האלבומים המפוספסים של אספסוניק לשנת 2020
בוורלי גלן קופלנד, צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב

סיכומים

האלבומים המפוספסים של אספסוניק לשנת 2020

הם לא יככבו כנראה במצעדים המוכרים, אך כולם עוררו משהו גדול וראויים לחשיפה והאזנה

אסף בן קרת 09.12.2020

דצמבר כבר כאן ועמו מגיעים סיכומי השנה במוזיקה. מודה ומתוודה שזה גילטי פלז'ר מבחינתי. לא רק לעבור מחדש על האלבומים והשירים שאהבתי, אלא בעיקר ללמוד, להיחשף ולקבל השראה מסיכומים של אחרים. רגע לפני שהבלוגים, אתרים, עיתונים, מגזינים ורדיו הקצה יערכו את מצעדי הסיכום, ברצוני להתעכב על מספר אלבומים שיצאו השנה, שלדעתי לא קיבלו מספיק חשיפה.

שנת 2020 תיזכר בדפי ההיסטוריה, ככל הנראה, בתור השנה בה עולמנו התחרפן סופית. בין כל הבלבול, הדאגות וחוסר הוודאות, מוזיקה תמיד מהווה מפלט, ועבור רבים מאיתנו מוזיקה היא החיים עצמם. כל האלבומים ברשימה זו הביאו לי נחמה כשחיפשתי, סיפקו לי מקום לשקוע בו או להתעטף בו. סיכויים גבוהים שהם לא הולכים לככב ברשימות הנוצצות עם פיונה אפל, פיבי ברידגר'ס, סופיאן סטיבנס, Fontaines D.C, איידלס, דאבס ושמות מוכרים ואהובים נוספים. זוהי רשימה אישית לחלוטין של כמה אלבומים שתפסו השנה את תשומת לבי ועל אף השוני הרב ביניהם, אני אוהב כל אחד מהם מאוד. אם הצלחתי לעורר סקרנות, לגרום למישהו לבדוק אותם, אולי אפילו לאהוב אותם כמוני – Job Done.

Daniel Donato – A Young Man’s Country

המילניאלים האלה… דניאל דונטו, יליד נאשוויל, בן 25. את החיבה שלו למוזיקה הוא גילה בגיל 12 כששיחק בגיטר הירו, הלהיט שסחף אחריו מיליוני מעריצים, אך הצריך בעיקר קואורדינציה וזריזות ידיים. ללא ספק, ההשראה הכי פחות מתקבלת על הדעת ליצור מוזיקה. נקודת המפנה התרחשה לא הרבה אחר כך, כאשר שמע לראשונה את Paradise City של גאנז אנד רוזס, ומשם הבין מה ייעודו.

את ההשכלה המוזיקלית האמיתית דונטו החל לרכוש בחטיבה, כאשר הוא מתאמן על הגיטרה בכל רגע נתון שהיה ברשותו. לשמחתו הרבה, נאשוויל היא אחת מבירות המוזיקה העשירות ביותר בארה"ב, שם הופעות, מועדונים, מנטורים והשראה נמצאים בשפע. הוא החל להופיע ברחוב, במועדונים קטנים שנדבו לו במה, ולמד אצל לא מעט מהנגנים המקצועיים והאגדיים בעיר. בגיל 16 הוא ניגש לאודישן אצל דון קלי ולהקתו. קלי הנו אחד מגיבוריו של דונטו, ונגן קבע במועדון Robert's Western World. האודישן היה כל כך מוצלח, שדונטו, עדיין תלמיד תיכון, הפך לנגן קבע בלהקה. בכל השנים הללו הוא צובר ניסיון, ביטחון, שיעורים פרטיים אצל מאסטרים מקומיים ואינספור שעות של למידה עצמית.

עכשיו, בגיל 25, כשבאמתחתו למעלה מ־2000 הופעות וניסיון רב, הוא מוציא את אלבום הבכורה. רוקנ'רול, רוק דרומי, הונקי טונק, קאנטרי, אמריקנה, פסקולי מערבונים – הכל כאן ובשפע. מרבית הז'אנרים הנ"ל אינם כוס התה שלי (בלשון המעטה), אך את הכישרון, הכריזמה, הרעב, התשוקה, המיומנות והמקצועיות אי אפשר לפספס. הוא מג'מג'ם הרבה סולואים ארוכים, ריפים משובחים והמון חשמל זורם באוויר בעוד אצבעותיו נעות בזריזות מרשימה. החומרים המקוריים שלו נשמעים על־זמניים, מעין בחור צעיר עם נשמה הבוגרת מגילו בהרבה. יש כאן גם קאברים לגרייטפול דד ("Fire On The Mountain"), ג'ון פריין המנוח ("Angel of Montgomery") וכן וויילון ג'נינגס ("Ain't Living Long Like This"). אלבום שמחזיק בתוכו מורשת אמריקאית היסטורית ובו בעת נשמע טרי ועדכני. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל גיטר הירו.

