להגיד שזאת הייתה שנה קשה יהיה אנדרסטייטמנט. זאת הייתה שנה מאתגרת, מעייפת, מתישה, שלאורך זמן רב לקחה מאיתנו אנרגיות נוספות שהקדשנו לדאגה ולמאבק על המשך החיים המשותפים שלנו כאן. גם אותי השנה הזו האטה, גרמה לי לכתוב פחות בזמן אמת על מיטב הריליסים שיצאו במהלך 12 החודשים האחרונים. היו ממש הרבה כאלה, וזה מאוד הגיוני – בזמן של ייאוש ומהפכות, האמנות מרימה את ראשה גבוה ונותנת לנו מגוון רחב של קולות ורעיונות שמאגדים את הלך הרוח של התקופה.
כתבתי על 22 אלבומים מהשנה האחרונה שעדיין מרגישים חיוניים באוזניים שלי בפתח השנה החדשה שבאה אלינו, מוזמנים.ות לקרוא ושיהיה לכם.ן חג שמח!
עדי שחם – Lovers
עדי שחם מצטיינת בלעשות הרבה דברים שונים תחת מעטפת סגנונית שלמה וברורה. לאחר ששני האלבומים הקודמים שלה הציגו חזון פמיניסטי שעובר דרך קשת רחבה של רגשות ומצבי רוח, היא מעניקה את אותו טיפול מרובד וצבעוני לחיפוש שלה אחר אהבה באלבומה החדש. הכל קורה לה, מאהבות רגעיות שתוקפן פג בסוף לילה ועד רומנים מלהיבים שסוחפים אותה ושוברים את לבה בסופם, ואף רגע לא מכוון להרגיש כמו התשובה הנכונה לגבי זהות מוסר ההשכל של האלבום – במהלך כל שיר שעוסק בדמות גברית חסרת שם, הפוקוס נשאר תמיד על שחם והמסע הרגשי שהיא מעבירה את עצמה.
יותר מתמיד, הורסטיליות שלה ככותבת מתבטאת גם בלחנים והעיבודים המוזיקליים שמלווים אותה. ההפקה של עמרי אלעזרי (MR. Aiio Lazer) מאפשרת לה לדלג בקלילות בין סגנונות שונים של מוזיקה והגשה ווקאלית, שנשארת מלאת אופי וסטייל גם באלבומה הראשון באנגלית. המעברים בין הגוונים השונים של אינדי, רוק ופופ – שוגייז מנצנץ ב־"Taxi Ride", אלקטרו־פופ עם ניחוחות איקאה ב־"Murder On The Dancefloor" ונו־מטאל ב־"Retaliation Tactic" – מדמים כל שלב שבו נמצאת גיבורת האלבום, שמודדת בכל שיר רעיון או זהות חדשים על עצמה. סצינת האינדי המקומית המתרחבת שלנו ראויה לעוד יוצרות כמו שחם, שמאתגרות את עצמן לרדוף אחרי אתגרים ואופקים חדשים במרחב האמנותי שלהן.
דניאל רובין – סוף סוף באמת
מי ששומע את דניאל רובין לראשונה בסוף סוף באמת יכול להאמין, ובצדק, שהיא נולדה להשתייך אל לב המיינסטרים וליצור מוזיקה פסנתרית, מחממת לבבות וממוטטת חומות ציניות שמזכירה דברים שכותבות־על כמו קרן פלס ואיה כורם עשו 15 שנה לפניה. מי שהיה שם כשהוציאה את אלבומיה הקודמים, ביניהם גם האלבום שיעיר את אמא האמיץ, או כשלקחה חלק בלהקה המסעירה שליוותה את אחד מהאלבומים המורכבים והחשובים שיצאו ברוק הישראלי בשנים האחרונות – יודע שגם מאחורי הפנים הפשוטות ביותר ביצירה של רובין עומדת מלחינה מבריקה וכותבת נבונה שלא מוכנה לקחת שום צליל שהיא מפיקה כמובן מאליו.
באלבום הרביעי שלה, היא משתמשת ברבדים העמוקים שמניעים אותה כדי לעסוק בנושא שרוב האומנים מעדיפים להתרחק ממנו – אושר. היא עוסקת במהלכו בחיי הנישואים שלה, בבית הפיזי והנפשי שבנתה לעצמה, בהצלחות הקטנות והגדולות שהשיגה בדרכה, מפגינה הודיה וענווה ובמקביל מסמנת את הדילמות והקונפליקטים שהם מעלים בראשה מבלי להישמע מנותקת. העובדה שיש כאן כמה מהשירים היפים ביותר שכתבה בקריירה שלה היא רק בונוס. אלו לא הפזמונים בעלי היופי העצום הממוטט של שירים כמו "סוף סוף באמת" ו"למרות הכל" שממיסים את הלב של המאזין, אלא האופן שבו רובין שרה "תודה לאל" בראשון ו"אני יודעת שיום אחד / אני אהיה אמא מדהימה" בשני, שורות קטנות ופשוטות שהיו יכולות להישמע קלישאתיות לחלוטין אם לא היו מרגישות כנות כאשר הן יוצאות מפיה. בתקופה שבה ההתפתחות הטכנולוגית הופכת את התהליך של כתיבת פזמון מושלם לקל מתמיד, השירים של רובין מוכיחים ששום דבר לא יכול להחליף את הלב האנושי.
