בעידן שבו חזרה לנוסטלגיה מספקת מענה בטוח לכל צורך שהאלגוריתם דג מהקהל, זה נהיה יותר ויותר קשה לאמנים לאזן בין מה שמצופה מהם לבין הדרכים החדשות שהם מעוניינים לחקור. הקושי הזה הוא עוד יותר גדול כשמדובר בתום יורק ובג'וני גרינווד. למרות שבשני העשורים האחרונים כל אחד מהם בנה קריירה מרשימה של יצירות סולו ושיתופי פעולה מחוץ לכותלי רדיוהד, ההשתייכות שלהם למה שהיא כנראה הלהקה הגדולה האחרונה בעידן הדומיננטי של הרוק גרמה לכל צליל שהוציאו להיבחן תחת תגית של "פרויקט צד", סיפוק פרטי שיעביר את הזמן עד האלבום הגדול הבא.
משהו אחר לגמרי
גם ה"איחוד" של השניים כ־The Smile, הטריו שהקימו עם המתופף טום סקינר (לשעבר מהרכב הג'אז האדיר Sons Of Kemet), מצא את עצמו נתקל בחומת הציפיות הגבוהה הזו. אלבום הבכורה שהוציאו ב־2022 היה שיתוף פעולה הראשון של השניים מחוץ לאורגניזם המתפקד שבחזיתו הם עומדים, ניסיון לייצר את הסינרגיה המפורסמת שלהם בתוך מסגרת חדשה. התוצאה הייתה דומה מדי לריליסים קודמים שהוציאו בנפרד – כל השירים ב־A Light For Attracting Attention היו יפים, אבל הרעיונות הרבים שהתחוללו בהם נשארו מפוזרים באוויר, ולא הצליחו להתלכד לכדי יצירה שלמה שמלמדת אותנו משהו חדש על היוצרים החד פעמיים שעומדים מאחוריה.
משהו אחר קורה באלבום החדש של ההרכב, Wall Of Eyes, אולי היצירה המאוזנת ביותר עליה חתומים ביחד יורק וגרינווד מאז A Moon Shaped Pool של רדיוהד מ־2016. צמד השירים שפותחים אותו מציגים גישה חדשה, סבלנית יותר, שמאפשרת לשלושת הכוחות שמניעים אותם ללמוד אחד את השני, ולהשתלב ביחד בצורה חלקה יותר. האלבום לא מתחיל עם צלילים מוזרים, מקצב מורכב או יללה ווקאלית, אלא עם פריטת גיטרה פשוטה, שעליה מונחים באיטיות אפקטים מתוכנתים, יחד עם תיפוף ושירה עדינים. "Teleharmonic" מציג הפקה רפיטטיבית מתגברת ועדינה, שאפילו בשיאי הרגש שלה מרגישה כאילו חברי ההרכב מסרבים להתפרץ איתה אל מעבר לסטרטוספירה – ההתפרעות שלהם מושתתת על הדינמיקה הבוטחת שיצרו ביניהם, שבה כל אחד מבין לעומק את תפקידו.
מרחבים אינסופיים
כשהריף הדוקרני של גרינווד מוציא לדרך את "Read The Room", האנרגיות של האלבום כבר מתייצבות בגובה מקסימלי, ומציגות את הזהות האמיתית של האלבום כמגרש משחקים שבו אפשר להתנסות בכל כיוון מוזיקלי שמושך את הסקרנות של הלהקה. "Room" מוציא מהם גווני רוק פרוגרסיבי קרימזוניים, עם לחן נזיל שעולה ויורד, משנה את פניו ללא הרף. "Under Our Pillows" מספק מרחב אפי דומה שמתפרס לאורך שש דקות, במהלכן יורק וגרינווד מושלכים אל עבר עולמות האפרו־ביט של סקינר, ובונים על גביהם את המלודיה הפרנואידית הקלאסית שלהם.
כשאנחנו מגיעים ל־"I Quit" המבעבע, שהיה יכול להרגיש בבית בכל אלבום שרדיוהד הוציאו בעשור הראשון של שנות האלפיים, החזרה לאזור הנוחות של דה סמייל כבר לא מתפרשת כעצלנות או כחד גוניות. Wall Of Eyes מצליח להרגיש כמו רגע משמעותי בקריירה של יורק וגרינווד בזכות האופן שבו הם מתבוננים במהלכו פנימה, מבינים מה הצעד הבא שלהם כאמנים שמקבלים את מה שהם טובים בו, ולא מתחמקים ממנו: אחרי שבעשור האחרון הוא בעיקר נמנע מלהשתמש בכלי הזה באופן נורמטיבי, העבודה של גרינווד עם הגיטרה כאן מרגישה כמו התגלות מחדש. הנגינה הבשרנית שלו מתנגשת שוב ושוב עם הצלילים האוונגרדיים שאיתם הוא כל כך אוהב לעטוף את העיבודים שלו, והתוצאה מרגישה שלמה ומתגמלת. הוא עדיין המתרגם הכי טוב של המחשבות של תום יורק, יודע להגביר או לשכך את המוזיקה בהתאם למצב הסערה שמתחוללת בראשו של הסולן.
לשחרר מההגה
יורק, תמיד כותב ציורי ונוגע ללב, מצא את המוזה שלו בעשור וחצי האחרונים בכתיבה שמתחה את הקו בין הפוליטי לאישי, והוציאה ממנו קשת מגוונת מתמיד של צבעים זועמים, מודאגים ומפוכחים. כמו כותבים.ות רבים.ות ששרדו את התקופה הזו כדי להגיע לשנות העשרים הארורות של המאה ה־21, המחאה של יורק חצתה את נקודת האל־חזור: כשהוא שר ב־"Friend Of A Friend" על האיטלקים שמנופפים מהמרפסות בשיא משבר הקורונה, אנושיות שעומדת בניגוד מוחלט לשחיתות הבריטית שמתוארת בפזמון, אפשר לשמוע כיצד הלב שלו נשבר ברכות למראה האפוקליפסה שמתרחשת מול עיניו.
יורק מאפשר למשחק של דה סמייל עם הגבול בין הישן לחדש להגיע לשיאו ב־"Bending Hectic", היצירה המרכזית והארוכה ביותר של האלבום. הוא חוזר בו אל אחת מהתמות הכי מוכרות שלו, ומצייר סצינה שבה הוא שוב נוסע ברכב על הכביש המהיר. אם פעם הסיטואציה הזאת חרחרה חרדה בקרבו, היום היא משמשת אותו כדי לתעל רגע של בהירות. "אני משחרר מההגה" הוא שר, משלים עם גורלו ועם הסוף הקרב, בזמן שגרינווד מטפטף רסיסי גיטרה מינימליסטיים מעליו. הפזמון משנה את התמונה לחלוטין עם עיבוד מיתרים קקפוני, שמוביל את הכותב להחלטה לסובב את המכונית בחזרה אל הכביש. גם ב־2024 אין רגעים רבים שמשתווים לכך שיוצרים עצומים כמו ג'וני גרינווד ותום יורק ממשיכים לצמוח ולהתפתח אל מול העיניים שלנו, לא משנה תחת איזה פרויקט או הרכב הם בוחרים לעשות זאת.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
