אחד מהשירים הבולטים שיצאו מהאנדרגראונד המקומי בשנה שעברה היה "סליחה שלא גמרתי, נהייתי עצוב" של הראפר שאיי אנטי, שהאלבום שלו ימים נוראים כאילו הגיע משום מקום בקיץ האחרון. הוא התחבר מיידית לגל האימואי, הזועם והמרתק של ראפ אלטרנטיבי שפרץ בשנה האחרונה עם אלבומי הבכורה של שי טרא ליטמן ורון עשהאל, אבל ב"סליחה שלא גמרתי" היה משהו שהרגיש שלם ומקורי יותר – אפוס של שש דקות שמסמפל את גבריאל בלחסן (אמן שהיצירה שלו עסקה בהתמודדויות נפש באופן חשוף וחסר תקדים) ומנווט בין משפטים אפלים כמו "הייתי שמח / עבר עם הגיל" ו"אם צריך / אני דוקר את אלוהים" באמצעות ביטים יצירתיים שמתחלפים כמו מצבי הרוח של המבצע.
החזית החדשה
בחצי השנה שעברה מאז, יצאו מספר ריליסים תחת וואלי קורפ, קולקטיב הראפ המסקרן שאליו משתייך אנטי: שני מיקסטייפים לבלולו, ראפר מוכשר מלא בזעם ואנרגיות, אלבום ומיקסטייפ שיצאו תחת שם הקולקטיב, ואלבום לארגוב, אחד ממפיקי הבית הפנטסטיים שלהם (שהספיק להוציא מאז עוד אלבום משותף ומצוין עם הראפר הפנר). כל הריליסים האלו מציבים את וואלי קורפ בחזית האג'נדה של השוליים החדשים של סצינת הראפ הישראלית, עם יוצרים שאפתניים שמעצבים את המוזיקה שלהם אך ורק על פי התנאים שהם מציבים לעצמם.
אמנות מודרנית שברה לי את הלב, האלבום החדש שהוציא אנטי בתחילת ינואר, לוקח את גרעין היצירתיות בלבם של כל הריליסים האלו ונותן לו להשתולל לחלוטין. כיאה לאלבום שמתחיל עם שיר שנקרא "דמו", הוא מרגיש כמו אסופת דגימות שהודלפו מתוך מעבדת הראפ של מדען מטורף, שמעדיף להשאיר את גבולות היצירה שלו פתוחים ככל האפשר לאינספור הרעיונות שנזרקים במהלך השירים שלו. שירים כמו "רעש" מרכזים היטב את כל מה שיש לו להגיד, על גבי ביט שמרגיש כאילו יצא מפסקול של סרט אימה: הדיכאון ("מאבד תחושות בתוך עצמי / מאבד את עצמי בתוך תחושות"), הגבריות הרעילה ("הרבה גופות בתא מטען / הרבה גופות בחלומות שלי") והאנדרדוגיות הפריפריאלית ("הלוואי שתל אביב הייתה נשרפת"), נושאים חוזרים בכל השירים שלו, נמצאים פה במלוא הדרם ומיוצגים על ידי וואן ליינרים שטינאייג'רים מדוכדכים ירצו לקעקע או לחרוט על הקיר בחדר שלהם.
תזהו אותי בפוגו
היצירתיות המופרעת הזאת מזכירה את ימיהם המוקדמים של הרכבי אינטרנט־ראפ צעירים כמו אוד פיוצ'ר וברוקהאמפטון, אבל אנטי מצליח לאזן אותה עם רגעים מוזיקליים ששואפים להציע רבדים יותר עמוקים מתחת לפני הקרקע. מעבר לאינטרו הגיטרה המענג שלו, "וואלי פרי ג'אז" מראה כמה הראפר יודע מי מקשיב לאלבום הזה ואיך הוא מקשיב לו, עם שיר שהסאונד שלו מתעקם ומתיישר מחדש באופן שיתגמל במיוחד את מי שגדל על האזנה לקבצי MP3 שהורידו מהיוטיוב. הראפ אוף־ביט של "סממנים" היה יכול לעבוד בטבעיות על גבי הפקה פסיכדלית־אמביינטית שנפוצה בראפ האלטרנטיבי הישראלי בימים אלה, אבל ההפקה של שפריר מסרבת להישאר טריוויאלית ברקע ויוצרת דיאלוג מאתגר ומרתק עם הראפר.