אלון עדר – החיים שלי פיגוע יפהפה
לכל אורך האלבום החדש והאפלולי של אלון עדר עולה התחושה כי מדובר בהמשך לא רשמי לאלבומי הקסיו שהוציא לפני כעשור. אז, האלבומים האלו אפשרו לו ליצור בניתוק מהעיבודים העשירים שלו ושל להקתו, עם שירים שהציגו כמה מהצדדים האידיוסינקרטיים ביותר שלו ככותב ומלחין. כשברקע הקלטת החיים שלי פיגוע יפהפה עומדת הפרידה שעבר מאם ילדיו, התזמון של החיבור המחודש של עדר לצדדים האלו מרגיש ברור. אחרי שנים שבהם היצירה שלו התמקדה בסביבה שלו – זוגתו הופיעה בקליפ המוכר ביותר שלו וילדיו הופיעו על עטיפת אלבומו – שירים כמו "אהבה עצמית" ו"גבר שהולך בצד" מאפשרים לו להסתכל פנימה וללמוד את עצמו מחדש לעומק.
גם המגוון המוזיקלי של האלבום משרת מטרה דומה. משירי פופ והיפ הופ ("הנשמה הכי נצחית שלי") ועד קטעי ספוקן וורד מוזרים ומעניינים ("הלופ הקדום"), הסירוב של עדר להישאר באיזור הנוחות שלו מתאים בטבעיות לבחינה העצמית שבה הוא נוקט בכתיבה שלו. זה מה שהפך אותו לדמות כל כך ייחודית בנוף מלכתחילה: יוצר בעל חושים קומפוזיטוריים מושלמים שבכוונה מכער את היצירה שלו ולוקח אותה למקומות עקומים ושנויים במחלוקת. האופן שבו הוא משתמש בשאיפה הזו כאן מספק נקודת פתיחה לשלב חדש בהתפתחות שלו כאמן, עם עוד הצצה מסקרנת וייחודית לתוך ראשו.
אירה חודיאק – ולהרכיב בחזרה
ה־EP של אירה חודיאק נכתב בזמן הקורונה, כאשר היא גילתה את עצמה לראשונה כיוצרת. 3 שנים אחרי תחילת המגפה, ההארות האישיות שחודיאק מתארת מרגישות הרבה יותר רלוונטיות מאשר אלבומי הקורונה שיצאו בתקופת הסגרים. היא כותבת בתור אישה שיוצאת לעולם חדש ומנסה למצוא את עצמה בתוך החללים האישיים והבינאישיים שהוא מציע, ומשהו בכתיבה שלה גורם לכל החוויות שעליהן היא כותבת להרגיש מרעננות ולא נדושות.
הפזמונים הנפלאים של "מסדרונות לבך", "ברי" ו־"פוליטיקלי סובייט" משלבים מיידיות פופית עם חוכמת החיים הייחודית של חודיאק, שתמיד מצליחה למצוא זווית אישית מעניינת על נושאים כמו מציאת אהבה, שברון לב והתמודדות עם העבר, ההווה והעתיד. על ההפקה חתומה זוהרה נידם המוכשרת, גם היא לא לוקחת אף צליל שהיא יוצרת כמובן מאליו, שביחד עם הסינגל שהוציאה בשנה שעברה מוכיחה כי היא ראויה להמשיך ולהתפתח כמפיקה בכירה בסצינה המקומית. זה לא EP שמנסה לשנות את העולם או להכריז בקול רם על כשרון־על חדש בסצינה, ואולי זה חלק מהקסם שלו – אנחנו צריכים עוד יוצרות ויוצרים שיגלו לנו פינות חדשות של קיום אנושי שאליהם אנחנו יכולים להתחבר בקלות עם הראש ועם הלב.
עומרי קאופמן – אי זוגי
אי זוגי יכול להרגיש כמו "עוד" אלבום של יוצר אינדי תל אביבי עם גיטרה, אבל האזנה מעמיקה אליו יכולה ללמד המון על ההשפעות המגוונות שהדור החדש של יוצרים שצומח כאן בשנים האחרונות מביא עמו אל הז'אנר. קאופמן משתמש ביסודות האינדי־פופ־גיטרות שעליהן מונחים הסינגלים המוצלחים "יותר בריא" ו"הכל טוב" כדי לנוע בדינמיות בין גישות של כמה סגנונות שונים – מפזמוני פופ מושלמים דרך הצפת רגשות כאוטית של אימו ועד השפה הצבעונית שממלאת את הטקסטים שלו, שמאפשרת לראפר כמו שי טרא ליטמן להתארח ב"משהו מתוק" ולהישמע לגמרי שייך לעולם המוזיקלי שנבנה במהלך האלבום.
על אף התעוזה של האלבום, קאופמן ניחן באיפוק שמאפשר לו ליצור שירים מהודקים שכיף לחזור ולהאזין להם שוב ושוב. הוא משתמש בז'אנרים השונים שמשפיעים עליו רק כאשר הם משרתים את מה שהוא רוצה להגיד בשירים שלו. את ההאזנה לאי זוגי ככל הנראה תסיימו בהרגשה שהרגע סיימתם לשבת עם היוצר על בירה בלילה ארוך ושיכור שבהם הוא שיתף על הפחדים האישיים ביותר שלו. אם ככה הולך להישמע כל "עוד" אלבום באינדי הישראלי של השנים הקרובות, דיינו.
