לפעמים נדמה שנצח הוא זמן ההמתנה בין אלבום אחד לממשיך דרכו, או מהיום בו נרשמה הופעה ביומן ועד שהגיענו לפאתי הבמה. ודאי, נצח הוא זמן של ציפייה דרוכה, ושלושים שנה הן בהחלט נצח בסקאלה אחרת לגמרי ממה שרובנו מכירות, זה המון זמן לשמור אלבום במגירה, למען השז! אך זה בדיוק מה ששז עשתה עם עיר צעצוע, אלבום חדש ומיוחד כל כך בנוף, שהחלה לכתוב בשנות השמונים וראה אור רק בדצמבר האחרון.
שז, משוררת, סופרת, יוצרת מוזיקה ומחזאית, אשפית עטורת פרסים של השפה העברית, מעולם לא דפקה חשבון לממסדים שנבהלים מנשים כמוה. השירים שכתבה לפני מעל לשלושה עשורים היו נועזים מאין כמוהם כבר אז, ואיכשהו, גם היום לא פחות. היא הבליחה לראשונה על במות מחתרתיות בתל אביב כשהופיעה לצד פוליאנה פרנק, אחות להתרסה ולחוצפה נגד צרות העין והשנאה, ההומופוביה, הפטריארכיה, הצבא והכיבוש. את "עיר צעצוע", שיר הנושא של האלבום, הלחינה אליוט ושרה אותו יחד עם שז כאורחת באותן הופעות שוליים, שזכורות לרבים ממי שפקדו אותן עד היום. באחת ההופעות האלו בשלהי שנות השמונים, בתיאטרון הפרגוד בירושלים, פגשה שז גם את רם אוריון – עוד כחייל, אפילו לפני שהפך לגיטריסט נושאי המגבעת, אך באותו ערב הופיע עם גונוגו, פרויקט משותף של רוגל אלפר ושלו. לימים, ולאחר פגישה קוסמית בהופעה בגולדמונד ספרים בחיפה, רם הפך למפיק שיעזור לה להעיר לחיים את שירי האלבום החדש עיר צעצוע.
אחרי שלושים שנות נצח במגירה, המפגש המחודש בין שז לבין אוריון הוא זה שהקים אותם לתחייה והביא להוצאתם באלבום חדש, נגד כל הסיכויים. אולם אלבום כזה קשה לשייך לזמן, אז או היום, שכן מעבר לחתרנות מעוררת ההערצה שבו, יש בו כנות בלתי מתפשרת, שלא עוצרת באף תמרור אזהרה של יציאה מאיזורי נוחות וייפוי. את המילים החשופות שמגלות כאבים עמוקים, זכרונות טראומטיים, רגשות בלתי מרוסנים ואמיתות מכוערות ויפות, שז מגישה בקול דק והיתולי, לפרקים כמעט ילדותי, כמו רוח רפאים שדורשת שיפסיקו להסתכל דרכה ויתחילו להביט במציאות כפי שהיא, מורכבת, טעונה ועמוסה ברגש שאין לו מזור.
לאחר מספר סשנים אינטנסיביים של עבודה משותפת עם אוריון באולפן, שרקמה חיים מחודשים עבור השירים ששמרה שנים במגירתה, שז חברה לגיטריסט גל עמית ולבסיסט יואב רבן, עמם היא מופיעה בימים אלו עם המוזיקה/אמנות פרפורמנס הייחודית שלה, במסגרתה אף הופיעה בעבר כדראג קינג. האומץ להתרגש, להיחשף ולהתנער מדעות קדומות שגורם לנו להעריץ את פועלה של שז, ייחגג מחר, יום שלישי (31.1), על במת הלבונטין 7 בהופעת השקה נדירה לעיר צעצוע בה תארח את מי שצעד איתה בדרך ליצירתו, רם אוריון, וגיבורה מרגשת ופורצת גבולות אחרת שאהובה עלינו מאוד – שושקה אנגלמאייר. ערכנו לנו חגיגה משלנו לשז הנפלאה, והזמנו אותה לבחור לכם שעה מהמוזיקה שעיצבה אותה במסגרת התוכנית השבועית "הקצה שלי", שם מצאנו פנינים נשכחות משנות השמונים ומעבר להן, עם קורין אלאל, אלברט עמר, בילי הולידיי, נורית גלרון ועוד:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז שוחחנו עם שז ועם חברי ההרכב שלה גל ויואב על מוזיקה מהצד השני של המשוואה, כמאזינים, כדי להכיר אותם עוד קצת דרך הגיבורות המוזיקליות והאלבומים שמתנגנים בפלייליסטים השונים והמגוונים שלהם.
