ב־6 ביולי 2020, תוך תרגול גלילה בפיד בסגנון חופשי, הזכיר לי פייסבוק שחמש שנים קודם שיתפתי פוסט שמספר על יום הולדתו ה־80 של הדלאי לאמה ה־14 Tenzin Gyatso (טנזין ג'יאטסו). חמש שנים עברו בלחיצת קליק והנה הוא בן 85. בארץ היינו בתקופת "בין הסגרים", ביבי שלח אותנו לעשות חיים. נכנסתי לדף הפייסבוק של הדאלי לאמה, שם נתקלתי בפוסט שמספר על יום הולדתו ה־85 ועל כך שלכבוד המאורע, His Holiness מוציא אלבום ראשון. בום!
הידיעה תפסה אותי בדיוק כשחיפשתי משהו לשמוע. אני, שהמפלט האולטימטיבי עבורי בזמן הסגר (ובכלל) הוא מוזיקה, נדלקתי בשנייה. אם זאת לא קארמה אז אני לא יודעת מה כן!
כבר לא היה היגיון בכלום, אז אלבום לדלאי לאמה? הגיוני. המציאות הפכה הזויה ולא יכולתי להתרכז בדבר. לא שיטחתי את העקומה, לא סידרתי ארונות, לא קראתי מיליון ספרים, לא כתבתי תסריט, לא עשיתי בינג'ים, לא למדתי עוד שפה, לא עפתי על הזום, לא התחלתי תחביב חדש, לא עשיתי קעקוע וגם לא דיאטה. לא גמרתי ליטרים של אלכוג'ל (רגע, אם בירה ויין נחשבים אלכוהול לחיטוי אז כן, חיטאתי בזה על בסיס יומי, לפעמים לפני 5 אחה"צ). לא לחצתי ידיים, שכחתי מה זה להסתכל בעיניים. הקשבתי שעות למוזיקה, עשיתי יוגה. בישלתי. לא מולקולרי או ספקטקולרי, לא הנבטתי, לא התססתי. טיפחתי עציצים, האכלתי חתולים, הלכתי להפגנות, רבתי באינטרנט, ורוב הזמן דאגתי (בעניין הדאגות אומר הדלאי לאמה "אם לבעיה יש פתרון אז אין סיבה לדאוג ואם לבעיה אין פתרון אז דאגות לא יעזרו". שמישהו ינסה להגיד לי את זה כשאני מודאגת…).
באותו ערב הקשבתי לאלבום מההתחלה ועד הסוף כמה פעמים, ובימים שאחר כך פתחתי איתו את הבוקר והתפתח בינינו ריטואל. מערכת יחסים. התחברתי לקול שלו והמוזיקה הרגיעה אותי. בימים האלה זאת הייתה נחמה גדולה מאוד שהייתי צריכה.
Inner World (עולם פנימי) הוא אלבומו הראשון של הדאלי לאמה, והוא כולל 11 קטעים שנקראים על שם תפילות בודהיסטיות ידועות כמו חכמה, הבודהה, חמלה, טוהר וכך הלאה. הקטעים באלבום משלבים תפילות, מנטרות ומזמורים טיבטיים בקולו, מלווים במוזיקה מקורית שחיברו ג'נל ואברהם קונין מניו זילנד, המבוצעת באמצעות עשרות נגנים ויותר משלושים כלי נגינה. באחד מהשירים באלבום מתארחת אנושקה שנקר, מוזיקאית ונגנית סיטאר ובתו של המוזיקאי ההודי ראווי שנקר.
בני הזוג קונין פנו אל הדלאי לאמה כבר לפני חמש שנים עם הרעיון לפרסם טקסטים שהוא מלמד עם מוזיקה שלהם. הם סיפרו כי העבודה על האלבום, שנמשכה כחמש שנים, הייתה לא שגרתית. תחילה הכינה ג'נל רשימה של נושאים ושל מנטרות אותם היא הציעה לדלאי לאמה ולאחר מכן ניהלה עמו שיחות שאותן הקליטה. את המוזיקה שמלווה את מילותיו, הלחינה יחד עם בעלה. הדאלי לאמה היה נלהב מהרעיון של האלבום, ודיבר על כוחה של המוזיקה להעביר מסרים באופן שהוא לא יכול, להוציא מאנשים את הטוב שבהם ולהביא לקירוב ולאיחוד ביניהם. ברוח זו, ההכנסות מהאלבום עוברות כתרומה לקרנות חינוך ועמותות שייסד.