שקד מוכיח – סגול
הפופ הפסיכדלי הפך להיות הסאונד האולטימטיבי של האינדי המקומי בשנים האחרונות. עם ביקוש כל כך המוני לתת־ז'אנר הזה, טוב שיש מוזיקאיות כמו שקד מוכיח שמזכירות מדי פעם את הבסיס המוזר והחוצני שעליו הוא בנוי. השירים שלה מורכבים ממאפיינים מוכרים של הסגנון: גיטרות מצלצלות, סינת'ים מרחפים ומלודיות מתוקות מרירות, עם עיבוד שבמכוון גורם להם להרגיש כאילו הם מחוברים אחד אל השני כמו פיסות עיתון שמודבקות ביחד כדי להרכיב קולאז' מוזר ויפהפה.
האוונגרדיות והאבסטרקטיות מרגישות טבעיות בחזון של מוכיח, שמגיעה מעולמות המחול, ולכן מעניין לראות כיצד היא מעצבת את הזהות שלה כסינגר־סונגרייטרית באלבום הראשון שלה. לסיפור שהיא מספרת בסגול יש מרכיב לירי חשוב, והיא מתייחסת גם לטקסטים שלה ככלים קונבנציונליים שיש לחקור כיצד להפוך אותם לחדשים באוזניים שלנו. היא לעתים חוזרת על מילים והברות שוב, נותנת להן להתגלגל על הלשון עד שהן מאבדות ממשמעותן הרגילה ומקבלות חדשה. היא מבליטה משפטי מפתח דרך מלודיה או ביצוע ווקאלי, וגורמת לנו להבין על מה היא שרה גם אם אנחנו לא באמת יודעים על מה היא מדברת. הבטחון של מוכיח באמירות המעורפלות והיפות של היצירה שלה הוא מה שהופך את האלבום ליצירה עם פוטנציאל לגרום למאזינים רבים לחזור אליו ולחקור את הקסם המוזר שבו.
אתי רומנו – גם אני שברתי לב
באלבום הבכורה שלה, אתי רומנו משתמשת ברעיונות מוכרים של רוק ומוזיקה מזרח־תיכונית כדי להתאים מחדש את תפקיד הדיווה המוזיקלית לימינו אנו. באמצעות ביצועים ווקאליים עוצמתיים שמוגשים על גבי עיבודים מלאי הוד ופאר של משתפי פעולה כמו רן שם טוב ודודו טסה, רומנו חותרת כל הזמן למוטט את החומות בינה לבין המאזין ולהכניס אותנו לתוך הראש והלב שלה. החיבור האישי הזה לא מרגיש חריג מדי מול דמות הזמרת־יוצרת הממוצעת של שנת תשפ"ג, אבל רומנו לכל הפחות מצליחה לצבוע אותו בצבעים שונים ומגוונים.
זה עוזר שבאלבום הזה קיימים כמה מהשירים הטובים ביותר של השנה העברית הזו. "גם אני שברתי לב", "אדפוק" ו"חלומות חלומות" פותחים את האלבום עם מלודרמות סוערות שמאפשרות לרומנו לצבור מספיק בטחון כדי להמשיך לרגעים קטנים ואישיים יותר בשירים "לאבא" ו"אחות". את שיר הפרידה "השארתי לך חדר" היא ממלאת בנקמנות ובארסיות שמרגישות אותנטיות דווקא כי הן לא יורדות לפסים צהובים ורדודים. "דלג עליי" הוא הסיום המושלם לאלבום, פזמון גדול מהחיים על מחשבה קטנה ופרטית כמו השנאה לחורף שמהדהדת את כל הכאבים הגדולים שעולים בחצי השעה שקדמה לה. אלו רגעים שחושפים את קסם הכתיבה שלה, מלאת חוצפה וכנות, שמאפשרת לה לעסוק באופן מקורי בכמה מהנושאים הכי מוכרים במוזיקה הפופולרית.
יובל מנדלסון והמסע לפולין – המסע נמשך
הכותרת של האלבום החדש של יובל מנדלסון ולהקתו מעניקה תחושה כאילו מדובר בהמשכון של אלבומיהם הקודמים, מוצר נלווה לגרסת המקור המרגשת יותר. בפועל, המסע נמשך מרגיש יותר כמו רגע השיא המובהק של היצירה של מנדלסון בתקופת פוסט־שייגעצ. כשהוא מלווה בחבורה של נגנים שמצליחים לעמוד בקצב ובאנרגיות שלו (אסף תלמודי על קלידים, אור אדרי על בס ונדב לוזיה על תופים), הוא משתמש בשפה הצבעונית והרוקנ'רול המלוכלך שלו כדי לייצר כמה מהשירים הטובים ביותר שכתב בעשור האחרון, ואולי גם כמה משירי הרוק הטובים שנעשו פה בשנים האחרונות.
מה שהופך את המסע נמשך לאלבום יוצא מן הכלל היא היכולת של היצירה הזאת להתקיים מעבר לאג'נדת הכיף אליה נאמנים כל המעורבים בה. מעבר לתיאורים ציוריים של נחשים, פירות הדר ובעלי כנף ובין ציטוטים של פילוסופים אירופאיים ממאות קודמות, יש כאן כמה מהטקסטים האישיים ביותר שמנדלסון כתב על התבגרות, חברות והרוחניות שהצטברה ומילאה את החלל שבין הבדיחות שלו לאורך השנים. כמו בשיריו הראשונים, כך גם היום – אתה מתפתה להיכנס לעולם שלו בשביל הכיף של ההופעות, הקליפים והריפים, ואתה נשאר בגלל הלב שעומד מאחורי כל אלו.