אה כן, שכחתי לציין שהאלבום הוקלט תוך יומיים!

Nathan Micay – The World I’m Going To Hell For

במהלך העשור הקודם, נת'ן מיקיי, המפיק הקנדי הפועל מברלין, היה מזוהה בעיקר עם טראקים של האוס וטכנו. האלבום השני שלו השנה הוא ההפך הגמור. רחבת הריקודים נזנחת לסאונד אווירתי, רגוע יותר, מופשט לעתים ומאוד מרתק. ההכשרה המוזיקלית של מיקיי מתחילה בתזמורת ילדים בקנדה, שם ניגן על כינור, ויולה, צ'לו ובנג'ו. את המיומנות הקלאסית הוא מביא לאלבום, בו מוטיב כלי המיתר (למעט הבנג'ו) שזור ומסומפל לכל אורכו. במקום ביטים, האלבום נשמע כפסקול חצי קלאסי, ועדיין הפקה אלקטרונית לחלוטין.

הספקטרום המוזיקלי של מיקיי נרחב ועשיר מאוד. אלבום שהוא טריפ המצריך האזנה רציפה מתחילתו ועד סופו. הוא נע בין עולמות מלודיים מאוד, לעתים אופטימיים ובוהקים, ולעתים נד למחוזות דיסטופיים, אפלים ועתידיים. ישנן יצירות קצרצרות הנעות בין 2-3 דקות ונשענות בעיקר על המוטיבים הקלאסיים. הקטעים הארוכים יותר באלבום הם המרתקים שבו. אווירה מסתורית, ביטים עדינים והרבה יצירתיות. "A Beginning Is A Delicate Time" או "And A Relief Washes Over Me In An Awesome Wave" נשמעים כאילו הולחנו לפסקול מדע בדיוני, בעוד קטעים כמו "Who Shaves The Barber" ו־"A Razor's Edge Requiem" (שאני אוהב במיוחד) נשמעים נוגים ומלנכוליים מאוד. פה ושם ישנם קולות רקע הנשמעים כהד מרוחק, מעין שריד אנושי ורגשי בתוך מסע במחוזות רחוקים ובלתי מיושבים. צלילה מהנה.

Jadu Heart – Hyper Romance

כאשר Jadu Heart, צמד מבריסטול, הוציאו את אלבום הבכורה שלהם Melt Away בשנה שעברה, הם ניסו ליצור סביבם עננה מסתורית. שחררו מעט מאוד פרטים על עצמם או על האלבום, חבשו מסכות של חיות ואימצו לעצמם זהות אלטר-אגו עם השמות דינה ופארו. גיליתי אותם השנה, לגמרי במקרה, דרך ספוטיפיי שהכניס את שירם "Burning Hour" לאיזשהו פלייליסט עמום. השיר המקסים הזה תפס את אוזניי משמיעה ראשונה. פופ מתקתק ואלקטרוני, עם קולות המשתלבים בהרמוניה טבעית האחד עם השני. הפקה צנועה, אך הסאונד חם, יפה ומסקרן.

חיפוש אחר חומרים הוביל אותי לאותו אלבום ראשון שמעולם לא שמעתי עליו. Melt Away הוא אלבום שאם היה משתחרר אי שם בסוף הניינטיז או תחילת המילניום, היה לו פוטנציאל לככב בחדרי שינה, פסקולי סרטים וסדרות ולהישמע בבתי קפה שיקיים המתהדרים בתת ז'אנר המכונה טריפ הופ. הם אפילו הגדירו את המוזיקה שלהם ככזו. האזנתי לאלבום במשך כמעט חודשיים עד שבסוף ספטמבר האחרון יצא Hyper Romance, אלבומם החדש.

