מיקסטורה: תחל שנה וברכותיה

בתיאוריה מוזיקלית מיקסטורה היא שימוש באקורדים מסולם מקביל לזה שכרגע מנוגן על מנת לייצר גיוון. טור זה מבקש להיות מקום שאנשים יכולים למצוא בו מוזיקה חדשה שהיא קשורה ל־ אבל לא בדיוק מ־ אזור הנוחות שלהם. כל ריליס שנכנס לרשימות האלה עבר סינון של הטעם שלי – אז יש לכן על מי לסמוך! תרגישו חופשיות לבדוק ריליסים מז׳אנרים שאתן אוהבות, אבל עוד יותר מזה מומלץ דווקא לדגום ריליסים מסגנונות שאתן לא מאזינות להן בדרך כלל. אשמח מאוד לשמוע איך היה לכן, נגיד בהודעה בפייסבוק או דרך טוויטר.

החלטה שהתקבלה אצלי ורציתי להכריז עליה כאן שחור על לבן היא: רק לפרגן. זה קרה כשהאזנתי לאחד האלבומים הגדולים הראשונים של 2022, על רקע המלצות מקיר לקיר והתלהבות רבתי ברשתות החברתיות והמדיה שאני עוקב אחריה, והבנתי שאני ממש ממש לא אוהב את האלבום הזה. באותה נשימה החלטתי סופית שמיקסטורה היא מקום לפירגונים בלבד. אם אין לי משהו טוב להגיד על ריליס, אני פשוט לא אזכיר את הריליס הזה. זה מרגיש לי באופן כללי המודוס אופרנדי של ״הקצה״, להתמקד במה שעובד, מה שמתאים, מה שבא בטוב. אז זה גם מה שנעשה כאן (תרגישו חופשיות לפנות בפרטי בשביל לשמוע לכלוכים מתי שבא לכן, כן?). אז יאללה, בואו נשמע קצת מוזיקה מדהימה שיצאה לאחרונה – יש כמויות בלתי נדלות ממנה!

Burial – Antidawn EP

אמביינט/אודיו קולאג׳

15 שנים עברו מאז ש־Burial סימן, באלבום המופתי שלו Untrue, את המעבר מהדאבספט לפוסט־דאבספט. באותו רגע היסטורי, הדאבסטפ היה חוד החנית של האלקטרוניקה בת הזמן, ככה שרבים קראו את האלבום ההוא בזמן אמת (ורבים אפילו יותר מבינים זאת ככל שחולפות השנים). זה היה מעבר מדאנס לפוסט־דאנס ואפילו מאלקטרוניקה לפוסט־אלקטרוניקה. סיום ימי הריקוד במועדון הומה אדם ומעבר לימי הליכה בסמטאות חשוכות ורדופות רוחות.

ב־EP החדש שלו (שהוא ארוך ועמוס יותר מהרבה LP שעוד יצאו ב־2022) כבר אין ממש זכר לקלאב או לדאנס. יש רק רוחות רפאים. מחשבות יפהפיות על איך ציוד הקלטה ונגינה של מוזיקה מוקלטת הם כלים שממלאים את הממשות בדברים שהיו שם וכבר אינם. או בעצם כן, הנה הם כאן, במקום אחר, בזמן אחר וב־pitch אחר. האזנה הכרחית לפתוח איתה את השנה השלישית של המגיפה.

Bonobo – Fragments

פופ/אלקטרוני

אם זאת ״מוזיקת המתנה לשירות לקוחות בזמן ישיבה בבית קפה מפונפן״ אז אני רוצה אספרסו ארוך בכוס זכוכית עם בקבוק סודה בצד בבקשה.

Davin Varda – WPP005

דארק־דיסקו

מיהו דאווין ורדה? השקעתי בנושא מעט מחשבה ומחקר מאז שקוואמי שידר קטע מהריליס הזה בתוכנית הראשונה שלו ל־2022, ונדמה לי שיש לי תשובה חלקית. בהתחשב בעובדה שהמוזיקה יוצאת בלייבל שנקרא התוכנית להגנת עדים, שטוען שפועל מאוקלהומה – למרות שבואו, המוזיקה הזאת נשמעת מאוד מאוד מתל־אביב – נראה לי שאשמור את המחשבות שלי בנושא הזהות לעצמי ופשוט אמליץ להקשיב לאמן הזה/אמנים הללו, ולעקוב אחרי הלייבל המדובר כי יש פה יופי של דברים. (אבל היי, לכל מי שיש טיפ או מידע לגבי זהות היוצרים או עוד פרטים על הלייבל – פרטי התקשורת שלי למעלה בהקדמה לטור!)

