"אם הברכיים שלי יפלו על הפרצוף שלך, אז ברוך הבא לרוק אנד רול!״ מזהיר, או אולי מבטיח, ניק קייב למעריץ בשורה הראשונה. זה קורה במהלך ההופעה שלו עם להקת הבד סידס בפסטיבל מונטרה בשוויץ. קייב הוא אכן אל רוקנ'רול, ומתוקף מעמדו הצהרות כאלו מתקבלות בשאגות אהבה ואהדה. ובצדק – המופע שלו הוא מופע רוקנ'רול־גוספל, חובק קריירה, נרטיבי, ובעיקר כזה שנועד לספק התרוממות רוח.
שימו לב, המשך הביקורת תכלול ספוילרים מכיוון שהשירים זהים, כנראה, לאלו שיבוצעו בהופעה שלו בישראל בהמשך הטור.
סערה אמיתית
קייב הוסיף ללהקה שלו שלושה זמרים מצוינים, שמוסיפים לאווירת הכנסייה האפלה. השמלות הנוצצות שלהם מדמות אותם למעין מלאכים שומרים. קייב לא מאמין בקיומם של מלאכים, אבל הוא יודע שעיבודים לשירים כמו "Tupelo", שיר סוער על סערה אמיתית, יכולים רק להרוויח מקולותיהם מלאי היראה של ה״זרעים הטובים״, כפי שהוא מכנה את זמרי המקהלה בחיבה מופגנת.
נראה שקייב במצב רוח טוב: הוא נמצא כעת בסיבוב הופעות קיצי של הבד סידס שלו, במהלכו יגיע גם אל ראשון לציון באוגוסט הקרוב. בניגוד להופעה בלייב פארק בראשון, שמתקיימת בחלל גדול, אולי גדול מדי, האולם בפסטיבל צפוף וחנוק אבל גם יצר אווירה אינטימית. לאחרונה הכתה בחייו טרגדיה, עם מותו של בנו הבכור ג'תרו, אבל על הבמה אין זכר לכך, וההופעה כאילו מעוררת אותו מחדש לחיים. המופע מתחיל לאחר מופע פותח מלא של אמילי זואי, מדויק ומיומן אך חסר מקוריות. הקהל חסר סבלנות ולא משתף איתה פעולה. כולם כאן כדי לראות את קייב.
לא רק ייאוש
אני מודה שבהתחלה לא הבנתי למה כל המופעים במהלך סיבוב הופעות הנוכחי זהים. נראה לי מוזר ואפילו עצלני לבצע במדויק את אותם השירים ערב אחרי ערב, במיוחד כשמדובר ביוצר כל־כך מלא במקוריות, יצירתיות ואהבה לגיוון. במהלך הקריירה שלו הוא כל הזמן הצליח להשתנות ולעבור טרנספורמציות מרשימות, מילד כועס וצורח, מלא בטינה כלפי הקיום, לגבר מאובסס לשירי רצח של נשים, ליוצר שממשיך לחקור את האספקטים השונים בעצמו ללא הפסקה, להתפתח ולהשתנות.
כשדיברתי על הנושא עם חבר שלי דייב, שראה את ההופעה של קייב בהולנד לאחרונה, הוא הסביר שמדובר בנראטיב, בסיפור. קייב שוזר שירים מאורכה של הקריירה שלו באופן שמספר סיפור של אובדן אחר שחווה, של בנו הצעיר ארתור, וגם מנסה לתת חיים חדשים לשירים נשכחים. כך למשל השיר "Oh Children" נוסף אל הליין אפ לאחר שנים שבהן לא בוצע, והפניה הנרגשת אל הילדים להרים את קולם מקבלת משמעויות של גאולה, ולא רק ייאוש.
קייב מרוכך מאי פעם. הוא אפילו מזמין את הקהל להשתתף בשירת "Into My Arms" בהדרן, ואף עין לא נשארת יבשה, למרות שהשוויצרים לא מצטרפים (לדעתי, מפני שהם לא טובים באנגלית, או אולי ביישנים ועצורים). שוב ושוב נוזף קייב בקהל המאופק. ״אתם חייבים להתעורר פה בשורה הראשונה״, הוא מרצין, ומבקש מהקהל להתקרב שוב ושוב. הוא נוגע בכל יד מושטת וניכר שהצורך שלו בקרבה גדול לא פחות מזה של הקהל.
אין ולא רגע אחד מיותר או שיר אחד שמרגיש לא במקום. קייב מבצע את כל השירים שהקהל אוהב: המרסי סיט, היד האדומה (שזוכה לתאורה מדממת בהתאם), ממנה ועד הנצח. ניכר שאין לו בעיה להיות קראוד פליזר. זה לא מופע שנועד לאתגר אלא לחבר. קייב ואנחנו בקהל אחד, כל הזמן, כבר מהתו הראשון. היצירה שלו בעיקר לאורך העשורים האחרונים מלאה באהבה, וזה הרגש הדומיננטי שזורם מהבמה אלינו.
״אני משתנה, אני רועד, התבוננו בי עכשיו!״ הוא צועק בשיר "Jubilee Street" ומול עיני עולה חזון של גבורה. ההתמודדות של קייב עם הטראומה שלו היא כזו של שיתוף, של ״ביחדנס״, כפי שטבעה נועם פרתום. כולנו ביחד בחיים מלאי האובדן והצער האלו וקייב שם בכל פגיעותו, אנושיותו ושבירותו. אין יותר רוקנ'רול מהיותך אמיתי, כנה עד להכאיב. קייב יודע את זה, ומתעל את ההבנה הזו אל תוך כל מופע. הוא קופץ בין הפסנתר לצדי הבמה, בחליפת שלושת החלקים הנצחית שלו, ועושה את הדבר שהוא הכי טוב בו – מחבר את חתיכות חיינו השבורות ונותן לנו עוד כוח לחיות.
ניצן תמשיך לעדכן על ההופעות החמות ביותר של פסטיבל מונטרה לאורך כל השבוע במגזין הקצה
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
