האלבום של עֹמֶק הָאֲרֻבָּה הוא תצוגת תכלית של יוצרים מרתקים

על פני השטח, עֹמֶק הָאֲרֻבָּה מרגיש כמו אסופת שירים חסרת הקשר, ניסוי כלים ראשוני בשיתוף פעולה שמתגבש בין דני הדר, עופר טיסר ועמית בויום. כל אחד מהם מגיע מעולמות סגנוניים שונים – טיסר יוצר פוסט־רוק אוונגרדי, הדר הוא אחד מהכותבים הותיקים והטובים ביותר של שולי הרוק הישראלי, ועמית בויום יוצרת דרים־פופ אלקטרוני ומהפנט – ולכל אחד מהם יש דרך להפוך את השיר שלו לחוויה חריגה ויוצאת דופן.

נקודת המבט המיוחדת שלהם היא זאת שמאפשרת, בין היתר, להשחיל דיוקן פוליטי מדויק עד כאב בסופו של שיר כל־כך מופשט של טיסר. אחרי שהוא מתחיל את האלבום המשותף של השלישייה עם "עצירת ביניים", קקפוניה מוזיקלית שמזכירה שיר טיפוסי של טום וייטס, לקראת סוף השיר הוא כבר נותן לתמונה להתבהר. "שיר של יום חג בכנסת / נפטרנו מאלה / ושכחנו את אלה" הוא שר, מרמז על ממשלת השינוי שקמה פה לאחרונה, וישר מוציא ממנה את העוקץ – "שיר שרגש אחרי זה / לא יהיה בו כל ערך / כי הנפש ממילא / כבר רוקנה על הדרך".

הכותרת הזאת, "עצירת ביניים", הייתה צריכה להיות הכותרת של האלבום כולו. הפרויקט הזה מכיל את האמביוולנטיות וחוסר הוודאות שמאפיינות את התקופה שבה אנחנו חיים – הקונפליקט בין הרצון לברוח ולהסיח את הדעת אל מול הצורך להתפכח אל מול המציאות הוא מוטיב שבולט כאן. כל השירים האלו קורים כאן, במדינה שרוצה ליצור מציאות חדשה או לחזור לישנה, ומקבלת בכל פעם תזכורת שהעולם כולו עדיין עומד במקום.

לדבר את המגפה

על אף שבכל שיר ניתן קרדיט לכל אחד מהיוצרים, הגבולות המפרידים בין כל אחד מהם עדיין מורגשים היטב ולא מטשטשים לרגע. ברוב הזמן, לא נראה שהם מבצעים איזשהו מאמץ לחצות מעבר למרחב המוזיקלי שבו הם פועלים. זאת הסיבה שרוח התקופה היא אלמנט כל־כך חשוב כאן. ההתמודדות עם המשברים השונים שאירעו בזמן הקלטת השירים היא מה שקושר את האלבום הזה לכדי יצירה אחת, ומאפשרת ליוצריה לעכל ביחד את כל מה שקורה סביבם.  

לכל אחד מהמעורבים באלבום יש דרך אחרת לדבר את המגפה, והיא אף פעם לא משעממת או בנאלית. טיסר (גילוי נאות, הוא משדר ברדיו הקצה את התוכנית "Braintrust") אוהב להישיר מבט אל האימה. יש חגיגיות באופן שבו הוא מתאר את האבסורד והסתמיות של מנגנוני ההתמודדות הקולקטיביים שלנו ב"בית רע". הדר כותב תמיד מנקודת מבט אישית ורגישה, בין אם זה דרך סיפורים של אחרים ("ניקיטה" שובר הלב, שמזכיר שבדידות פיזית וחברתית היא לא המצאה חדשה) או דרך "עוד", שמרגיש כאילו הוא נכתב מתוך חדר המיטות הפרטי שלו.

התגלית הגדולה בעיניי מהאלבום היא עמית בויום. מבין השלישייה, היא מדגימה את הטווח הגדול ביותר של מצבים וסגנונות. ב"ברחנו" היא מקבלת על עצמה את האקסצנטריות המוחלטת של השיר, מגישה לחן אינדי אקוסטי עם אינטנסיביות של שיר דת' מטאל. ב"ילדי חופש ואיבוד איברים", היצירה המופרעת והמרשימה ביותר באלבום, היא זאת שמעניקה את האיזון המרשים בין חלקי הכאוס והאור שמתקיימים ביחד בלחן. דרך הביצוע שלה, היא מצליחה לחשוף את היופי והציוריות בטקסט שהיה יכול להרגיש קודר ומרוחק.

אבודים במדבר

השירים שבהם בויום נמצאת בפרונט הם גם אלו שבהם שיתוף הפעולה בינה לבין טיסר והדר הוא המורגש ביותר. בקאבר ל"אמיליה" של ג'וני מיטשל, שסוגר את האלבום, היא נמצאת בחזית של רגע נוסף שמייצר סינרגיה מושלמת בין חברי הפרויקט. טיסר מעניק לשיר אטמוספירה מתעתעת; בויום מוצאת בעצמה את החמלה והרגישות שנמצאות גם במילים של מיטשל; והתרגום של הדר משמר את הדמיון הפנטסטי של המקור, וגורם לשיר מ־1976 להרגיש רלוונטי גם היום.

במידה מסוימת, התרגום של "אמיליה" לא פחות קולע למציאות הפוליטית שטיסר תיאר בתחילת האלבום – מציאות שבה כולנו לוטשים את העיניים שלנו לשמיים בערגה, בזמן שאנחנו אבודים לחלוטין במדבר. אולי זאת לא תהיה פסגת היצירה של אף אחד מהמעורבים בה, אבל עֹמֶק הָאֲרֻבָּה מצדיקה את עצמה בתור תצוגת תכלית של שלושה יוצרים אינדיווידואליים ומרתקים.  

מוזמנות/ים לעקוב אחרי ירדן אבני בעמוד הפייסבוק והאינסטגרם, ולהאזין לתוכנית הכל בבת אחת בימי ראשון ב־13:00