יש כאן שינוי כיוון משמעותי. ראשית, המסכות והכינויים נזנחו. Jadu Heart הם אלכס הדפורד ודיווה ג'פרי. וחשוב יותר – הסאונד השתנה לחלוטין. זה עדיין נשמע אלבום DIY, צנוע ועצמאי, אבל יותר מפותח, מעניין ומגוון מקודמו. המוטיבים הפופיים והאלקטרוניים בהחלט פה, אבל הפעם גיטרות הן הסאונד העיקרי שלו, וההשפעה הניכרת כאן היא גראנג'. אני יודע, עבור רבים (לרבות כותב שורות אלו) מדובר בדיסקליימר, אך עליי להודות שזה עובד. אלו המלודיות המתוקות שלהם, נגיעות קצובות בפסיכדליה, ההפקה שאינה רשלנית אך גם אינה מהודקת, השירה ההרמונית שלהם לרוב משלימה היטב האחד את השנייה, ובכלל האלבום מרגיש מאוד נעים ואוורירי.

מרבית הטקסטים מתעסקים ברכבת ההרים הנקראת אהבה. לעתים הטקסטים מעט פשטניים או בלתי ניתנים לפיצוח, ולעתים סערת הרגשות שלהם עוברת באופן חלק ומצליחה לגעת. הם לא בוסריים, אבל עדיין לא מקצועיים מספיק, זקוקים לעתים ליותר מיקוד ושיוף, אך ניכר כי זוהי רק תחילת הדרך והם בהחלט סקרנים, מתנסים וחווים את רכבת ההרים הזו יחד עם המאזינים. כיף גדול.

Another Sky – I Slept On The Floor

ההופעה הראשונה של Another Sky התרחשה אי שם בכנסייה קטנה בלונדון ב־2017, כשהם עטופים בחושך ובצללים, הבזקי אור קצרים ומהירים מבליחים לרגעים בלבד. הקהל הסקרן משתהה מול השירה הטוטאלית, אך מתקשה לגבש את הזהות המגדרית של הזמרת, חלק מהם בטוחים שבכלל מדובר בגבר. זה לא מקרי.

אלבום הבכורה של הרביעייה הלונדונית נסמך כולו על הכתיבה והשירה של הסולנית קתרין וינסנט. הקול שלה כישף אותי כבר בהאזנה ראשונה. קול צלול, נקי ומאוד וורסטילי. היא נשמעת לעתים אנדרוגינית, האינטונציה שלה עשירה ובעלת מנעד מרשים. השירה של וינסנט יכולה להיות נעימה, רכה ומלטפת, אך בו בעת היא יכולה לעבור בטבעיות לטונים כבדים, נוקשים, מלאי כעס ותוכחה. לעתים קרובות שני הניגודים הללו מתרחשים באותו השיר.

כל החוויות האישיות שלה מלוות את האלבום. מנערה מתבגרת ודחויה בכפר שמרני באזור המידלנדס של אנגליה, ועד המעבר ללונדון האינסופית, הסכנות, החרדות והניכור אל מול החופש המפעים, האפשרויות הבלתי מוגבלות ושחרור מכבלי העבר. זה במיוחד מגיע לביטוי בשיר "Fell In Love With The City". החוויות הללו נמצאות לכל אורכו של האלבום, אך בין הטקסטים האישיים ישנם גם כאלו בעלי מודעות פוליטית, ושירים העוסקים בסקסיזם, בתקרת הזכוכית של תעשיית המוזיקה והאומנות. כמו בשיר "Avalanche".

בנוסף יש פה שירים עם הרצון ללחום במכשולים על הדרך ("Brave Face"), דילמות של הדור הצעיר להתמודד מול סכנות סביבתיות ("The Cracks"), ומאידך גם הרצון להתנסות, להישבר, להתחיל מחדש ועדיין לשמור על אופטימיות ולפרוץ בשיר "Let Us Be Broken". וינסנט היא בהחלט כישרון שרצוי לשים אליו לב, עם קול ייחודי ומעניין, אך את כל אלו מגבה הלהקה המוכשרת מאחוריה, אשר מתאימה עצמה ככפפה ליד לצד מצבי הרוח המשתנים של הסולנית הכריזמטית. אלבום שנע בין פרצי דיסטורשנים ופוסט רוק אל אינדי עדין, רגיש ונוגה. אלבום עוצמתי ביותר, מופק לעילא, מבוצע בהרבה רגש וחוויה שכיף להתעמק בה מחדש בכל האזנה. אחד מאלבומי השנה של אספסוניק.