וייב איש – א י ז ה מ ז ל
מה שמייחד את וייב איש מוירטואוזים שקדמו לו בראפ הישראלי, ועוזר לו להפוך לאחד מהראפרים המבטיחים ביותר שפועלים כיום בסצינה, היא היכולת להשתמש בטכניקות המרשימות שלו בשביל לבנות סיפורי מתח עם התחלה, אמצע וסוף, קונפליקטים וקתרזיס שמועברים בשלוש דקות או פחות דרך חרוזים קליטים ופאנצ'ים מדויקים. השינוי של הביט והפלואו ב"כל הדרך מהמרכזית" רומז שהסיפור על עלייתו של סוחר סמים מדרום תל אביב מתקרב לחלק של ה"נפילתו". "את אלופת הארץ בלדחוף את כל מי שאוהב 'תך / ואני אלוף הארץ בלקחת שיט ללב" הוא מספר ב"את לא את", ומצליח במשפט אחד גם למתוח קווי דמיון בינו לבין אהובתו לשעבר וגם להסביר את כל מה שלא עבד ביניהם.
החצי השעה המהירה של א י ז ה מ ז ל הייתה יכולה בקלות להיות פשוט תצוגת תכלית נוספת של הראפר, אבל הוא מכניס לתוך האלבום גם את השאיפות שלו להתפתח כיוצר וכותב. שירים כמו "גשם" או "עשרים וארבעה בינואר" מדגימים את אותה בגרות רגשית שעזרה לראפרים כמו רביד פלוטניק וטונה לפרוץ אל המיינסטרים – בשנה שבה אלו חצו את גבולות הדמיון עם טור סולדאאוט מהדהד, הדרך של ראפרים כמו וייב איש לפסגה מרגישה ריאלית מתמיד.
שושנה היזמי – איפה יש מקום
לשושנה היזמי יש קול דק ומכשף, כאילו היא שרה ישירות לאלמנטים בלתי נראים שמעצבים את החיים של כולנו, משתדלת לא להפריע לסדר הטבעי של הדברים. כאשר יש התפרצות של רגש או שינוי מלודיה שקורע את הדממה הקבועה של השירים, אנחנו נסחפים איתה לתוך הסערות הקטנות שהיא מחוללת – זה קורה כשהפזמון של "איפה יש מקום" מהדהד את אובדן היציבות שחווה היזמי באמצעות שכבות ווקאליות עצומות שמציתות את פני השטח הרגועים של השיר או כשהיא משחקת עם הגבול בין האני והאנחנו ב"גם כשביחד" העמוס בפליאה ילדית.
השורשים של היזמי וכותרות שירים כמו "ברוך המבדיל" מאפשרים לקטלג את המוזיקה שלה תחת הכותרת הרחבה של "מוזיקה אמונית", אבל איפה יש מקום מתמקד בעיקר בדיאלוגים הפנימיים שלה. למרות שהיא שרה בגוף שני ברוב האלבום, הטקסטים של היזמי מכוונים ברוב הזמן ממנה אל עצמה. "אם את שם / ילדה טובה / בעולם שכולו טוב / סימן שטוב שם" היא שרה ומעניקה לעצמה חיזוקים עצמיים שהפשטות שלהם מרגשת גם כשחווים אותה מהצד. ברגע אחר, כשדניאלה תורג'מן מצטרפת אליה ל"היופי הזה", תחושת הבידוד וההתבוננות פנימה שמייצרת היזמי באלבום הופכת לפתע לקולקטיבית, מאחדת שתי אמניות שמבינות את הצורך בלהזכיר לעצמן את היופי שטמון ברגעים הקטנים ביותר.
מיה זלצר – Subconscious
הרוק הישראלי עדיין מאוהב בסאונד המסורתי של הגיטרה. אפילו הרכבי האינדי המוזרים ביותר של תשפ"ג לא מעזים לבצע בו אף מניפולציה מעבר לריוורב הטיים אימפלה־אי שכבש את עולם הפופ בשנים האחרונות. באלבום החדש של מיה זלצר, השימוש שלה בגיטרה נשמע כל כך מסעיר ומיוחד בזכות האופן שבו היא מוציאה מהכלי שלה שלל צלילים מוזרים ובעלי תחושה אינסופית שקובעים את הטון של כל אחד משירי האלבום. ב־"Somedays", שכבות על גבי שכבות של סאונד מזמינות את המאזין להישען אחורה ולנסות להתמסר לחלוטין לתוך המוזיקה; ב־"Waves" ההפך הגמור קורה – פריטת גיטרה רועמת מעירה את כל מי שנאבד בתוך האווירה האמביינטית של השיר.