את השיר הראשון באלבום הוא פותח במילים האלה:
One of my favorite prayer, daily I repeat this"
I think sometimes I think one hundred times
:Different location or different time, like that
For as long as space endures
And for as long as living beings remain
until then may I too abide
"to dispel the misery of the world
התמסרתי, באמת באמת הקשבתי, גם למסר וגם לצלילים. אני אוהבת את המבטא הכל כך ייחודי שלו, את הניגון האופייני בקול. המנטרות שהוא חוזר עליהן בטיבטית הצליחו לחדור את המעטה המאוד ציני ומתנגד שמאפיין אותי.
במהלך הימים שעברו קראתי בכל האתרים הגדולים על האלבום, שכבר אחרי שבועיים היה במקום הראשון במצעד הניו־אייג' בבילבורד, ובמקום ה־98 במכירות אלבומים מכל הז'אנרים. זה הגניב אותי שהבנאדם רוקסטאר, אם כי זה לא עניין חדש – כבר ב־2015, סמוך ליום הולדתו ה־80, הופיע על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי עם פטי סמית. אל מול קהל עצום ששר לו יום הולדת שמח (אפילו הייתה עוגה!), שיתף הדאלי לאמה מסרים על חמלה, על כוחה של המוזיקה ועל חיבור בין העמים בעזרתה. האיש המקשיש הוא רוקנ'רול. הוא אייקון חוצה תרבות או מקום, כזה כמו דילן, כמו אובמה, כמו דיוויד אטנבורו.
את ההרגשה הזאת, שהדאלי לאמה כוכב, חוויתי כבר ב־2006, כשהוא ביקר בישראל לכמה ימים ובעלי הוזמן על ידי אגודת יטי"ב (ידידי טיבט בישראל) ללוות את הביקור ולצלם אותו. הלכתי להרצאה שלו בתל אביב, ושם באולם החשוך, כשהוא יושב יחף על כורסה, למרגלותיו שטיח ושולחן קטן שעליו כוס מים, הרגשתי כמו במופע רוק. מופע שכולל מחיאות כפיים, הדרן ומסיבת עיתונאים בה הוא העניק צעיף תפילה לבן, מבט חודר ולחיצת יד (היו ימים שמותר היה ללחוץ ידיים). ובהלימה לאווירת הרוקנ'רול, הרגשתי שאני סוג של גרופית. משהו בשילוב התום הילדותי שבו עם עומקים של תבונה שבו את ליבי. העיניים שלו מחייכות, יש לו חוש הומור טוב והוא לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי.
פירוש השם דלאי לאמה הוא "ים־חוכמה" והוא אכן מעיין נובע של חוכמה רוחנית, אבל עם זאת מאוד מחובר למודרני, יש בו ניגודים ועומקים. הוא לוחם נלהב למען איכות הסביבה ובעלי החיים, הוא נאור ופתוח. בזכותו נשים טיבטיות יכולות להיות מוסמכות לנזירות. דבר שלא היה מקובל עד לזמנו והוא מקדם נשים בהנהגה הטיבטית, בנוסף יש לו דעות מתקדמות גם בנושא הפלות שלא מסתדרות לגמרי עם המסורת המקומית. הוא פריק של מדע, משתתף במחקרים מדעיים ובעל תואר דוקטור בפילוסופיה בודהיסטית. הוא אוהב לתקן שעונים ישנים ומוקסם ממנועים, מכניקה ומכוניות. כששואלים אותו על בודהיזם הוא אומר שהיא לא דת אלא מדע התודעה. כשנשאל מה היה עושה אם לא היה לאמה, הוא ענה שבטח היה מהנדס.