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלכם?
שז: "פלג לזרוביץ'. שלחה לי שני שירים שלה והרגשתי כאב חד של התפעלות, אהבה וקנאה".
יואב: "מצטרף לשז ולהתלהבות מפלג. ראיתי אותה לגמרי במקרה ובלי הכנה מוקדמת מופיעה עם להקה בפסטיבל אלטרנדיב בפרדס חנה, ומזמן לא חוויתי כאלו אנרגיות חזקות וטובות בהופעה. דור העתיד".
גל: "יערה בארי. כבר הרבה זמן שאני מחפש הופעות של מוזיקה טורקית, ופתאום נתקלתי בה ואני מאוד אוהב את המוזיקה שלה, שילוב של מוזיקה טורקית ומוזיקה יהודית".
מוזיקה שאהבתם בעבר וחזרתם לשמוע בתקופה האחרונה?
יואב: "יש להקה שאני אוהב מגיל ממש צעיר, ותמיד חוזר להקשיב להם, Can. הסגנון זה הרוק הגרמני של שנות השבעים שנקרא Krout Rock. זה סגנון מאוד ספציפי לתקופה, וחופשי. יש לי את כל האלבומים שלהם, ואני תמיד חוזר אליהם".
גל: "Dream Theatre, להקה שמאוד אהבתי בכיתה ח', זאת הייתה תקופה של הבנה חדשה שלי במוזיקה. עד אז שמעתי רק רוק, וכששמעתי אותם… לא ידעתי אפילו שמוזיקה יכולה להישמע ככה. בשלב מסויים הפסקתי להקשיב להם, לאחרונה חזרתי".
שז: "נו כמובן, חוה אלברשטיין. שוב ושוב היא מערסלת אותי עם המילים שלה. עם הניגונים שלה. מחזירה אותי לרגעים של ילדות בטוחה. רגעים מעטים, אבל היו. 'הייתה לי אמא חרוצה ובעלת דמיון, אשר הפליאה לנגן במכונת תפירה', שרה חוה אלברשטיין. אמא שלי לא ניגנה במכונת תפירה, אבל רחל גבעוני כן, והיא גם שאמרה עלי פעם 'איזה קול פעמונים יש לילדה', וגם בזכות המשפט הזה, אני שרה היום".
מה האלבום האחרון שהפתיע אתכם?
שז: "קצת מתביישת להגיד, לא מקשיבה לאלבומים שלמים חדשים. אולי אני זקנה מדי, אולי סתם אין לי פניות או צורך פנימי".
גל: "וואו. יש הרבה. NOT TiGHT של DOMi & JD BECK הוא הכי בולט שעולה לי".
מתי בפעם האחרונה התרגשתם משיר ששמעתם ברדיו?
גל: "שמעתי את עמרי קרן עם השיר 'Love in Mind', השילוב של המלודיה, ההרמוניה והאווירה שהוא משרה – מלנכולית אבל גם רגועה".
יואב: "חייב לציין את תוכנית הרדיו האהובה עליי, 'חיים של אחרים' עם ערן סבג. מתרגש מכל שיר שהוא שם. בעיקר מעולמות הבלוז והרגאיי".
שז: "בתוכנית של אליוט שמעתי את אפרת גוש שרה 'הבא שנוגע בי מת'. סאחתיין על האומץ, על הזעם".
הסוד המוזיקלי האישי שלכם?
גל: "כשהייתי בפסטיבל הג'אז, נתקלתי בפסנתרנית בשם מאיה דוניץ. יש לה סאונד מאוד ייחודי וחדשני על פסנתר אקוסטי, ולדעתי, מגיע לה שיותר אנשים יכירו אותה".