האווירה הטרנסנדטלית של השירים מועברת גם דרך הטקסטים של זלצר. לאורך האלבום, היא מנסה להיטמע בתוך העולם הגשמי שסובב אותה. הגשם חוזר ומוזכר בכמה שירים שונים כאן, ב־"Let It Rain" הוא עוטף אותה ומעניק לה תחושה של ביטחון, וב־"Somedays" היא מרגישה את האדמה הספוגה מתחת לרגליה ו"מעל החזה". ב־"Silver With Gold" היא מבקשת כוחות מיסטיים של ממש, לראות את העתיד באמצעות "עיניים זהובות". על אף תחושת העל־אנושיות הפנטסטית של הטקסטים והצלילים שלה, הקסם של Subconcious עובד כי הוא מאפשר לנו להרגיש בכל רגע את היוצרת שעומדת מאחוריו. הבחירה לסיים את האלבום עם "You Have My Word" הפסנתרי והערום מעיד על כך שזלצר מודעת היטב לפוטנציאל שטמון ברגעים הכי קטנים של היצירה שלה. יהיה מרגש מאוד לראות לאן היא תיקח אותו מכאן.
רותם רונן – K2
הרגעים הכי חזקים באלבום החדש של רותם רונן הם אלו שלא קורה בהם כלום. ככותבת אינטרוברטית שיודעת להגיד המון עם משפטים קצרים ומתומצתים, רונן מתארת פעמים רבות בשירים שלה סיטואציות שבהן היא לא יודעת להביע החוצה את המחשבות שמצטברות אצלה בראש. "המילים לא מחליקות לי בגרון" היא שרה ב"המילים לא" על חוסר היכולת שלה לסיים מערכת יחסים שבורה ודוהה. בסיטואציות אחרות, זה מה שלא מופיע בטקסטים שלה שמתעל את המטען הרגשי שלה. במשפט כמו "כולם תמיד שמחים בפרסומות / אנחנו שותקות / שתינו יודעות", מתוך "לא עושה ארוחות" שכתבה על היחסים עם אמה, אין צורך להסביר מה בדיוק הן יודעות. הקשר המשפחתי הנון־ורבלי שלה, על כל נקודות האור והחושך שבו, עובר היטב.
באותו שיר רונן שרה "הזמר שאני אוהבת מלמד אותי" כאזכור לעמיר לב, שהפיק את האלבום. שירי האלבום ללא ספק משתמשים באטמוספירה האהובה על היוצר, עם עיבודים איטיים שמלווים כתיבה מינימליסטית ואישית, אבל השפה הזאת תמיד מרגישה כאילו היא בשליטה בלעדית של הזמרת שמשתמשת בה. במרבית הזמן, זה מרגיש כאילו רונן מעניקה זווית ייחודית ומרעננת לקונפליקטים המוכרים שהמוזיקה של לב מעוררת בין הפוליטי לאישי, עם יצירה שמונעת מחרדות וקפאונות אישיים שהרגישו יותר ויותר קולקטיביים ככל שהמציאות הישראלית המשיכה להתפתח בשנה האחרונה.
הפנר וארגוב – נדאו
על הנייר, אלבום הבכורה של הפנר, שהוריד את ה"יאנג" מהכינוי הישן שלו מימיו בהרכב יאנג בויז, מצליח לעשות בדיוק את מה שהיה מצופה ממנו – לרשת מסוויסה לנצח את תואר פסגת היצירה של ההיפ הופ הסטלני בישראל. מה שהופך אותו לתופעת הקאלט המפתיעה של השנה הוא הדרך הכמעט אגבית שבה הוא תופס מקום בחזית הגל החדש של הז'אנר, שפרץ השנה גבולות של יצירתיות ושאפתנות ברמה כמעט שבועית.
את הבדיחות הפרטיות והסלנג שלעתים הוא ממציא ולעתים מתרגם בהצטיינות מהשכנים מאמריקה (תודה, אגב, על המושג "בלי כובע" שהתחלתי להשתמש בו באופן קבוע) מלווה בהפקה המבריקה בנזילותה של ארגוב. הביטים שמספק המפיק הפורה, שאפשר למצוא את שמו בכמעט כל ריליס משמעותי שיצא השנה בראפ הישראלי, מרגישים קרובים באווירה ובסאונד למוזיקה האינסטרומנטלית שהחל להוציא תחת שמו בשנה שעברה. הנוחות שארגוב מוצא בעולם הפנימי של הפנר מספקת מצע לחזון מוזיקלי מבריק ויצירתי באופן מופרע שמאפשר לאווירת העצלתיים של השירים להתקיים בחופשיות.
הראפר משתמש באותו פיזור מאורגן כשהוא שר, עם שורות שמאיימות להתפרק אבל תמיד מנחיתות את הפאנצ'ים שלו במקום הנכון ובזמן הנכון. הרבה ראפרים מלהיבים ומסעירים התייחסו לחזון האישי שלהם השנה ברצינות מקודשת שכזו, אבל אף אחד לא עשה זאת בצורה כל כך משכנעת כמו הפנר – גם כשהוא מנסה לגרום למאזין לצחוק וגם כשהוא מספר על התקוות והחלומות של, קשה שלא להאמין שהוא מתכוון למאה אחוז מכל מה שיוצא לו מהפה.
שאיי – אמנות מודרנית שברה לי את הלב
ההצלחה של שאיי כאילו הגיעה משום מקום. הוא צץ לפני שנה עם אלבום שבמרכזו יצירת ראפ־אימו אפית שסחפה איתה מאזינים שהפכו בין לילה לקהל נאמן ומתרחב שצורח את השירים שלו ושל חבריו לקולקטיב וואלי קורפ במועדונים מלאים עד אפס מקום. זאת הייתה תופעה כל כך סוחפת, שהיא הובילה אותי להקדיש כתבה שלמה לניסיון לפרק את כל המרכיבים הברורים שלה: האמוציונליות הקיצונית־לפרקים של הראפר, השפה הייחודית והיכולת שלו לשלב בין הנגיש למאתגר מצאה בית אצל מאזינים שמחפשים בדיוק את זה.