Dylan Dylan – Euphoria LP

האוס/UKG/באס

UKG, למי ששכחה, פירושו UK Garage. בת ממזרה של משפחת הדאנס, שנמצאת באיזשהו מקום בין ההאוס האמריקאי להיפ־הופ, הבאס והביטים השבורים למיניהם. אחד הלייבלים החשובים בתחום, Shall No Fade, מפציץ בריליסים ללא הפסקה. מתוך שלושת התקליטים שיצאו שם ב־14 לינואר 2022 זה האחד שהכי תפס אותי. מפיקה שלא שמעתי עליה קודם, עם כינוי שיהיה ממש קשה להגיע איתו הכי רחוק (נסו לגגל Dylan Dylan ותראו בעצמכן), אבל הכי מגיע לה כי האלבום הזה הוא חתיכת הצגה וחגיגה.

Earl Sweatshirt – SICK!

היפ־הופ

בתור חובב פסיכדליה על שלל גווניה ותופעותיה אני לא תמיד מבין למה הכוונה כשאומרים שמוזיקת היפ־הופ מסויימת היא ״פסיכדלית״. ובכן, מתכוונים לזה:

Foxtails – Fawn

פוסט־הארדקור/אימו

אלבום נפלא שיכול להיות ה־Gateway drug שלכן למחוזות הממש אפלים של ההארדקור והמטאל, למרות שזה ממש לא המקרה כאן. הזמרת מגאן קדנה־פרננדז מוהלת צרחות אימה/עצבים בשירה נקייה ונעימה כמעט בכל אחד מהקטעים, בעוד שכינור דומיננטי שומר את הנגינה עצמה מלודית ולירית גם בקטעים שמתמזמזים חזק עם פאנק ומטאל.

מי שכבר שוחה באזורים המוזיקליים המדוברים תרגיש ישר בבית. ומי שלא – אחלה הדגמה ליכולות האקספרסיביות היוצאות מגדר הרגיל, שנגישות ללהקות המשוחררות לחלוטין מתסביכי ״זה כבד מספיק או כבד מדי?״ למיניהם.

Grace Cummings – Storm Queen

פולק

אני סובל מהפרעות שינה כבר כמה שנים, במהלכן פיתחתי הרגל לא להאזין למוזיקה בכלל בשעות שבהן אני מקווה לישון. זה לא מועיל לניסיונות ההירדמות, ומעבר לכך – אלה זמנים שבהם מוזיקה שלא באה טוב מסוגלת לחרב לי את מצב הרוח באופן טוטאלי. אז הנה מקרה נדיר שבו כן הקשבתי לאלבום ב״זמן הלא מתאים״ והוא כל כך פגע בול שאני חייב לרוץ לספר לכן על זה.

Leonce – Ventriloquist / Sex Siren

קלאב/באס

משהו בשילוב בין מוזיקה אורבאנית (נגיד היפ־הופ, או אר־אנד־בי במובן הכי רחב ומכאני של המושג) לקטעי אסיד/האוס/טכנו שהמפיק הזה מצליח להגיע אליו עושה לי את זה לגמרי. תחמושת איכותית לרחבות מכל הסוגים והצבעים.

Luca Lozano – Junglish Massive

ג׳אנגל/ברייקביט

הג׳אנגל, דראם אנד בייס והניו־סקול ברייקס חוזרים בכל מיני מובנים ודרכים. אף אחד מהז׳אנרים האלה לא מת או נזנח לחלוטין, חס וחלילה, אבל בשנים האחרונות בהחלט אפשר להרגיש תאוצה מחודשת. למשל הופעתו של ליין בפרופיל גבוה בתל־אביב, עיר שחגגה את הסאונדים והווייבים המדוברים כבר בזמן אמת, ולא מתכוונת לפספס רגע אחד מהרנסאנס (הכי בצדק). סממן נוסף ניתן למצוא בעלייתו המתמדת של לוקה לוזאנו, אמן שמלהטט בטבעיות בין האוס לטכנו לטראנס לאלקטרו לברייקס לג׳אנגל וחוזר חלילה. רייב על אמת יעני.

