירה שלה הוא "כלום טוטאלי". הוא לא מתאים רק לקטע עצמו שפרסמה לפני שנתיים, ומייצר חלל אמביינטי מסחרר באמצעות חליל וכלים אלקטרוניים, אלא גם לגוף העבודה השלם של היוצרת הניסיונית. בראשה של בויום, הכלום תמיד שם, מגיע כיסוד שקט להשתוללויות המוזיקליות שלה – מי שהאזין לאלבום הקקפוני והמופרע שהוציאה כחלק מפרויקט עומק הארובה ב־2022, גילה בסופו קאבר ענוג ומפתיע ל"אמיליה" של ג'וני מיטשל. הביצוע החם והייחודי של בויום הצליח לגרום לנו לראות אותה מעבר ליוצרת האייקונית שחתומה על גרסת המקור, הרבה בזכות היכולת שלה להתחבר בטבעיות לתיאורים הציוריים והמופשטים שבו – אותו דמיון שברא את המהלכים האקסצנטריים והמשוכללים שמזוהים עמה הצליח גם לראות גיטרות עם מיתרי זהב בשמיים.
סדר וכאוס
המשחק שלה עם היש והכלום מתבטא כבר ברגעים הראשונים של אלבומה החדש, אינסוף, האלבום השלישי שהיא מוציאה תחת פרסונת הזמרת־יוצרת שלה, Cherry Coloured. השיר הפותח שלו, "פטרול", מכיל תזכורת לגולמיות שממנה נולד החזון של היוצרת – האזינו לגרסת הדמו שלו שיצאה ב־EP הקודם שלה, ותוכלו לשמוע כבר שם כיצד הפריטות המתכתיות של הגיטרה האקוסטית שלה מותחות את קווי המתאר של סימפוניית הדיסטורשן הסינתטית של גרסת האלבום. בין ענני הסערה האפורים שאופפים את החלל של הבתים, מגיע פזמון שמציג מלודיה מתוקה ובהירה שמשלימה את הטווח בין המורכב לנגיש שקיים בתוך הלחנים של בויום.
הטקסט הנוקב והמורכב של "פטרול" נותר ללא שינוי בין הגרסאות, החלטה שמרגישה בעצמה כמו אקט מחאתי. בזמן שאמנים רבים בוחרים בקפידה את המסרים שהמוזיקה שלהם מעבירה ביחס למצב, בויום מסרבת להתייחס בצורה שונה למתיחות, האלימות וחוסר הצדק שעדיין מתפקדים כמרכיבים בלתי נפרדים מהאופן שבו אנחנו מנהלים את הסכסוך. אם כבר, אירועי השבעה באוקטובר רק מבליטים את העל־זמניות שקיימת בטקסט: הבחירה של הכוחות שמתוארים כאן לדכא אלימות באמצעות אלימות נוספת כדי ש"הסדר ישוב על כנו" מרגישה אנושית ומחזורית מתמיד, ממתינה נואשות למישהו שישבור את המעגל.
להעז להשתנות
הסתירה בין המציאות המגבילה שייצרנו לעצמנו לבין מה שיכול להוציא אותנו לחופשי ממשיכה גם ב"והפעם נכון", שיר מאיים וכבד שמשקף את העוצמות הבלתי אפשריות שדרושות על מנת להחליט לעשות דברים אחרת. אלו בדיוק החוטים שמקשרים בין חמשת השירים של אינסוף: על הנייר, כל אחד מהם אמור להרגיש כמו מונומנט מרשים שעומד בפני עצמו, אבל היוצרת דואגת לחבר בין הנושאים והתמות המוזיקליות שלהם, ובכך הופכת את חווית ההאזנה לאלבום למתגמלת יותר. מעל כולם חולש רעיון השינוי, שמתעצב מחדש ביחס לכל שיר – תחילה, הוא נכתב מנקודת מבט חיצונית, שהופכת ליותר ויותר פנימית ככל שמתקדמים לנקודת הסיום.
ב"גרוויטציה", למשל, השינוי הופך להיות פיזי. "צעקתי על העור / 'תישאר במקום!'" שרה בויום, כמו מתארת סצינה מסויטת מסרט של דיוויד לינץ'. ה"גרוויטציה" שמשתקפת מתוך המילים שלה יכולה להתפרש לכמה כיוונים שונים, בין אם כהתמודדות עם מוות או כמשבר זהות של אדם שמרגיש.ה כיצד הוא/היא כלוא.ה בגוף שלא שייך לו.ה. הביט הדחוס של השיר שדוהר בבהלה לעבר האבדון מבטא תחושות של חוסר אונים ושליטה, שבשיר הסוגר של האלבום זוכות להתרה של ממש: "בעיני האינסוף" ממלא פעם נוספת את החלל של היוצרת בצלילים מתוקים ואווריריים. המנטרות של בויום בשיר, שנעות בין "אני בשליטה" לבין "אני מנסה להיות בשליטה", היו יכולות לייצר את אותה חרדה שעטפה את השירים הקודמים באלבום. במקום, היא מספקת להן שורה תחתונה שמקשרת אותן דווקא לרעיון של השלמה – "וכל העצמיים שהייתי בעבר / עפים כרוחות במחול אל ההר", היא שרה, מציעה כי רק מי שהיינו מגבילים את מי שאנחנו עכשיו.
גם וגם וגם
למרות הנוכחות הגבוהה של הווקאליות באלבום והטקסטים הארוכים, בויום ממקמת את הקול שלה (ואת הליווי ההרמוני שמספקים לה לעתים זיו שחר ודניאל פרבר) כמרכיב שנמצא במפלס שווה לשאר הכלים בעיבוד. זו בחירה מדויקת, שכן המוזיקה האלקטרונית שהיא יוצרת מאפשרת לה להרחיב את המטענים הרגשיים שבהם היא עוסקת, ולתת מימד נוסף למילים שהיא כותבת על הנייר. בדיוק בזכות זה היצירה המרשימה ביותר באלבום היא "מחול", קטע באורך 12 דקות שמכיל לחן מינימליסטי ומהפנט. הקול של בויום מלווה בקלידים שמהדהדים רגעים קודמים מהאלבום, ובסינתיסייזר שמעוות את המרחב שבו השיר מתקיים. דווקא ברגעים המאתגרים ביותר באלבום, מורגשת היכולת של בויום לקיים את כל הצדדים של הזהות שלה באותו עולם מוזיקלי – לאורך כל אינסוף, היא נשמעת שלמה וגם אבודה, פראית וגם ממוקדת, מורכבת וגם פשוטה. במדינה שתקועה כבר זמן רב בקרע שעוסק בשחור ובלבן, אנחנו צריכים אמנים.ות כמוה, שיפעלו מתוך האפור.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