בהאזנות חוזרות בשנה האחרונה, דווקא מה שאי אפשר היה להסביר במילים הוא מה שמשך אותי בחזרה לעולם האפל והמורכב של הראפר. למרות הישירות והכנות חסרת הפשרות שהוא מקרין בשירים ובהופעות שלו, שאיי עדיין מקיף את עצמו בהמון ערפל, בין אם באמצעות נוכחות רשתית מבלבלת (הוא החליף חשבון ספוטיפיי ושם באמצע השנה, ולא תוכלו למצוא אותו ביוטיוב) או באמצעות רעיונות חידתיים שצפים לכל אורך אמנות מודרנית שברה לי את הלב. בעידן שבו אתה אנחנו מוזנים בכל כך הרבה מידע על החיים של האמן שאנחנו מעריצים, זה מרגיש ייחודי ומלהיב להאזין לשירים כמו "ערום" או "רעש" עם יותר שאלות מתשובות.
רייסקינדר – אומץ הומלס
עם כמה שהמוזיקה של רייסקינדר יכולה לייצר לעתים קרובות תחושה של זרות וחוצניות, היא תמיד הכילה בתוכה די אן איי שהוא ישראלי באופן מובהק. אלבומו החדש, אומץ הומלס, אמנם הוקלט בברלין הרחוקה בתקופת הסגרים, אבל הוא מרגיש קרוב מתמיד למהות שלו בנוף הרוק המקומי. הוא מכיל כמה מהשירים החשופים ביותר שכתב, שפונים באופן טבעי אל הקשר שלו עם המציאות המקומית שאנחנו חיים עכשיו. לפעמים מדובר במחאה של ממש ("שירת הפצע" שעוסק בחיים הבלתי אפשריים בעיר ירושלים) או בהתבוננות פנימית שמסתיימת באמת קולקטיבית – איכשהו, הספקות העצמיים של "מה יהיה?" מסתכמות בשאלה שבכותרת השיר, שממחישה כיצד "המצב" מתגנב גם לרגעים הפרטיים ביותר של הלך הרוח הישראלי.
כמיטב המסורת הרייסקינדרית, הכל קבור תחת שכבות של שפה מקודדת ואבסטרקטית שמרגישה רלוונטית במיוחד לימים הטרופים שהמדינה שלנו עוברת. הטשטוש המכוון של אומץ הומלס דווקא מאפשר ליוצר להבליט רגעים חדים של אמת מכוערת שמצליחה להתגבר על הרעש הלבן של ההווה ולהישאר בראש המאזין לזמן רב. "רק המוזיקה היא זאת שמחליטה" הוא מצהיר באחד מהרגעים האלו, ומזכיר כמה כוח והגיון יש באמנות מאתגרת בימים של כאוס מוחלט.
קיקי מלינקי – מלכוד 20/20
מרגעיו הראשונים, מלכוד 20/20 מרגיש כמו המעבר של קיקי מלינקי מצילום בשחור־לבן לקולנוע בצבע. שירי האינדי הקומפקטיים של שנת החתול מ־2020 פינו את מקומם להפקות עשירות שמאתגרות את הכתיבה של יסמין רביב להמשיך ולגעת במאזינים גם דרך פילטרים מסוגננים מהרגיל. הסאונד החלומי והרחב של שירים כמו "נפגשים" ו"שתיים דובים" לא רק הופך את השירים האלו לשיאים ברזומה של הלהקה, אלא מאפשר לשורות כמו "אני מעדיפה לראות אותך / כשאנחנו נפגשים" או "ואת המילה אהבה / נדמה לי שצריך לכתוב עם ו'", שהיו חבויות בתוך המלל של רביב בשיריה המוקדמים, להרגיש אפקטיביות מתמיד.
דרך פרטים קטנים ומשפטי מחץ, אנחנו חווים את המלחמות הפנימיות שמתחוללות בראשה של רביב בשירים כמו "מצב טיסה", שנכתב על מערכת היחסים המורכבת שלה עם תהליך היצירה ו"אם את לבד", שמאניש את האשמה שמלווה אותה באופן יומיומי. שירים אחרים רומזים על השאיפה שלה להמשיך הלאה מאזור הנוחות שלה כיוצרת: "אימוג'י לב" מכיל אאוטרו אינסטרומנטלי נדיר שממחיש כיצד היא מסוגלת להעביר קשת שלמה של תחושות ללא מילים, ו־"29" משמש כשיר פרידה משנות העשרים לחייה, שבו היא מקבלת את העובדה שהמודעות העצמית שלה היא רק חצי מהדרך לפתרון. "כעסתי על עצמי / והאשמתי את ההורים / ואיך לעזאזל כל זה עוזר לי עכשיו?" היא שואלת בחוסר אונים בסוף האלבום. הפסגות החדשות שאליהן היא מגיעה במהלכו מספקות תקווה שאולי יום אחד היא תמצא את התשובה.