לאחר שברח מטיבט בשנת 1959 בגלל הכיבוש הסיני, הקים הדאלי לאמה בהודו מדינה גולה אוטונומית עם כל המוסדות הנחוצים – בתי מקדש רבים אבל גם בתי ספר, מרכזי רפואה וגופים פוליטיים. הוא המנהיג הטיבטי הראשון שנפתח למערב, שם הפך סלב. את הפרסום בעולם הוא רתם לכוח פוליטי, והשתמש בו כדי לקדם את המאבק הלא אלים לשחרור טיבט מהסינים, על כך גם קיבל פרס נובל לשלום בשנת 1989.
הדאלי לאמה לא מצהיר שראה את אלוהים, הוא לא מתייחס אל עצמו בתור קדוש והוא – שהתגלה על ידי "וועדת הנזירים לאיתור לאמות" בגיל שנתיים ובגיל ארבע כבר הוסמך בתור יורש של הדאלי לאמה ה־13 ובגיל שש כבר היה נזיר – פועל לכך שבטיבט תהיה בחירה פוליטית דמוקרטית למנהיג הבא. הוא הודיע שכשיגיע לגיל 90 הוא יחליט, ביחד עם מועצת הנזירים הבכירה, אם תמשך המסורת לבחירת הדאלי לאמה או שתיפסק ותוחלף בהנהגה שמתאימה לזמן הזה לצד קיום המנהגים המסורתיים.
הקטע שבו משתתפת אנושקה שנקר נקרא "Ama La" (אמא), והוא שופך אור על רגשותיו בנוגע לילדותו ועל געגועיו לאימו, ממנה נותק בגיל שנתיים כדי להפוך למנהיג. בי זה מעלה קצת עצב. בגיל 85 הוא מתגעגע לאמא.
The real teacher of compassion"
in every human being's life
is our mother
we are born
from our mother
our common experience
our life starts with tremendous affection and care
so in that respect
"Females have this special responsibility
בתור בנאדם חילוני ששואל שאלות, קל לי להתחבר דווקא לרבדים הלא דתיים והלא רוחניים בסיפורו של הדלאי לאמה. אני לוקחת משם מה שמתאים לי. כך גם עם האלבום. הגעתי אליו בזמן קצת שברירי (אישי ועולמי), כשמראש הייתי משוחדת, אבל לא שבויה. זה לא פרויקט בודהיסטי, הוא נועד לאנשים "רגילים" כמוני, והמסרים בו מתאימים, נוקבים ורלוונטיים לכל אחד על רקע האקלים הסביבתי והחברתי הנוכחי.
אז למי יתאים האלבום הזה? למי שיקשיב בלי התנגדויות, למי שפתוח מספיק לסגנונות לא מוכרים של מוזיקה ולשפות זרות, למי שאוהב תפילות או Spoken Word (אני קוראת לזה ראפ טיבטי), למי שאוהב Ambient, מוזיקת עולם וניו־אייג'. לכל מי שמחפש משהו שונה, איזה פיוז'ן מזרחי/מערבי, ולמי שסתם סקרן ולא מחפש שירי אהבה. מי שיתנסה ימצא את עצמו מעביר שעה מרגיעה וכמעט היפנוטית, שבה, גם בלי להתעמק במילים, משהו מהקסם הזה חודר פנימה בעדינות לא מורגשת. אצלי זה עבד והפך שגרה יומית לתקופה ארוכה. אולי גם אתם תמצאו פה נחמה.
אסיים עם "Humanity", הקטע האחרון באלבום שהוא חלק משיחה:
Our ultimate goal should be"
to bring peace to the world
Compassion to the world
Irrespective of whether we’re a believer
or non-believer, religious minded or not
"we are the same human beings
מרגיש כמו לקבל מקלחת חמה של צלילים ושל מילים יפות כמו שלום, חיבה ותקווה שכל כך נחוצות כרגע. ובכלל.
עכשיו רק נותר לפענח האם הדאלי לאמה הוא תינוק שנשבה, מנהיג רוחני או רוקסטאר. או שמא גם וגם וגם?
כששואלים אותו הוא אומר שהוא רק נזיר פשוט.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
