החלק הראשון בסדרת הכתבות הזו עסק בתחילת הקריירה המבטיחה שלו, החלק השני עסק בשיא, ועכשיו סוף כל סוף הגענו לנפילה הגדולה. התקופה הנוכחית בחייו של קנייה מלאה בפעמים אחרונות ונדירות שבהן המוזיקה שלו נשמעה כמו משהו שאפשר לקחת הלאה באמת. כזכור, מדובר בדרך מלאת צרות ושערוריות, אבל ניסיתי להתמקד אך ורק בסיפורים שהמוזיקה סיפרה, כי בשביל זה אנחנו פה. בפעם האחרונה, בואו נתחיל!
Ultralight Beam
אני לא זוכר דרך יותר כאוטית לעבר אלבום מאשר השנתיים שקדמו להוצאתו של The Life of Pablo. היא הייתה רצופה ביותר מדי אירועים שאין בי רצון להתייחס אליהם, הבולט מביניהם הוא ההתקרבות שלו לנשיא ארה"ב הנבחר דונאלד טראמפ, והסתיימה ביציאה הכי מרוחה ומרגיזה של אלבום כלשהו. קנייה הוציא גרסה גסה ולא ערוכה בכלל של האלבום, שינה את הסדר ומיקסס מחדש את השירים, וכל זה כשהאלבום כבר בחוץ ונצרך באוזניהם של מאזינים מבולבלים.
בזמן אמת, זה היה כל־כך מתיש שכמעט היה קשה לשפוט את התוצאה הסופית של האלבום. אני מכיר כמה אנשים שפשוט ויתרו אחרי המאבק להגיע לגרסה גמורה של השירים האלה, וגם אני הייתי צריך לקחת ממנו פסק זמן כדי לחזור ולשפוט אותו באופן אובייקטיבי. בחזרות אליו גיליתי אלבום לא רע בכלל, האחרון של קנייה שהרגיש כמו שעה רציפה שמורכבת מלהיטים, שירים מעניינים ומוזרים ואף רגע משעמם אחד.
מעבר למוזיקה, האופן שבו האלבום יצא והתגלגל בשירותי הסטרימינג השונים מרגיש בדיעבד כמו אבן דרך חשובה במהפך שעברה צריכת הפורמט הזה בשנים האחרונות. פחות או יותר כל האלבומים שיוצאים היום הם קבצים דיגיטליים שהיוצר שלהם יכול לשנות ולעדכן אותם בכל רגע, והם מתנהגים יותר כמו פלייליסט ארוך עם שירים חזקים יותר ופחות מאשר ניסיון של ממש להשאיר את המאזין מעורב וקשוב במשך פרק זמן של ארבעים דקות עד שעה.
רק תשמעו את הרגע שבו קוואמי וליאון פלדמן מגיעים לאלבום הזה במצעד השנה של רדיו הקצה ב־2016. בקטע שהוא עדיין קורע מצחוק, נימוקי המאזינים שהם מקריאים מלאים בכאלה שמאוכזבים מהחוויה הכללית של האלבום או מהבן אדם שמאחוריו, אבל מוצאים את עצמם חוזרים לשירים ענקיים שהוא בכל זאת מכיל.
אחד כזה הוא "Ultralight Beam", שפותח את האלבום בסערה ומעניק תחושה שאולי תהיה כאן חוויית האזנה קוהרנטית. זה השיר הראשון של ווסט שבו השפעות הגוספל עוברות מהסמפולים ברקע אל חזית השיר. מהבית הראשון שבו קנייה פשוט כורע על ברכיו ומתפלל, ועד הסוף עם המקהלה שגועשת עם הרמוניות שמרגישות כמו גלי צונאמי שמכים ישירות בבית החזה, האמונה ממלאת כל פינה מהשיר הזה.
בכל רגע אחר, קנייה דואג שנהיה מכורים לבשורה החדשה שלו. ברייק התופים האיטי הזה שמגיח כל כמה רגעים עדיין גורם לי להזיל ריר, והשיא של השיר מגיע עם בית של אחד, צ'אנס דה ראפר, שזוכה לראשונה להתארח באלבום של האליל שלו ונשמע אסיר תודה על כל רגע. כמו הרגעים האנדרדוגיים הגדולים של ימיו המוקדמים, ההתלהבות של קנייה וכל המעורבים בשיר פשוט מדבקת ומזמינה להיכנס אל תוך הבלאגן המוחלט של האלבום שלו.