אבנר טואג – שנינו ניתנים לאילוף
בין אם כסולן להקת Pattie, כגיטריסט של רן דנקר או כמשתף פעולה בשירים עם דפי ועלמה גוב, אבנר טואג הוכיח את עצמו בעת האחרונה כמלחין ומעבד שמסוגל ליצור לחני פופ אינטליגנטיים שמכילים איזון מושלם של עדינות וראוותנות. הוא הביא את אותה גישה גם לשירים הקטנים והאינטימיים של אלבום הבכורה שהוציא לפני שנה. מעטים הוציאו שירים יפים יותר מ"קנאה", "ברלין" ו"גבר" השנה, שנעים על גבי מלודיות נעימות ופסיכדליות שלוקחות את המאזין אל מקומות לא צפויים.
מאחורי מסך הסאונד העצום של טואג עומדים טקסטים מלאי רובד וקסם שעוסקים בגבריות באופן שפשוט לא מתקיים בשום מקום אחר בזירה המקומית. היוצר לא רק כותב בתבונה וברגישות על סיטואציות במערכות יחסים, אלא משתמש בהן כדי להגדיר קונפליקטים מודרניים של גבריות שלא מסתכמות בקלישאות של זעם, שברון לב או בדידות. "שנים שאני מטפח זהות שלא שלי / קליפה" הוא שר תוך כדי מריבה עם אהובה ב"ערפל", מתמודד עם העמדת הפנים והריקנות שגבריות רעילה כופה עליו. ב"תחתונים וריקנות" האצטדיוני, הוא מבקש מעצמו "לחפש / לא לפחד / בכנות של ילדים". טואג מוכן להסתכל פנימה עמוק יותר מכמה מהיוצרים שאנחנו מסמנים במשך עשורים כ"אמיצים" ו"חשופים". אין הרבה אלבומים בעברית שהרגישו יותר 2023 מזה.
היללה – ארץ ערבה
עד כה, המסעות המוזיקליים שאליהם יצאה להקת היללה בשיריה פנו החוצה, ערבבו את אירופה, אמריקה, אפריקה והבלקן אל תמהיל אחד מלא בסקרנות כלפי כל המרכיבים הזרים שהמוזיקה הפופולרית הפכה למוכרים. באלבומם הראשון בעברית, הם משתמשים בידענות הזו כדי להתקרב כמה שיותר לביתם – כימים אחדים הוא מחקר מלא באהבה לפולקלור היהודי, שמפגיש לחנים עם השפעות מרחבי הים התיכון עם שפה שמשתמשת בכמה מהרעיונות היפים ביותר שלמיתולוגיה שלנו יש להציע.
הקונספט של ארץ ערבה ממשיך מאיפה שיוצרים דוגמת ברי סחרוף עצרו לפני כעשור, כשהוציאו יצירות דומות שעסקו בזהות המוזיקלית של הלבנט והמקום שלנו בתוכה. המציאות הנוכחית, שבה קבוצה אחת שנמצאת בשלטון מנסה להכתיב כיצד היהדות אמורה להיראות ולהתנהל, מטעינה את היצירה של ניתאי קלי וחבריו ברלוונטיות וחיוניות. כשהם משתמשים במשפטים כמו "אני ישנה ולבי ער" או "שנותי היו כימים אחדים / באהבתי אותך", הם מכניסים כנות מרעננת אל תוך סיסמאות שחוקות וגורמים לנו להרגיש אותם מחדש. כשהם חוזרים על שיר הפתיחה הרומנטי והסבלני בגרסה שסוגרת את האלבום עם חדווה, הם מספקים תזכורת מלאת תקווה לגוונים האינסופיים שעדיין מתקיימים בתוך הזהות הקולקטיבית שכולנו חולקים.
סלימפים – לופ הסבל האינסופי
באלבום החדש שלו, סלימפים נשמע כמו מאסטר שיכור מסרטי קונג פו ישנים, מדדה לאיטו בין האשפתות, האלימות המופרזת והסמים שממלאים את העיר שלו ופולט מדי פעם משפט נדיר בחוכמתו. דרך ראפ מטונף, מצחיק וכן, הראפר שוטח לאורך כל לופ הסבל האינסופי את משנתו בנוגע לשלל החוויות שבהן הוא נתקל בשיטוטיו, והפנינים הפילוסופיים שיוצאים לו מהפה תמיד מחכים בנונשלנטיות בשורה התחתונה שלו. כשהוא סוגר את האלבום עם סדרת אצבעות משולשות על רשימת נושאים שמישהו איפשהו מאבד את דעתו בגללם ("פאק ערוץ שש עשרה, עשרים וארבע ותשעים ושתיים / פאק סבתא שלך שמתה / זה קורה לכולם"), הוא מזמין אתכם יחד איתו לא לקחת את הכל כל כך ברצינות.
מדובר ביצירה הטובה ביותר שיצאה מתוך האנדרגראונד המשגשג של ההיפ הופ הישראלי השנה. ביחד עם ארגוב כמפיק האלבום, סלימפים מצליח לייבא לכאן את המוזרות של דמויות מפתח בשוליים האמריקאים, מארל סווטשירט ועד לגריזלדה, ולהתאים אותה לרוח המקומית. דרך הראפ שלו, לפעמים ממולמל וחסר קצב ולפעמים מורכב ווירטואוזי, אפשר להריח את הסיגריות והקפה של הבוקר שהוא שותה לפני שהוא מתיישב ומספר לך עוד לקח חשוב על החיים.