קבלו אותו כאן ב־90 דקות של התמקדות בצד השבור והג׳אנגלי של הרפרטואר שלו. אני סבור שגם אנשי האוס וטכנו וגם אנשים שבכלל לא בעניין של דאנס לא יפספסו את האנרגיות המסעירות והעילוי הטכני שיש כאן. אם אתן במקרה תקליטניות האוס וטכנו ובא לכן טוב מה ששמעתן כאן, אולי שווה לצלול טיפה עמוק יותר לדיסקוגרפיה הענפה של לוקה (למשל זה, משנה שעברה). סביר מאוד שתמצאו שם איזו מיקסטורה טעימה או שתיים לסט ה־4X4 הבא שלכן.

Punchbrothers – Hell on Church Street

אלט־קאנטרי/אמריקנה

מי שייתן צ׳אנס לא יסתפק רק בהאזנה אחת. ממתק אמיתי שכיף לצלול אליו שוב ושוב.

Soichi Terada – Asakusa Light

דיפ־האוס

קריאה על אסאקוסה שבטוקיו מעלה שלמקום יש קונוטציות רוחניות מחד ואופי של שכונת בילוי מאידך. אם יש בזה משהו (אדע בודאות רק כאשר אגיע לשם), אגדת הדיפ־האוס סואיצ׳י טראדה בחר שם מדויק להדהים לאלבום החדש שלו. טראדה מספר שהוא יצר את האלבום מתוך ניסיון להתחבר למחשבות ורגשות שהיו לו בעבר, כשרק התחיל להפיק מוזיקה. הוא מודה שלא הצליח כיוון שה״מטאבוליזם המנטאלי״ שלו מהיר יותר ממה שהיה מצפה. מה שהוא כן הצליח זה להנפיק אסופת קטעים שהם אולד־סקול בכל המקומות הנכונים מבלי להישמע מיושנים. מוזיקה שמתגלגלת ומרחפת בו זמנית.

Spector – Now Or Whenever

אינדי/רוק

להקה וותיקה שבהחלט נשמעת כאילו היא בסביבה לא מאתמול בכל מה שקשור לבשלות. מזכיר כל מיני דברים שונים כמו Weezer, אינטרפול או Grizzly Bear אבל בהחלט בעל גוון משל עצמו. מרגיש קצת כאילו מגיעים לשירים האלה עיבודים רגישים ועיצוב סאונד מלטף ועדין, ובמקום זה הם קיבלו מעטפת מקסימליסטית ופאנצ׳ית יותר ממה שהייתי מצפה. אבל התוצאה הסופית מעניינת באוזן ולא גורעת כלל מהיופי של המילים והלחנים עצמם, אולי אפילו להפך.

VoidCeremony – At the Periphery of Human Realms

דת׳ מטאל

הרבה יותר קל לקנות אותי עם בלאק, ת׳ראש, דום או פרוג מטאל מאשר עם דת׳, אבל מסתבר שאם הדת׳ מושחר ופרוגרסיבי מספיק אז אני לגמרי בעניין. סינגל חדש לקראת אלבום חדש שיצא בהמשך השנה. אני מת על עבודת הסאונד כאן, איך שהגיטרות ממוקמות אחת לעומת השנייה בכל רגע נתון, כמו גם על שינויי הצורה התכופים שהקטע עובר, לפעמים מספר פעמים בדקה, מבלי לאבד זהות או קוהרנטיות.

סקרן לשמוע את האלבום המלא. מצאתי את זה אצל רון בן טובים ב־Machine Music (הבלוג הכי הורס חיים בקטע טוב שיש היום). אם אתם לא נוברים שם מדי פעם אז הייתי ממליץ to get on it!

עד הפעם הבאה מאחל לכולן רק בריאות מנטאלית ונפשית והמון המון זמן איכות עם KZRadio!