Beverly Glenn Copeland – Transmissions: The Music Of Beverly Glenn Copeland

החיים של בוורלי גלן קופלנד לא היו קלים. כיליד שנת 1943 מפילדלפיה ובן להורים מוזיקאים, הוא ספג רבות בילדותו את הפוסט טראומה של מלחמת העולם השנייה, ובמקביל נאבק בגזענות, דעות קדומות וזהות מגדרית. את אהבתם של הוריו למוזיקה ירש כבר בגיל צעיר והתחנך על מוזיקה קלאסית ששמע מאביו. בצעירותו עבר לקנדה והיה אחד התלמידים השחורים הראשונים באקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת מקגיל, שם למד והתמקצע בג'אז ובפולק. בשנים המאוחרות יותר בחייו בילה למעלה מ־25 שנה בגרסה הקנדית של התכנית רחוב סומסום ושימח וחינך שם הרבה ילדים.

הקריירה המוזיקלית האמיתית של קופלנד היא כבר סיפור אחר בפני עצמו. אלבום הבכורה יצא ב־1970, האלבום הבא ב־1986, אחד נוסף שוחרר רק ב־2004 (תחת השם Phynix) ועוד אחד הגיע ב־2018. יובל שנים של קריירה בצללים, ארבעה אלבומים בלבד, התנזרות כמעט מוחלטת מהופעות ומעט מאוד מידע על חייו הפרטיים. בשנת 2016, אספן תקליטים נדירים מיפן יצר עמו קשר על מנת לשחרר מחדש בתקליט את אלבומו האלקטרוני Keyboard Fantasies מ־1986. יחד עם מחוות מההרכבים Caribou ו־Four Tet שניגנו את המוזיקה שלו לאחרונה, וסרט תיעודי על חייו מהשנה שעברה (שנקרא אף הוא על שם האלבום מ־1986), פתאום העניין סביב המוזיקאי האניגמטי עורר עניין רב ושמו של קופלנד עלה לכותרות.

קופלנד היה אמור לצאת השנה לטור עולמי, אך עקב הקורונה הכל נדחה. גם היום, לאחר פריחה מאוד מאוחרת בקריירה שלו, בגיל 76, הוא עדיין שומר על פרטיותו באדיקות. הוא נשוי באושר, מתרגל בודהיזם קרוב ל־40 שנה ובשנת 2003 מצא את האומץ לצאת מהארון בגלוי כטרנסג'נדר, זהות אותה נאלץ להדחיק ולהסתיר במשך מרבית חייו. האלבום Transmissions שיצא השנה הוא למעשה אוסף המאגד את העשייה המוזיקלית המעטה לאורך עשורים רבים. במהלך השנים הללו הוא כתב, הפיק, ניגן והקליט הרבה מוזיקה שמעולם לא ראתה אור. האוסף מאוד מגוון ומרתק, אך אני בספק אם ניתן לכלול רטרוספקטיבה מקיפה באוסף שאורכו שעה וקצת. הוא מבחינתי טעימה ראשונה, מדגם מייצג בלבד לעשייה מוזיקלית נרחבת.

ז'אנרים רבים נכללים באוסף הזה – גוספל, אלקטרוניקה, סול, ג'אז וגרוב, את כולם מעטר קולו של קופלנד – קונטרלטו – קול נשי, נמוך, עמוק ומלא נשמה. האזנה לו מזכירה לעתים את נינה סימון ומייביס סטייפלס. הוא אינו גדול, חשוב או אגדי כמותן, אך ההשוואה מתבקשת. השירים של קופלנד מלאי אווירה, מתאימים מאוד לנגינה לילית. הם עוסקים במחילה, קבלה, התרוממות רוח, רחמים וכמיהה. שירי אהבה מחוץ לתחום, ועדיין יש משהו חושני ורומנטי בקול הנהדר ובהבעה שלו שהיא פשוטה, אך אותנטית.

ההיי־לייט של האלבום הוא השיר "Deep River", שהוקלט בהופעה חיה באוטרכט, הולנד ב־2018 (ההופעה יצאה השנה על גבי אלבום מלא). השיר מתחיל כאקפלת גוספל, כ־2 דקות לאחר מכן מצטרפת הלהקה בעדינות והשיר הולך ומתעצם לאטו. קופלנד מזמין את הקהל להצטרף אליו בפזמון, וניתן לשמוע את ההססנות של הקהל שהופכת בין רגע להתמסרות מלאה ונלהבת והשיר נוסק למימדים מרוממי־נפש. נראה כי סופסוף, שנים לאחר ששמר בקנאות על פרטיותו ועל המוזיקה שלו מפני העולם, הוא מקבל את ההכרה לה הוא ראוי. לקרוא לו Late Bloomer זה אנדרסטייטמנט.

מוזמנות/ים להאזין לאסף בן קרת בתוכנית אספסוניק מדי יום שבת בשעה 19:00

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021