"תזהו אותי בפוגו" הוא שר באותו שיר, וזו קריאה שמכוונת לקהילה שנוצרה סביב הראפר וחבריו, שההופעות שלהם כבר עכשיו מלאות בקהל של מעריצים נאמנים שיודעים בעל פה את כל המילים. היו מספיק וריאציות של אימו בארץ ובעולם כדי להבין את האפיל בזעם ובייאוש של אנטי, שנמצאים אפילו בלבם של השירים הרגועים ביותר כאן. ההתארחויות של ראפרים מהסביבה הקרובה אליו, כמו סלימפים ופייק אביב, מרגישות כאילו הן מוטמעות היישר לתוך הדי אן איי של השירים ומרחיבות את הזהות שלהם מהאישי אל הקולקטיב המתרחב של הראפ הישראלי שמכיל את כל מי שרוצה לעשות את המוזיקה שלו ככה – מוזרה, לא מוגדרת, אינדיווידואלית ככל האפשר.
רק לא לאבד את זה
הקיצוניות האמוציונליות של אנטי נתפסת בעיניי ברוב הזמן כניהיליזם, עצבים וזעם שמקבלים על עצמם את הכאוס ואת חוסר התכלית. "עירום" הוא רגע נדיר שבו הוא מוריד את המסכה. החושפנות הזאת מורגשת כשהוא מיילל עם קול מסונתז על גבי סמפול של רדיוהד, אבל אפשר למצוא זרעים של השבריריות שבה גם כשהוא חוזר על המנטרה "רק אל תגרמו לי לאבד את זה" על גבי הביט הקשוח שפותח את השיר. בין כל האפלה של האלבום, קל לנפנף את הרגע הזה כעוד אחד מאלה, אבל יש בו גרעין של אמת לגבי הדור שהראפר הצעיר מייצג – זו לא רק הרגעיות שהוא מוצא בהצלחה שעליה הוא שר, אלא גם התחושה הכללית שהוא נמצא על זמן שאול במדינה שדוהרת לכדי אסון על גבי כוכב שהולך ומתכלה. כשהעתיד שלך עולה בלהבות, אין פלא שאתה שר על הריק המפחיד והאימתני שהחיים מבטיחים בהמשך.
ובכל זאת, האלבום מסתיים עם כמה רגעים של ניצחון, כולם טמונים בלקחים חשובים שהוא למד מהמסע שעבר עד כה. אחרי כל הדאגות שמטרידות אותו ב"להיאבד" המפוכח ("אני חייב ללמוד לנשום / לפני שייגמר היום שלי") אנטי מסיים את המאבק הפנימי שמתואר בשיר עם הבטחה להשתפר. "ליפול", אולי השיר עם הפוטנציאל הכי גדול להפוך ללהיט אימו־פופ של ממש, מכיל רגע קטן שמספק קתרזיס הכרחי. "אם אני אפול / פאק איט" מצהיר אנטי ברגעיו הראשונים, ולפתע מחליף את הניהיליזם שלו עם שאיפה מלאת בטחון לראות מעבר לכאב ולצער שהוא חווה בהווה. הטווח הזה, בין ייאוש לתקווה, הוא בדיוק מה שמזמין מאזינים רבים לחזור אל המוזיקה שלו, להושיט אליה ידיים מתוך קהל של עשרות ידיים מושטות. אלו נקודות אור שמשאירות ליצירה שלו שטח אינסופי אליו היא יכולה להתפתח.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