רגע קנייהאיזם:
This is a God Dream
הגוספל של האלבום הזה היווה נקודת מפנה בהתחזקות הדתית של קנייה. כמו בכל דבר אחר שהוא עשה באותה תקופה, גם החלקים האמוניים שלו יכולים להרגיש מגוחכים מרוב חוסר הציניות והישירות שלהם. "זה חלום של אלוהים" היא שורה שיכולה לגרום לכם להתרגש או להיקרע מצחוק, תלוי מהי נקודת המבט שלכם על האמונה מאחוריה.
No More Parties In LA
אם יש בעיה אחת שעדיין פוערת חור גדול ביכולת ליהנות מהאלבום הזה, היא כמה הוא אפשר לקנייה להתחמק מהסברים וטענות לגבי האמירות הבעייתיות שבהם היה מעורב. הביקורות המשיכו להלל אותו, הוא הפסיק להתראיין והתחיל לתקשר בעיקר דרך חשבון טוויטר שהשתמש בקאפס לוק בכמות שהייתה יכולה להאכיל שבטים שלמים באפריקה. זה הכשיר את הקרקע להתנהגות רעילה של ממש שממשיכה להחמיר עד היום, ותיצור קרע בינו לבין כל אדם שיתנגד לו.
כל זה התאפשר בזכות השיאים הגבוהים של האלבום הזה, שעדיין הציג את היכולת של קנייה ליצור שירים שלא נשמעים כמו שום דבר אחר בז'אנר שלו. "No More Parties in LA" היה השיר האחרון שהרגיש גדול מדי מכדי להיהרס על ידי הפרסונה של ווסט. הביט (בהפקת מאדליב) מכיל שלל סימפולים וינטג'יים, והראפ של קנייה מעולם לא נשמע טוב יותר. תצרפו בית ארוך־ארוך של קנדריק לאמאר, ובשש השנים שעברו מאז שהשיר הזה יצא אני עדיין רוצה שהוא יימשך לנצח בכל פעם שאני שומע אותו.
רגע קנייהאיזם:
Thank God For Me, Whole Family Getting Money, Thank God For E
אגואיזם, אמונה וקפיטליזם, האיום המשולש של קנייה ווסט.
Wolves
ככל שאנחנו מתקדמים בשנים, האינטנסיביות בשירים של קנייה גוברת. יותר מהאקסטזה של My Beautiful Dark Twisted Fantasy, או מהצרחות והפגנות הכוח של Yeezus, יש פרנויה ובלבול אמיתיים במנטליות של The Life of Pablo.
אפילו כשהוא שר על נושאים שלא דורשים את הגישה הזאת, כמו האמונה שלו או היחסים עם אביו בשני החלקים של "Father Stretch My Hand", הוא מגיש אותם עם סטרס של גיבור בסרט אימה זול. אולי זה נובע מהשאיפה שלו להוכיח את עצמו מחדש אחרי התנגדויות ציבוריות לכל מה שאמר באותה התקופה. אולי זה בדיוק ההפך – החשיבות העצמית שלו התנפחה עד לרמה של נביא זעם שמשוכנע שכולם צריכים לשמוע את מה שיש לו להגיד.
ברגעים בודדים, המנטליות הזאת מרגישה ממש הגיונית. אם ברוב השירים באלבום קנייה דוחף את עצמו עמוק יותר אל תוך האפלה וחוסר הוודאות, "Wolves" הוא רגע נדיר שבו הוא שופך אור על מה שעובר בראשו. זה אירוני בהתחשב שהשיר הזה הוא הכל חוץ ממואר. מעולם לא שמענו אותו מגונן כל־כך על גרעין האנשים הקרוב אליו ביותר, מאוים מכל מי שמעז לא להבין אותו. ככל שהוא שר בקדושה על אשתו או ילדיו, הוא דווקא נשמע יותר אבוד ובודד. זאת הצצה מרתקת לסוויצ' שעבר במוח שלו, מהשאיפה להוכיח את עצמו לכל מי שלא מבין אותו למעבר לגישה הפשטנית יותר של "כולם נגדי" שפוטרת אותו מהסברים מיותרים. הדרך מכאן לתמיכה בדמויות כמו דונלד טראמפ ומרילין מנסון מרגישה בדיעבד קלה ומהירה.
