לשר ניב יש הערכה גדולה למילים. לא רק למילים שבשירים שלה, שכתובים כאילו כל אחד מהם מכיל עולם ומלואו, אלא גם למילה המדוברת כאמצעי תקשורתי קריטי. באלבום החדש שלה, היא פוגשת את הצורך התמידי שלה לתרגם את רגשותיה בצורה מילולית, ולרוב נתקלת בסוג של קיר. בשיר "כל המילים בעולם" היא מתארת את הקושי לבטא את מה שנמצא בפנים, את המתח שנמצא במערכות יחסים בין הרצון לדבר לבין הרצון לשתוק ולא לגעת במה שכואב. בשיר הפתיחה, "השעה הכי יפה ביום", היא מציגה פשרה רגעית ובוחרת להתמקד בשקיעה מרהיבה על הים, מוטיב חוזר באלבום הזה, על פני "אוצר מילים" שלם שנמצא מתחתיו.
כמעט כמו הבלוז
ניב מגדירה את המוזיקה במהומת הים כדארק־פולק ופולק פסיכדלי, אבל לפני כל אלו מדובר באלבום בלוז. ברור למה היא לא בוחרת בהגדרה הזאת; בשנה כל כך עשירה ומגוונת של רוק ישראלי, בחירה בסגנון כזה מרגישה כמעט טריוויאלית מדי, אבל מרגעיו הראשונים של האלבום מורגש כי ליוצרת יש הבנה מעמיקה של הז'אנר. צלילי הגיטרה שלה בטוחים ומלאי הבעה, והקול שלה לועס ומעכל כל מילה שהיא שרה, גורם לכל רגע מהשירים שלה להרגיש כמו אבן פינה בנרטיב מורכב ורב משמעויות.
באמצעות הבסיס של הז'אנר, היא מצליחה לבנות את המתח והאפלה שאופפים את כל שירי האלבום. משפט אחד ב"אהוב לבי" מספיק כדי להעביר את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הסיפור שמאחורי השיר. הילת המסתורין מתגבשת היטב לפני שהיא פוערת חלון של תקווה במרכזה, בזמן שהמיתרים מלווים את תחינת "התשמע קולי" שלה וצובעים את הלחן מחדש. ב"מתפתל", היא הוגה באיטיות ובסבלנות כל מילה, רק כדי שהצעקה שמגיעה בסוף תרגיש עוד יותר מספקת ומתירה.
הנסתר מול הגלוי
מאחורי עיבודי המיתרים האלו עומד נעם חיימוביץ' ויינשל, שביחד עם גדי פטר וניב עצמה עיבד והפיק את שירי האלבום. טביעת האצבע ההפקתית שלהם מורגשת לכל אורך הדרך, ועוזרת ליצור שפה משותפת ואחידה ליצירה של ניב. שירים כמו "תשמרי על קצב", עם ליין הבס הקרקסי שלו ועם שכבות שונות של ניגוני גיטרה שתופסים את האוזן, היו יכולים להרגיש חוצניים לחלוטין באלבום איטי שכזה, אבל צמד המפיקים מצליח להטמיע בהם את אותה סערה שקטה ששוררת כאן בשאר האלבום. ב"על קצות האצבעות", ויינשל יוצר התנגשות מכוונת של מתקפת מיתרים אימתנית אל מול הגיטרה האקוסטית הרגועה של ניב, רק כדי לגרום למתח התמידי של האלבום להגיע אל שיאו.
קל להרגיש את המתח הזה ברגעים בין אישיים שמתוארים כאן, אבל לפעמים מרתק לשמוע כיצד גם הדיאלוג הפנימי של היוצרת מתאר קרב דומה של הנסתר מול הגלוי. בתוך הדהירה התנועתית של "תשמרי על קצב" עומדת שאלה מהותית – "איפה המרכז שלך?". "בלב ים" נכנס לעומקם של המאבקים היומיומיים שנמצאים בשגרה של ניב ("כל יום אני צריכה / לזהות את עצמי מחדש" היא מספרת, וגורמת לזה להישמע כמו המטלה המעיקה בעולם), אבל הוא מוגש באמצעות שקט אקוסטי מתעתע שמרגיש כמו דממה רועמת, גם כשהוא מגביר את הדרמה לקראת הסוף.
שפל וגאות
כמו הבלוז, גם אלמנט הטבע של האלבום מאיים להרגיש כמו קלישאה ריקה. רגעיו החלשים של האלבום מתבטאים בשירים כמו "רוח טובה" ו"קסם הפריחה", בהם דימויי הטבע לא מספיק מחוברים למטען הרגשי של השיר. הים, ההשראה היצירתית הגדולה של ניב ללא ספק, תמיד מרגיש כאילו הוא מחובר ישירות לנשמה המורכבת שלה. בשיר הסיום, שגם נושא את כותרת האלבום המעולה, הוא ממשיך ללמד אותה את השיעור החשוב ביותר שהטבע יכול ללמד את האדם. "חשבתי שמצאתי לעצמי / איזון מושלם" היא מספרת, "אבל הלב שלי זינק ואז צלל / במהומת הים". כשהיא מקבלת לראשונה את העובדה שאין לה שליטה בדבר, היא מלווה בשלווה נדירה שעוטפת את השיר מכל עבר.
עם אלבומים חדשים של מוזיקאים כמו גיאגיא, דינוזאורוס ודורה אספרסו, למדנו שאנשי הרוק הישראלי העכשווי אוהבים לירות לכל הכיוונים, ולבחור זהות אחרת בכל שיר מחדש. מה שהופך את החוויה של מהומת הים לכל כך מיוחדת, היא דווקא האחידות של העולם שנבנה במהלכה, עם שפה וחוקים ברורים שמזמינים אותך להישאב פנימה. ההישג הכי גדול של ניב כאן הוא לא העובדה שהיא עושה משהו חדש או מהפכני, אלא שהיא יוצרת מוזיקה שמרגעיה הראשונים מתלכדת לכדי זהות שלמה וברורה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
