החום הכבד והמיוזע של חודש יולי לא מרפה, הופך את הכל לאיטי ומוביל לחיפוש קדחתני אחרי מפלט צונן. יש שיתנחמו במזגנים, אבל אנחנו פה מציעות/ים נחמה בצורת מוזיקה קיצית ומרעננת, שאולי תוכל להקל קצת על החום הכבד. אז אספנו עבורכן/ם כמה מההיילייטים המוזיקליים של החודש, כאלה שנשארו איתנו ועשו לנו נעים באוזן. מוזמנות/ים לקרוא ולהאזין.
ניצן נחומזון בוחרת:
רומי מור היא כוכבת הפופ הכי טובה שעוד לא הכרתן
אתחיל בגילוי נאות – את רומי מור הכרתי כשהוזמנתי לפני כחודש לצלם את הופעת הבכורה שלה בלבונטין. זאת הייתה הופעת השקה לשלך אי פי הבכורה של מור, וחברה (שעל דעתה אני סומכת מאוד) אמרה שאני חייבת להגיע. מה אני אגיד לכן/ם, עף לי המוח בהופעה הזאת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זה קרה לי, להתרגש ככה ממוזיקה שאני שומעת בלייב בפעם הראשונה.
בסך הכל בת 23, לומדת ברימון, רומי מור חרכה את הבמה של הלבונטין שהיה מפוצץ עד אפס מקום. כולם ידעו את המילים לשירים ברמה שגרמה לי להרגיש אאוטסיידרית שאני לא. היא שלטה בבמה ובקהל בטבעיות, מגובה בלהקה מצוינת ומקצועית.
אבל בעצם מה שבאתי לדבר עליו זה הביצוע הבא:
"לא עצובה" הוא אחד השירים הבולטים באלבום שלה, מופק במעין ביט פלמנקו עם טוויסט ים־תיכוני מדויק. בביצוע המחודש, גרסת השבט, היא עושה משהו דומה למה שעשתה נגה ארז בכישרון רב בסדרת Kids Against the Machine – ביצועים אקוסטיים־ווקאליים ללהיטים שלה, מעובדים ומתוזמרים בהתאם. היא עצמה אחראית על העיבוד הווקאלי העשיר, מוקפת בחבורת נשים מגה מוכשרות הכוללת שמונה זמרות ושלוש נגניות (החדות והחדים שבכם יזהו אולי את נונו, ששברה את הרשת עם הלהיט שלה "בנים").
בשורה התחתונה הביצוע הזה פשוט עשה לי טוב על הלב. מרענן לראות כזה ביצוע מהודק ומשובח שכולו על טהרה נשית, במיוחד בנוף המוזיקלי הישראלי. ואם הייתי מסוג האנשים האלה, הייתי אומרת לכם לזכור איפה שמעתם עליה לראשונה. אבל אני לא מחשיבה את עצמי עד כדי כך, אז פשוט לכו להאזין.
מוזמנות/ים להאזין לניצן נחומזון בתוכנית מגזינדי המשודרת מדי יום חמישי בשעה 13:00
הדי דנגור ישכר בוחרת:
דייויד קרוסבי מוציא אלבום חדש
חודש לפני יום הולדתו השמונים ו־50 שנים אחרי If I Could Only Remember My Name, אלבום הסולו הראשון שלו מ־1971, דייויד קרוסבי הוציא אלבום חדש. חדש ממש. לא הוצאה מחודשת, לא הקלטות ישנות שנמצאו פתאום. חדש חדש!
התוודעתי אליו בדרך עקיפה, ספוטיפיי הכין לי מיקס יומי, ופתאום תוך כדי שעשיתי דברים אחרים נדרכתי כמו קפיץ כי שמעתי שיר של סטילי דן שלא הכרתי. סטופ כדור הארץ, עזבתי הכל לברר – מה זה הדבר הזה?!