שי צברי – בוא הביתה
לשי צברי הייתה הנוסחה המנצחת להרמת הקהל המקומי עם מוזיקה גרובית פצצתית שבאה לעשות שמח, אבל באלבום השני שלו הוא העדיף להתמקד ברובדים שעומדים מאחורי החוזקות המיידיות של היצירה שלו. כל אחד מהשירים של בוא הביתה מזמין אותך לצלול פנימה אל הטקסטים מלאי העומק שצברי מגיש בקולו התמיד־מלא־בכוונה, שעטופים בהפקות סבלניות בהתאם של שמות כמו ריג'ויסר, יוגב גלוסמן ותמיר מוסקט.
הרוחניות ממלאת כל פינה באלבום של צברי. היא לא רק מתפרצת מתוך הטקסטים היהודיים החכמים של "דע" ו"רק הלילה", אלא נמצאת שם גם במאבק לצדק חברתי של "גבעת עמל" ובבדידות האומללה של "לב כנוע". אפילו סינגלים מדבקים כמו "מכור לאהבה" ו"בוא הביתה" מגישים פילוסופיה שלמה ומורכבת על גבי הפזמונים המדבקים שלהם, שמרגישים יוצאי דופן בתקופה שבה הפופ הישראלי בוחר בלב שלם בסטייל על פני תוכן. הסגירה של האלבום עם "כוכבים בשמיים" הצנוע והקטן, שהפך במהירות לחביב הקהל בהופעות וברדיו, מראה כמה הבטחון של היוצר בחלקים האישיים ביותר של היצירה שלו משתלם.
תמרדה – Erteve
בזמן שכל כך הרבה מוזיקאים בארץ מנסים להיות מישהו אחר בימים אלה, תמרדה נשמעת אך ורק כמו עצמה. Erteve, האלבום החדש שלה שמשתמש בשמה האתיופי ככותרת, מאפשר לה לחקור את השורשים ואת המורשת שממנה הגיעה באופן מעמיק יותר. דרך השירים הראשונים שהיא מבצעת באמהרית, חלקם מקוריים, חלקם שירי עם שילדים שרים בדרך לבית ספר, שירים על הקפה המסורתי שהיא מכינה מאז ילדותה ושירי חתונות, היא מעבירה עוד חלק מעצמה שעדיין לא ראינו.
עם להקה מלאת אנרגיות מאחוריה, וגיאגיא על ההפקה, היא מצליחה לשכלל את הלחנים האתיופים המסורתיים שהיא מאמצת לכדי שילובים מקוריים של מסורת ומודרניות. ברגעים הטובים ביותר כאן, השבטיות מתחברת עם הגרוב, הביטים מקדמים הלאה את הקריאות המסורתיות שמועברות מדור לדור, והזהות של תמרדה כמו משחקת בנדנדה בין העבר להווה שלה, תמיד עם חיוך והנאה עצומה שמועברים בקלות דרך האוזניות.
נועם ענבר – הפניקס
האיחוד העצום של הבילויים לא היה יכול להגיע בזמן יותר מתאים. המדינה שנועם ענבר וימי ויסלר תיעדו את נפילתה המוסרית במשך שנים רבות החלה לעלות בלהבות ממשיות, והמחאה שהצליחה להחזיק מעמד לאורך כל השנה האחרונה הייתה זקוקה לפסקול עם שירים כמו "ניפגש על החוף" ו"נפלא פה".
ענבר, מצידו, היה מוכן כבר לספק זווית חדשה לנוף היצירה שאליו אנחנו רגילים ממנו. הפניקס, במובנים מסוימים, שונה לחלוטין מהמוזיקה שהוא יצר עם להקת האם שלו. בשישה שירים שרובם המוחלט עובר את קו חמש הדקות, הוא יוצר מוזיקת ג'אז פסיכדלית עם שפה דאדאיסטית ומלאה בחרוזי הברות ודקלומים, פרי מוחו הקודח של שותפו ליצירת האלבום, המשורר יונתן לוי.
היחס המצומצם שלו למציאות המדינית של ישראל בשנת תשפ"ג מוכיחה כי הוא נמצא כבר מעבר למחאה שיצר לפני עשור ויותר: המאבק של הפניקס הוא תודעתי לפני הכל, מעדיף להתעסק בהתעוררות רוחנית וחברתית מאשר בצרות שמעירות אותה. דרך עיסוק ביסודות האנושיים הבסיסיים ביותר הוא מזכיר לנו כמה כוח יש לבחירות הפרטיות שלנו להפסיק לשתוק ולהחליט לדעת ולהעביר את הידע שלנו הלאה. "משמיי אשירה", שיר ההתנגדות שכולנו לא ידענו כמה אנחנו צריכים השנה, יוצא בדיוק מתוך נקודת ההנחה הזאת. השמחה היא הסנטימנט החזק ביותר שפועל מתוכו, אותו סנטימנט שכוחות האופל מנסים לקחת מאיתנו על מנת לשלוט ולפזר כאוס וייאוש. עצם העובדה שמדובר בתרגום לשיר שנכתב על ידי מנהיג דת ברזילאי מהמאה ה־19 מספקת תזכורת לעל־זמניות של הבחירה שלנו לצאת לרחובות, וגורמת לכל מי שלא נלחם בימים אלו על הזכות שלו לשמוח להרגיש פשוט לא שפוי.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
