הגענו לתקופה בשנה שבו אנחנו חווים סופי שבוע לא פשוטים בארצנו הסוערת. מוזיקה הופכת לחשובה מתמיד ברגעים כאלו. כל השירים שכאן הופיעו בטור הסינגלים השבועי של אלפרד כהן. מוזמנים להאזין לפינה שלי בתוכנית שהוא משדר בימי רביעי בקצה, ובה אנחנו משוחחים על שירים חדשים שאהבנו מהטורים המשותפים שלנו:
רועי צמח וצוף – Breath In, Breath Out
קשה לגרום לשירים שלך להישמע רע כשמבצעות כל־כך מוכשרות כמו עדי קשת כהן ופלורה מובילות אותם בשירה, אבל אני אעז לומר שהשירים הטובים ביותר ב־EP החדש של רועי צמח הם אלו שמבוצעים על ידי זמרות שמתאימות יותר לאווירה החלומית של הלחנים שלהם (בהפקת עדי שחם) ולפואמות הרחוב של צמח, בעלות הבדידות והניכור של הרחובות הקרים בניו יורק. "Shadows" היה פייבוריט אישי שלי כשיצא, עם הקול המנחם של סטלה גוט, ואליו מצטרף "Breath In, Breath Out", שמארח את סיון צוף דהן וסוגר את ה־EP.
את דהן אני מכיר בעיקר כאשפית קלידים שמפזרת את הקסם הבלתי ניתן להסברה שנמצא מאחורי השירים של להקות כמו בוריטו וטוניק קלוניק. אותו סאונד סינת'־פופ גותי ממלא את האוזניות במהלך כל השיר, שכמעט ולא מכיל תופים או מקצב סוחף. האחריות להעביר את הדרמה של השיר נותרת כולה של דהן, והיא מצליחה לעמוד במשימה באמצעות ביצוע ווקאלי סוער ומרשים. מדובר בסיום מפתיע ועוצמתי ל־EP שלא חסר מרגעים גדולים.
שן – כוכב הצפון
ראיתי את שן בהופעה בשנה שעברה ולא הבנתי עד הסוף מה אני שומע ורואה. זה היה בפסטיבל של הלייבל גרזן, שאל משפחת האמנים המרשימה שלו הלהקה משתייכת. אם היופי המופשט והפרוע של היוצרים בגרזן מגיע בדרך כלל בעטיפה רועשת או אנרגטית, הלהקה הגישה את שלה בצורת אלקטרוניקת צ'יל־דאב עם נגיעות רוק שהשתלבה היטב עם המרחב החולי והמדברי של הפסטיבל. זה היה קצת אחרי עוד עלייה בתחלואה, סוף העולם חיכה מעבר לפינה, והבלבול הזה מאוד התאים לאווירה.
סוף העולם מופיע שוב ב"כוכב הצפון", הסינגל החדש שלהם. יש לו מימד תנ"כי תחילה ("חווה טעמה את ניחוחות התפוח") אבל בבית השני התיאורים של הלהקה הופכים להיות יותר ויותר ממשיים. "סמואל טוען שהעולם הוא שטוח / והאש שורפת את כל מה שיפה" מכוונים ישירות לאימג'ים שאנחנו מכירים טוב מדי בשנים האחרונות. כשהשאלה "איך חיים בלי כוכב הצפון?" נשאלת בפזמון, מורגשת אירוניה מסוימת – על גבי לחן רפיטטיבי ושבטי של 7 דקות, דווקא חוסר המטרה והכאוס של העולם הוא מה שיושב במרכז החזון המגובש והשלם של השיר.
גילי יאלו – יום אחד יבוא
הקול של גילי יאלו הוא הנשק הסודי שלו. כל־כך הרבה רגישות, כאב ואינטילגנציה מוקרנות דרכו, בדרך כלל על גבי גיטרות פ'אנקיות ומקצב אפריקאי תוסס. אז כשמוקדם יותר השנה הוציא יאלו שיר ראשון בעברית, היה הגיוני שהיכולת הווקאלית הזו תרגיש יותר ברורה ובולטת לאוזניים המקומיות.
"יום אחד יבוא", הסינגל החדש שהוציא השבוע, הוא אפילו דוגמה יותר טובה לכך. על גבי שיר אהבה בלוזי, אפשר להרגיש ולהאמין לתקווה והפיכחות שמהולים בתפילה הרומנטית שהוא מיילל בפזמון. כשהוא שר על קפה וסיגריה בבוקר שגרתי בפלורנטין עם לחן שמרגיש עדיין מאוד קרוב לשורשים האתיופיים שהוא חקר כל־כך הרבה באלבומיו הקודמים, הגלובלי והלוקאלי שבתוך הזהות הישראלית שלו משתלבים לכדי שלם שעולה סך חלקיו.
כן עיג'רת – רוקדת שוב
בתור ילד שגדל על פינק פלויד ואז בנערותו עבר לפאנק ולאינדי, למדתי להתייחס לפרוג רוק כז'אנר מוקצה. כזה שחטא ביומרות גדולות מדי, בחשיבות עצמית שצריך להימנע ממנה ולהתכחש אליה, במקסימום לסמפל אותה בשירי היפ הופ כי אז זה אירוני ולא נחשב. אבל אנחנו חיים בתקופה שבה לכל מוצר ותופעה מחכה בסוף החיים נוסטלגיה שתעיר אותה מהקבר כמו זומבי, ועכשיו מוזיקאים כמו עוזי נבון מוציאים אלבום שלם שמתעל את הרוח של הרכבים כמו קצת אחרת וקינג קרימזון, כל־כך מחוברים לזמן והמקום שבו הם יצאו, ומנסים לגרום להם לעבוד גם היום.
"רוקדת שוב", השיר החדש של ההרכב כן עיג'רת, הוא אולי הניסיון המקומי המוצלח ביותר בהחייאת הסגנון הזה. כל אלמנט בו מציע את ההיתוך בין הקלאסי למודרני (או לפחות למה שפעם היה מודרני) שלהקות רבות לפניהם כבר תרגלו היטב. מה שכן עיג'רת עושים טוב יותר הוא שהם מוצאים אנרגיות שתמיד היו בשירים האלה, כמו השובבות והרומנטיקה שהפן הפסיכדלי של הז'אנר מציע, ומבליטים אותם כדי לגרום לשיר להרגיש חדש שוב. התוצאה מהנה בעיקר כי נשמע שגם הלהקה עצמה משייטת ביחד איתנו על גבי זרם התודעה שהיא מייצרת.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