התברר לי במהרה שלא מדובר בשיר של סטילי דן. את השיר כתבו דייויד קרוסבי ודונלד פייגן, אבל הוא לגמרי ברוחה של סטילי דן. כשקראתי עליו, הבנתי שהשיר מבשר על אלבום חדש. בתור ילידת סיקסטיז יש לקרוסבי מקום של כבוד בפס הקול של חיי בכל הרכב וגם סולו, כך שמיד התמלאתי ציפייה נרגשת לקראת האלבום.
האלבום נקרא For Free ועל עטיפתו מופיע פורטרט של קרוסבי אותו ציירה ג'ון באאז שהייתה אהובתו לפני עשורים. ואם באהובות עבר עסקינן, שיר הנושא של האלבום הוא שיר ישן של ג'וני מיטשל, בביצוע יפהפה ונוגע ללב של קרוסבי יחד עם Sarah Jarosz.
השיר הפותח נקרא "River Rise" ומשתתף בו מייקל מקדונלד (דובי בראדרס, סטילי דן). גם אם לא יהיה לכן/ם זמן להאזין לאלבום כולו, אל תוותרו על השיר הזה.
את האלבום הפיק ג'יימס ריימונד, בנו של קרוסבי , והוא עשיר בשיתופי פעולה, מלהטט בין סגנונות עם תערובת של ג'אז/Fאנק/גרוב/פולק, והוא יצירתי, אופטימי וחם. ההרמוניות הקוליות נהדרות, הנגינה מקצועית לעילא, וניכר שקרוסבי, למרות אישיותו הלא חביבה (כך מעדויות וסרטי דוקו), עדיין מאסטר במה שהוא עושה, עדיין רלוונטי לגמרי.
מוזמנות/ים להאזין למוזיקה בעריכת הדי דנגור ישכר ברצועת "בקצה היום" המשודרת מדי יום ראשון בשעה 21:00
גיל רוביו בוחר:
המופע החדש של אביתר בנאי
עכשיו, כשהחיים חזרו לנגן (נכון לכתיבת שורות אלה לפחות) אביתר בנאי חזר לבמה והשיק את אלבומו השביעי החיים מתחילים לנגן בהופעה בהיכל התרבות בתל אביב. כהמשך ישיר לאלבום עצמו, שיצא ביוני השנה, וכן מהדימוי שמופיע על עטיפתו, נראה היה שבנאי לוקח במודע וברצון את הקהל שלו אל תוככי האלבום המשפחתי האישי שלו. נכון שגם בעבר היו שיריו אישיים מאוד, ושלרוב ידענו איזו דמות בחייו מככבת בטקסטים, אולם נדמה שהפעם המהלך הזה הושלם כשכמעט לכל שיר יש נמען אישי גלוי.
בני המשפחה הגרעינית הקרובה של אביתר, הוריו, אחיותיו, אשתו וילדיו – כולם נוכחים מאוד בהופעה, הן בשורות הראשונות בקהל, הן בסינקים שמופיעים לא מעט בשירי האלבום ("חיבורים", "החיים", "ילדה אישה") ואפילו בקליפים הקצרים שהוקרנו בין השירים. יש בזה לרגעים משהו ששם אותך כמאזין וכצופה במקום כמעט אינטימי מדי, אבל אפשר לסמוך על התחכום הבנאי, שמעניק גם הקשר אוניברסלי, המבצבץ בעדינות בין השורות. כך, למעשה, כל מי שהוא ישראלי יוכל די בקלות לזהות גם את עצמו ואת הקרובים אליו בטקסט.