רגע קנייהאיזם:
What If Marry Was In The Club, Fore She Met Joseph, Around Hella Thuggs
הגבולות בין אשליית המשיח שקנייה מתעטף בה והמציאות מטשטשים לאורך כל האלבום הזה. השורה הזאת, שבה הוא יוסף מנצרת וקים היא מריה הבתולה, היא אולי הרגע שבו הגבולות האלו הכי קרובים להיעלמות מוחלטת.
Ghost Town
מכאן והלאה, אנחנו מתחילים את התהליך הכואב והאיטי שהוביל להווה של אמן שהמוזיקה שלו לא מסוגלת לעמוד בפרסונה הטרחנית שלו. אמנם הוא הגיע ב־2022 לשפל אישי חדש, אבל השפל המוזיקלי הגדול ביותר שלו עדיין שייך לאלבום הראשון מבין חמישה בהם היה מעורב בשנת 2018. Ye, אלבום הסולו היחיד שהוציא מבין החמישה, זוכה בתואר המפוקפק "הגרוע מבין כל אלבומיו של קנייה" דווקא בגלל שהוא לא כזה גרוע. אין בו רגעים מגוחכים או רשימות שירים אינסופיות כמו באלבומים שיגיעו אחריו.
היעדר הקונפליקט בשירים שלו בא בניגוד מוחלט למה שבזמנו היה התקופה הסוערת בחייו של הראפר. בהופעות, הוא המשיך להביע את תמיכתו בטראמפ, הצטלם כשהוא לבוש בכובע MAGA והתבטא באמירה טיפשית במיוחד לפיה העבדות של השחורים בארה"ב הייתה "בחירה". היות והוא סירב להתראיין והתחיל להיעלם מהרשתות החברתיות, ההמתנה לאלבום הזה הייתה גם המתנה להזדמנות היחידה להבין מאיפה הגיעה הסיבה שבגינה הפנה את גבו לקהילה שממנה צמח.
מה שקיבלנו במקום היו שבעה שירים שמשדרים תחושת "עסקים כרגיל". הם הרגישו כל־כך שגרתיים בנוף שהם התקבלו די בשקט, אולי אפילו בילו זמן מה בפלייליסטים של כותב שורות זה. אבל כשחוזרים אליהם היום ומנסים למצוא את מקומם ברזומה של ווסט, הם בבירור מרגישים כמו השירים הכי פחות חיוניים וזכירים בקריירה שלו.
גם כאן היו נקודות אור, במיוחד כאשר קנייה נגע בבריאות הנפשית המדרדרת שלו (הוא אובחן כדו־קוטבי באותה התקופה). הוא התחבר עם וייב האימו שעולם הראפ התחיל לאמץ לחיקו באותם השנים, ומיצה ממנו את שיאי הרגש הדרושים כדי לגרום למאזינים לשוב ולהתחבר אליו ברגעיו החשופים ביותר. "Ghost Town" נשאר יהלום סודי מהאלבום הזה בדיוק מהסיבה הזו. יש באמוציונליות שלו דחיפות שמזכירה להקות גראנג' משנות התשעים. יש סיבה למה טינאייג'רים חולים על השיר הזה בטיקטוק – כש־070 Shake לוקחת בו שליטה, אתה רוצה לזעוק את הכאב שלך ביחד איתה.
רגע קנייהאיזם:
Someday the Drama Will Be Gone, and They'll Play this Song On and On
באלבום בלי הרבה רגעים שבאמת מתייחסים למה שקורה בראשו, השורה הקטנה הזאת על תקווה שיום אחד הוא יחזור להיות פשוט מוזיקאי מוערך היא אפקטיבית במיוחד.
