היוקליילי הוא כלי עם סטריאוטיפים שמוכרים לכל. דורה אספרסו (שירה נעמי דרדיקמן), שמצהירה על עצמה כ"נגנית יוקליילי גאה", פותחת את אלבום הבכורה שלה איתו ומיד מסתכנת בטביעה בתוך סט הציפיות המגביל שהוא מביא עמו. האזנה לעשר השניות הראשונות של דורה אספרסו מרגישה באמת מוכרת וצפויה – זמרת ששרה בעדינות על משבר גיל העשרים שמתאפיין בספקות עצמיים ובחיפוש מתמיד אחר זהות ומשמעות.
כבר בתחילת האלבום, השיר "עץ סיגריות" מבטל את כל מה שעשוי להישמע נוח וקל להגדרה. על גבי היסודות הרזים של השיר מונחות הרמוניות קוליות, נגיעות קלידים מהבהבות ותופים חגיגיים, שעוזרים לדרדיקמן לעבות אותו ולהפוך אותו ליצירה מורכבת יותר. גם השפה שלה מאפשרת להעמיק את העולם שהיא בונה. רגעים של סוריאליזם, בהם סיפורים על עץ סיגריות שצומח בגינה או מומיה משוקולד שמופיעה בחלומות שלה, נמצאים לצדם של משפטים שנשמעים כמו מחשבות שכתבה במהירות על פתקים דביקים כדי לא לשכוח אותן ("הופיעה לי נקודת חן חדשה / על לחי ימין / אני מודאגת איפה תופיע הבאה").
חי מחדר השינה
מהרגע הראשון ועד האחרון, דורה אספרסו נשמע כמו פרויקט ששורשיו שייכים באופן טבעי לבאנדקאמפ, ולז'אנר הבדרום־פופ (Bedroom Pop) שצמח מתוכו בעשור האחרון. ב"יתוש", אחד מהשירים המוצלחים ביותר באלבום, משפט כמו "יש לך התחשבות של יתוש / לעקוץ לי את הפצעים הפתוחים" נשמע כאילו הגיע היישר מהמחברת האישית של יסמין רביב מקיקי מלינקי. מיד לאחר מכן, כשהיא שואלת "האם ככה זה אמור להרגיש?", הישירות של השירה שלה מזכירה את יעל קופלנד מבוריטו.
דור היוצרות הזה, שדרדיקמן היא חלק ממנו, מתיימר להרחיב את הגבולות המוזיקליים האינטימיים של הז'אנר. ב"תני לבוקר להגיע" יש וייב ניו־אייג'י שגורם לדרדיקמן להישמע כאילו היא מרחפת בדרך למקום טוב יותר; הג'אזיות באווירה ובקצב של "דואגת" הם דוגמה לאופן שבו היא מוסיפה נפח לשירים שלה ומעצימה את הקונפליקטים הרגשיים הקיימים בהם.
על פרשת דרכים
עבור המטרה הזאת היא משתמשת בגיאגיא (גיא בן עמי) ודנדן (דניאל סופרמן), שכל אחד מהם הפיק חצי אחר משירי האלבום. גיאגיא מצליח להחיל את גישת הלואו־פיי־פופ שלו על שירים כמו "עץ סיגריות" ו"רגע האל־חזור", בונה הפקות מפוארות עם אווירה ביתית ורזה; סופרמן משתמש במסגרת קצת יותר מסורתית כדי להפגין את המטען הרגשי של שירים כמו "יתוש" ו"חרטות", כל אחד מהם מאפשר לדרדיקמן לבטא סגנון שונה לחלוטין.
זוהי גם נקודת החולשה הגדולה של האלבום. הנטייה של דרדיקמן לנוע כל הזמן בין זהויות מוזיקליות משתנות היא מובנת עבור יוצרת צעירה בתחילת דרכה, אבל ההפרדה בין סגנונות ההפקה הדומיננטיים של שני המפיקים שלה מדגישים עד כמה השירים המוצלחים האלו לא באמת לוקחים את האלבום לאף כיוון קוהרנטי וברור. בולטת תנועה הלוך וחזור בין קבלה והשלמה לבין בלבול וחוסר וודאות, מבלי שיהיה סיפור דרך שמוביל את האלבום לעבר שורה תחתונה ברורה.
לא להגיד, להרגיש
ובכל זאת, דרדיקמן מצליחה לחפות על כל פיסה של בוסריות או פגם באלבום עם כתיבה שמעידה על המון אופי. "חרטות" מראה איך כשהיא לוקחת צעד אחורה ורק נותנת למניעים הכי בסיסיים שלה להניע אותה היא יכולה לעורר את ההזדהות הגדולה ביותר באלבום. "אין דבר שמשתווה / לאכזבה מלפספס / משהו שלא רצית בכלל" היא שרה משפט שאין בו שום יומרה או מימד אירוני מוסף, רק לב גדול ושבור.
"פאם פאם" הקורן הוא בדיוק הדוגמה ההפוכה מכך. כמעט אי אפשר להבין על מה בעצם שרה היוצרת, שממלאת את השיר בדימויים כמו ציפורים דואות וחיתוך בצל שזוכה ליחס של אירוע מחולל בסרט. אפילו הכותרת היא יותר רגש ממהות – אפשר לשמוע את זמזום ה"פאם פאם" הזה באופן שבו היא שרה את המילים, בקצב של התופים או בנגינת הגיטרה הסבלנית והעדינה. זאת כותרת שמתארת במדויק את השלב שבו נמצאת דרדיקמן בהתפתחות המוזיקלית שלה – כשהיא לא יודעת מה היא רוצה להגיד, האינסטינקטים שלה הם כל מה שנשאר לה. זה מספיק לה כדי לייצר אלבום שלם של שירים יפים ומיוחדים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
