אחרי לא מעט תחנונים מצד האלגוריתם של ספוטיפיי וסטורי אחד של לוקאס גייג' (הלוטוס הלבן) שמפציר בפני כל עוקביו להקשיב לרמי וולף, הגעתי למסקנה שאין מנוס, ועליי להאזין לשיר מאת הזמרת־יוצרת־מפיקה החמה של הרגע. כמיטב ההבטחות של האלגוריתם שמכיר אותי טוב מכולם, לא הצלחתי להישאר אדישה והתאהבתי בשניות. הספיק לי שיר אחד, (למען האמת, שני בתים ופזמון) כדי להבין את גודל פצצת הפופ שנחתה עלי, ולהתאבסס עליה לחלוטין.
זה לא שרמי וולף היא תגלית מוזיקלית נדירה ועל־זמנית רק שלי, אם כי הלב שלי מרגיש ככה. רמי משחררת מוזיקה כבר כמה שנים טובות והוציאה רליסים נהדרים, החל מלהיטים ויראליים שהתפוצצו לכל עבר, עם מיליוני השמעות במגוון פלטפורמות, ועד להתמודדות בריאליטי המושמץ (אך האהוב לפרקים) – אמריקן איידול. אז למה בכל זאת, השם רמי וולף לא שגור בפי אזרחי העולם?
זו אכן תעלומה, אבל כמי שעדיין מתאוששים מתקופת הסליחות, זה הזמן שלנו כעם לבקש סליחה מהגברת וולף ולצלול לעומקי הצלילים, הצבעים, השיגעון והנשמה שהיא מגישה בנדיבות למאזיניה. היא בדיוק הוציאה את האלבום החדש Juno, מה שהופך את התזמון למושלם.
ערבוב ז'אנרים שמתאים לרוח התקופה
הקלישאה תאמר שרמי וולף הצליחה ליצור אלבום שאין בו רגע דל אחד, והמוזיקה המקפיצה שלה מחדשת, מרגשת, ובעיקר מצליחה להחזיק אלבום שלם ומעולה במשך 40 דקות. השליטה של וולף בקול שלה בלתי נתפסת בעיניי, וניכר שהוא הכלי החזק ביותר שלה, איתו היא משחקת לאורך כל האלבום. האווירה הכללית היא משהו בין פופ לפ'אנק, עם השפעות של ראפ, מוזיקת נשמה ובוסה נובה. למרות שכל הז'אנרים נדמים כערבוביה רנדומלית, וולף מצליחה במקצועיות רבה לשלב את כל אלו, לתת מקום לכולם באלבום, ואלוהים יודע איך, אפילו ליצור מהם משהו חדש במעין קלות ואגביות מעוררות קנאה.
כיאה לכל אלבום שיוצא במאה ה־21, הלא היא המאה של היוטיוב, שירי האלבום מלווים בהמוני קליפים שהמילה צבעוניים עלולה לעשות להם עוול. פצצות (מילה שחוזרת כאן הרבה, אך לא בכדי) של צבעים ניתזות לכל עבר בקליפים שלה, אפקטים מיוחדים, זוויות צילום מעניינות, אאוטיפיטים מטריפים, ובעצם, כל מה שהיה יכול להיות במילון תחת הערך "מלא חיים". כל אלו מעבירים בקלות את הסטייל הכה ססגוני וייחודי שלה. התדמית שיצרה לעצמה באמצעותם זכירה למדיי, כך שאני לא חושבת שאפשר להיתקל ביצירה של רמי וולף בלי שתשאיר חותם אצלנו.
פתיחות, כנות ושמחת חיים
כמי שנמצאת על התפר בין המילניאלים לדור ה־Z, וחיה את שנות ה־20 הסוערות של חייה בקליפורניה, אין זה פלא שרמי וולף נפתחת בצורה כזו באלבום ומדברת על נושאים אישיים יותר (או פחות), החל ממערכות יחסית, התאהבויות, התמכרויות, חששות, ועד הפרסום, התדמית והסודות שבאים איתם. כל אלו הולכים יד ביד עם ההפקה מלאת השמחה של האלבום ומדוברים בפתיחות ובכנות לא רגילה, שגם הן כמובן באות מתוך כאב מסוים, אבל גם ממקום של השלמה, שמחה, ולעיתים אף ציניות. כך למשל, אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הוא השיר "Liquor Store" שמדבר על המסע הפרטי של וולף עם התמכרות לאלכוהול, הפיכחות וכל מה שביניהן. בשיר אחר "Wyd", היא מדברת על המשקל האינסופי שאנחנו נותנים למחשבות של אחרים עלינו, אל מול מי שאנחנו באמת.
הדבר שאולי הכי קסם לי ב־Juno, הוא שלא משנה אם אני בדרכי לגן חובה, לשיעור פילאטיס, לתרגול באקונומטריקה, או לעוד יום במשרד, האלבום יכניס אור ליום של כל מי שישמע אותו, בין אם יספיק לשמוע שיר אחד, או יפרגן לעצמו באלבום כולו. אין לי ספק שרמי וולף הולכת להמשיך להתפתח ולצבור קהל מעריצים אדוק שימשיך ללוות אותה בסינגלים ובאלבומים הבאים, וגם אני ביניהם.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