יואב: "להקת ישראל, האלבום שקר כחול־לבן. זאת להקה ירושלמית מחתרתית שהתחילה לפעול בסוף שנות השמונים, ומהווה עד היום, לדעתי, את הבסיס לסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בירושלים. ולוס בונז'ורנוס – הרכב דאב אלקטרוני עם שירה, שאני חבר בו".
את מי הכי הייתם רוצים לראות בהופעה?
שז: "ג'ניס ג'ופלין. כדי לראות אותה מתמסרת עד כלות, ולשאול את עצמי האם גם אני יכולה להתמסר בלי להישבר. (ברגע האמת בטח לא הייתי הולכת, מהפחד שיכניעו אותי הכאב שיהיה על הבמה, או הקנאה בעוצמות שלה)".
יואב: "Burning Steal. הוא אחד מזמרי הרגאיי החשובים והאהובים עליי, שעדיין מופיע. וגם את Mark E. Smith, שכבר לא בחיים, והלהקה שלו, The Fall. ראיתי אותם פעמיים בתל־אביב ולא הספיק לי, וכבר לא אוכל לראות אותם יותר".
גל: "ההופעה שהכי נהניתי בה אי־פעם היא של פסנתרן ארמני בשם Tigran Hamasyan. חברים שלי יכולים להעיד לפי הפרצוף שלי שהייתי בשוק כל ההופעה מכמה שזה היה טוב. יש גם להקת פיוז'ן טורקית בשם Laco Tayfa, שזה ממש חלום שלי לראות אותם בלייב, כי הם הציתו בי את כל המקום המוזיקלי שאני פועל ממנו היום – איך להביע רגש במוזיקה. ברגע ששמעתי אותם, הרגשתי שמצאתי סאונד שחיפשתי במשך הרבה זמן".
ההמלצה המוזיקלית הכי טובה שקיבלתם לאחרונה?
שז: "כאמור, המליצו לי על פלג לזרוביץ'. וטוב שכך".
גל: "ממליצים לי על כל־כך הרבה מוזיקה, שזה 'תפסת מרובה לא תפסת'".
יואב: "זמר שקוראים לו Nazamba. הוא נפטר לאחרונה, בגיל צעיר. זמר ממוצא ג'מייקני, ששר שירי מחאה נוקבים נגד הממסד, והזכיר בקול ובגישה משוררי וזמרי רגאיי גדולים משנות ה־70".
מי האמנ/ית או הלהקה שעשו לך את השנה ב־2022?
גל: "Thundercat הוא בסיסט ויוצר אמריקאי עם סאונד שמאוד קל לזהות, הקשבתי לו הרבה באוטו. כיף להקשיב לאלבומים שלו בזמן שנוהגים, מוזיקה גרובית כזאת, שמשאירה אותך ער על ההגה. גם באופן די מפתיע, ממש התחלתי לאהוב מוזיקה של עמיר בניון".
יואב: "האלבום ראש ולב של רונית רוזנטל מההרכב מפטאל".
שז: "הכרתי את רם אוריון. מצחיק להגיד, אבל לא ממש הכרתי שירים ספציפיים שלו כשהתחלנו לעבוד יחד. ידעתי שהוא מנסר מעולה על החשמלית, שיש בו עוצמה, שיש בו רכות וחמימות, אבל לא ידעתי שהוא מלחין שירי משוררות באופן כל־כך צובט־לב ומושלם. 'אהובתי בת החלוף' למשל, שכתבה דורית רביניאן, הוא שיר שלפעמים אני הולכת לישון איתו וקמה איתו, והוא לא מפסיק להפוך לי את הבטן.בסוג של קסם משובח, שמעורר כאב וערגה גם יחד".
משהו להוסיף?
יואב: "חלום שלי שנופיע הרבה עם שז ושיבוא הרבה קהל".
גל: "חלום שלי להוציא אי.פי. של שירים מקוריים".
שז: "חלום שלי שאמשיך להופיע עם יואב וגל, שנעשה עוד אלבומים ביחד, שאמות על הבמה זקנה ומרוצה באמצע שיר".
מחר, 31.1.23, שז תחגוג את צאת אלבומה החדש עיר צעצוע יחד עם חברי ההרכב ועם האורחים המיוחדים רם אוריון ושושקה! לרכישת כרטיסים לחצו כאן.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