Freeee (Ghost Town Pt. 2)
ההכרזה של ווסט על חמישה פרויקטים שהוא הולך לשחרר באופן עוקב במשך חמישה שבועות בקיץ 2018 הבטיחה וקיימה הרבה עליות ומורדות. אלבום הסולו שלו כאמור, היה אנמי ומאכזב; האלבום שהפיק ל־Pusha T הוא אחד מאירועי ההיפ הופ הזכורים של אותה שנה, והאם אתם זוכרים שהוא הפיק אלבומים באורך מלא לנאס ולטיאנה טיילור? יופי, אף אחד לא זוכר.
כנגד כל הסיכויים, הפרויקט המוצלח ביותר מהחודש הזה הוא שיתוף הפעולה שלו עם קיד קאדי. הראפר הזה הוא שותף נאמן של קנייה במשך יותר מעשור. מהרגע שהוא הצטרף לעבודה על אלבום הפרידה הכואב שלו משנת 2008, הוא היה נוכח בעבודה על היצירות הגדולות ביותר של העשור האחרון שלו. כמו ווסט, גם קאדי הגיע לאלבום המשותף שלהם אחרי תקופה אפלה ומורכבת. אחרי שהאלבומים המוקדמים שלו הגיעו למעמד של קאלט, ההתמכרות שלו לסמים הובילה אותו להוציא מוזיקה מבלבלת וקשה להאזנה.
לקאדי וקנייה היה הרבה מה להפסיד ב־Kids See Ghosts. בתקופה שבה הקהל הקרוב ביותר שלהם הפנה כלפיהם את הגב, הם היו צריכים להוכיח את עצמם בכל שיר. אולי זאת הסיבה שבניגוד לפרויקטים שהם עשו לפני ואחרי האלבום הקצר הזה, כאן הם בוחרים להשאיר את השירים שלהם ממוקדים על קונספט אחד – ההתמודדות של כל אחד מהם עם המשברים הנפשיים שסבבו אותם באותה התקופה.
בעיניי, מדובר בהצהרה האמנותית האחרונה של ווסט שהרגישה קוהרנטית, עם הכרה והבנה עמוקה של הדי אן איי שמרכיב אותה. "Freee" המוגזם והאופורי היה יכול להרגיש יותר מדי באלבומים הבאים של קנייה – אבל כאן, בין כל הדיפרסיות של האלבום, הוא מייצג את המאניה שמאפיינת את שני היוצרים שלו לאורך כל הקריירה שלהם. הוא לא הצליח לעורר הזדהות באותה מידה מאז.
רגע קנייהאיזם:
You Should Quit Your Job To This
ככל שהשיח על בריאות הנפש מתקדם, אנחנו מוצאים מורכבות גדולה יותר בסוגיות שאיתם אנחנו מתמודדים בכל יום. הפשטנות שאיתה קנייה עסק בסוגיות האלה ב־2018 פספסה הרבה ממה שצריך לדבר עליו בנוגע לדברים שאיתם התמודד באותה התקופה (ואיתם הוא מתמודד עד היום), אבל קשה שלא להתחבר באופן מיידי לאינסטינקטים שלו, כמו הקריאה להשליך הכל לצד ולשחרר את עצמך. חוסר המסוגלות שלו להעניק קונטרה להצהרה שלו היא הסיבה לכשלון שלו להמשיך עם הגישה הזאת בשנים הבאות.
God Is
Jesus Is King הוא אולי האלבום הנשכח ביותר על ידי קהל המעריצים הרחב של קנייה. אפילו אני שכחתי שצריך להכניס אותו לרשימה. קל לפטור אותו כאלבום גוספל פשוט וחסר רבדים, אבל האמת היא קצת יותר מורכבת. מדובר בעוד צעד של ווסט אל התבודדות מוחלטת מכל העולם. ברגע מסוים, הוא שר שאפילו כשהוא שר בלעדית על אלוהים, הקהילה הנוצרית מתנגדת אליו. בבדידות כזאת עמוקה, אין פלא שהוא רואה את אלוהים כתשובה היחידה לבעיותיו.