בהופעה בחר בנאי לתת מקום נרחב לאלבום החדש, כך שרבים מהשירים החדשים שבו (שאת רובם המוחץ הקהל הנאמן שלו כבר שר מילה במילה) כיכבו בסט ליסט. נבחרת הנגנים המשובחת שאיתו על הבמה "מחזיקה" את הסאונד החדש שנולד בעבודה המתמשכת עם תמיר מוסקט, המפיק והשותף ליצירה. גם יתר השירים מכל הרפרטואר של בנאי קיבלו עיבוד מוסקטי מהודק, שנשמע רענן ועדכני במרבית המצבים. ולמרות זאת בלטו במיוחד הביצועים האינטימיים של בנאי ("אב הרחמן", "יש לי סיכוי") וגם לא פחות מארבעת(!) הקאברים שבחר לבצע בהופעה (חנוך, אמדורסקי, משינה ומאיר אחיו המנוח והחסר). בניכוי הסאונד בהיכל שלא ממש הצטיין, זה היה איחוד מוצלח ממש של בנאי עם הקהל שלו, חותמת נוספת לביסוס מעמדו כאחד היוצרים החשובים של הדור.
מוזמנות/ים להאזין למוזיקה בהגשת גיל רוביו בתוכנית כפר גלובאלי, מדי יום שישי בשעה 15:00
תומר קופר בוחר:
סולו בכורה אישי ואחיות שממשיכות להקסים
גם אם השם אליסון ראסל לא אומר לכם/ן כלום, יש מצב ששמעתם/ן אותה בעבר. ראסל לקחה חלק בפרוייקטים מוזיקליים שונים, בהם שיתוף פעולה עם ה־Birds of Chicago, עם הגיטריסט לות'ר דיקינסון (North Mississippi Allstars) וכן כחלק מהרביעייה הנשית Our Native Daughters באלבום המצוין שיצא להן לפני שנתיים. עכשיו, לראשונה, שחררה ראסל אלבום סולו העונה לשם Outside Child, שהוא פתיחה מרגשת, אישית ויפה לקריירת הסולו שלה.
שם האלבום מרמז למה שבתוכו. מדובר בסוג של אלבום קונספט שעוסק בהתעללות מינית שעברה ראסל כשהייתה צעירה. נושא כבד לאלבום בכורה בתור אמנית סולו, ללא ספק, אבל היא מבטאת בו את סיפורה הכואב באופן עדין ויפה, שאולי אף מאפשר לה סגירת מעגל. את כל זה היא עושה באמצעות 11 רצועות המוגשות, כמו תמיד, בצורה אקוסטית־שורשית, תוך שהיא עוטפת את המילים והרגש במלודיות חמות שנשמעות נהדר.
אחרי שעסקה בעבדות ובגזענות עם Our Native Daughters, הגשת נושאים רציניים דרך צלילים ומילים באופן אישי וחשוף אינו זר לראסל. כעת, באלבום הסולו שלה, היא עושה צעד נוסף בכיוון, עם כמה מהרגעים המוזיקליים האינטימיים והיפים של השנה.
The Secret Sisters – Quicksand EP
כבר מעל עשור שאני כותב על ה־Secret Sister, האחיות לידיה ולורה רוג'רס. מאז תחילת הדרך שלהן למעשה. ואיזה כיף להמשיך ולהאזין לאותה דרך והתקדמות שהן עשו בעשור האחרון. אחרי ארבעה אלבומי אולפן (האחרון יצא בשנה שעברה) הן שחררו עכשיו EP חדש שהוא מתנה קטנה ומקסימה. הוא מכיל ארבעה שירים; שני קאברים ושני שירים מקוריים. בגזרת הקאברים הן מציגות את "Heavy Balloon" של פיונה אפל וביצוע ל־"Someday", מתוך אלבום הבכורה של הסטרוקס שבדיוק חגג 20 שנה ליציאתו. כתמיד, מביאות הבנות לבית רוג'רס את הסגנון השונה והייחודי שלהן לשירים הללו וממש הופכות את עורם.
שני השירים המקוריים נהדרים גם הם. שיר הנושא ו־"Endless Running Out of Time", שמסיים את ההוצאה הקטנה והנהדרת הזו, רק מוסיפים עוד קסם לדרישת השלום המוזיקלית והיפה משתי האחיות המוכשרות הללו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