בגלל זה השיר שבחרתי מהאלבום הוא האחרון שחשבתי שאבחר. מה שזכרתי מהאלבום הזה הוא את הרגעים המגוחכים יותר שלו. אלה שבהם הוא לא מוכן לוותר על גחמות הראפ שלו, או כשהוא מחבר בשיר על אלוהים את צמד הראפ קליפס ואת קני ג'י הידוע לשמצה. במקום, דווקא ההודיה הכי טהורה שלו שהיא "God Is" מרגישה כמו רגע נדיר שאשכרה אפשר להתחבר אליו ולהנות ממנו בתקופה כל־כך מבלבלת בקריירה שלו.
רגע קנייהאיזם:
All my Demons Let Em Know, This My Mission Not a Show
ובכל זאת, יש פה שורות שנשמעות כמו קמפיין עידוד של מועדון נוצרי בתיכון אמריקאי.
Life of the Party
המסקנה הסופית שלי מהפעם שבה הצלחתי לשרוד את 100 הדקות של Donda, האלבום האחרון של קנייה (בזמן כתיבת שורות אלה הוא הוציא את Donda 2, אבל אי אפשר לשמוע אותו אם לא שילמת 200 דולר על הנגן הבלעדי והמוזר שווסט הוציא), הייתה פשוטה – אני לא חושב שהבן אדם הזה מסוגל להוציא אלבום שלם כרגע. הסיפור שלו היום כמעט לא קשור למוזיקה, וזה גורם למוזיקה שהוא כן מוציא להרגיש כאילו אין בה את האופי והברק שהיו בה פעם. כל עוד הוא לא לוקח צעד אחורה ומטפל בבעיות שלו, כנראה שנצטרך להמשיך להתמודד עם הוצאות מפוזרות כאלה.
דווקא הרגעים שכן עובדים ב־Donda הם אלו שמוכיחים את העקרון הזה. יותר מכל אלבום אחר בקריירה שלו, הכאוס בו לא מעצים את המוזיקה שלו, אלא מרדד אותה לחלוטין. הרגעים שבהם קנייה בכל זאת מצליח להושיט יד ולגעת במאזין הם אלו שמכירים בקשיים הנפשיים שאיתם הוא מתמודד. באלבום המקורי, זה היה "Moon" שממש הצליח לרגש אותי, מובל שוב על ידי הדואו המוצלח של ווסט וקיד קאדי.
בגרסת הדלוקס שיצאה לאלבום, שאפילו מצליחה קצת לסדר את רשימת השירים בו בצורה קצת יותר הגיונית ומהנה, נוסף אחד השירים המעניינים ביותר שהראפר הוציא בשנים האחרונות. "Life of the Party" יצר הייפ תחילה בגלל התייחסות למריבה טיפשית בינו לבין דרייק. במרחק של טיפה יותר זמן, הסיפור היחיד שעומד במרכזו של השיר הוא התמודדות עם אובדן של אם.
גם קנייה וגם אנדרה 3000, שנותן פה בית משנה־חיים, שרים על החיים שלאחר פטירת האמהות שלהם. באלבום שלם שנקרא על שמה, זאת ההתייחסות היחידה לכאב שקנייה חווה לאחר שדונדה הלכה לעולמה. זה הופך את הכשלון של הצד המוזיקלי בחייו לאפילו יותר חמוץ ומאכזב, דווקא בגלל שהוא מוכיח שהוא עדיין מסוגל ליצור רגעים יפים ונוגעים ללב. בכל זאת, "Life of the Party" הוא רגע בודד מושלם, סגירת מעגל מטורפת לטריגר הראשוני מ־2008 שהתחיל את ההדרדרות הנפשית איתה קנייה מתמודד היום.
רגע קנייהאיזם:
Donda Was the Greatest Ghostwriter I Ever Had
איזו מחווה חמודה, מרגשת ומצחיקה, בדרכו של קנייה.
היה קשה מאוד לכתוב את החלק הזה, שמסיים את סדרת הכתבות הזאת עם אקורד סיום קצת מר ומאכזב. אני שמח לגלות שבכל זאת מצאתי שבבים של תקווה בכל אחד מהאלבומים שהוציא, גם אם אני לא באמת חושב שיש למוזיקה של קנייה מספיק מקום בשלב הזה בחיים שלו. למזלנו, יש מספיק שירים ברזומה שלו שחיים מעבר לפרסונה שלו, ובהם אני בוחר להיאחז בימים אלה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
